קונם (אסור, כעין הקדש) כל מה שאני עושה לפיך, ששכר מלאכה שאני עושה יהא אסור עליך — אין צריך להפר, כי הקונם הזה אינו חל, לפי שהיא חייבת לעשות מלאכה מסויימת מכוח ההתחייבות הקודמת הנובעת מעצם הנישואין.

ר' עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. שאמנם אם תעשה מלאכה רק כשיעור הראוי — ודאי אין הקונם חל, אבל שמא תעשה יותר, ואז יחולו הנדר והאיסור על התוספת, וכדי שלא יבוא להיכשל בכך מוטב שיפר לה כעת. ומכאן שלדעת ר' עקיבא הקונם חל גם על דבר שלא נברא עדיין, שהרי הדברים שהיא עתידה לעשות עדיין אינם בעולם.

את הראיה הזו דוחים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כאן אין מדובר שהיא אוסרת עליו את מעשי ידיה שעדיין לא עשתה, אלא באומרת: "יקדשו ידי לעושיהם", כלומר, הידיים תהיינה כמוקדשות ואוסרות את העבודה שהן עושות. שהידים על כל פנים איתנהו בעלמא [נמצאות בעולם], ואם כן אין זה הקניית דבר שלא בא לעולם ואין כל ראיה מכאן לגבי שיטת ר' עקיבא בנושא זה.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו שר' עקיבא אינו סבור שיש קנין בדבר שלא בא לעולם על רב נחמן בר יצחק. שאמר רב נחמן בר יצחק: רב הונא סבור כרב, ורב כר' ינאי, ור' ינאי כר' חייא, ור' חייא כרבי, ורבי כר' מאיר, ור' מאיר כר' אליעזר בן יעקב, ור' אליעזר בן יעקב כר' עקיבא שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואם כן, ברור לו שר' עקיבא אכן מחזיק בדעה שאדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם.

ומעתה מפרטים את ההקשרים של בעלי דעות אלה, שכולם באותה שיטה. רב הונא מאי [מה הוא] המקור שהוא סבור כך? דאיתמר [שנאמר]: המוכר פירות דקל לחברו לפני שצמחו הפירות, במקרה זה אמר רב הונא: עד שלא באו הפירות לעולם — יכול לחזור בו מן המכר, שעדיין לא חלה המכירה. אבל משבאו לעולם — אין יכול עוד לחזור בו, למרות שבשעת הקנין עדיין לא צמחו.

ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, שכן הקנין מתחילתו לא חל, כי לדעתו אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אמר רב נחמן: עם זאת מודינא [מודה אני], דאי שמיט ואכיל [שאם הקונה שמט, תפס את הפירות, ואכל] — לא מפקינן מיניה [אין אנו מוציאים ממנו], שהרי היתה כאן הבטחה למכור לו את הפירות, אף שלא היה כאן קנין גמור.

שיטת רב — שאמר רב הונא אמר רב, האומר לחברו: "שדה זו שאני לוקח (שאני עומד לקנות) לכשאקחנה, קנויה לך מעכשיו" — קנה החבר את השדה אף שבשעת הקנין עדיין לא היתה של המוכר.

ר' ינאי סבור כר' חייא, ומביאים מעשה שהיה, המבאר את הדברים: שר' ינאי הוה ליה אריסא [היה לו אריס], שהיה מעבד את קרקעותיו, דהוה מייתי ליה כנתא דפירי [שהיה מביא לו סל פירות] כל מעלי שבתא [ערב שבת], ההוא יומא נגה ליה [יום אחד התאחר] ולא אתא [בא]. שקל עשר מפירי דביתיה עלייהו [לקח ועישר מפירות ביתו עליהם], על הפירות העתידים לבוא אליו, שמא יגיעו הפירות סמוך לשבת ולא יוכל לעשרם בשבת. בכל זאת פקפק ר' ינאי אם אפשר לעשר על דבר שעדיין לא הגיע לידו, אתא לקמיה [בא לפני] ר' חייא לשאול אם הפרשת המעשרות חלה.

אמר ליה [לו] ר' חייא: שפיר עבדת [יפה עשית]. דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב האמור בדין מעשר: "ואכלת לפני ה' אלוהיך... למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים" (דברים יד, כג), לשון הריבוי "כל" מוסיפה — אלו שבתות וימים טובים. ומעתה, למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אילימא לעשורי ומיכל [אם תאמר לענין זה, לעשר ולאכול] ביום השבת עצמו, הרי אין צורך בכך, וכי איצטריך קרא למישרי [הוצרך הכתוב להתיר] טלטול האסור רק דרבנן [מדברי סופרים]?! שהרי האיסור לעשר בשבת אינו אלא מדברי סופרים, ובודאי אין צורך שהכתוב ילמד עליו.