אלא לאו כי האי גוונא [האם לא באופן זה], שהוא מעשר מראש על מה שלא בא עדיין לעולם לכבוד השבת. אמר ליה [לו] ר' ינאי: והא אקריון בחלמא [והרי הקריאו לי בחלום] שתי מילים אלה "קנה רצוץ", מאי לאו הכי קאמרי [האם לא כך אמרו] לי, שרמזו לכתוב "הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה" (מלכים ב' יח, כא), כלומר, שסמך על סברה שאיננה מבוססת?

אמר לו ר' חייא: לא, הכי קאמרי לך [כך אמרו לך] ורמזו לפסוק אחר, שנאמר במשיח: "קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה לאמת יוציא משפט

"(ישעיהו מב, ג), לומר שכהוגן ובדרך אמת עשה. ומדברי שניהם מובן שהם סבורים כי יש קנין בדבר שלא בא לעולם. שיטת רבי — דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "לא תסגיר עבד אל אדניו" (דברים כג, טז), רבי אומר: בלוקח (קונה) עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר, שאסור לו לשעבדו. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אמר רב נחמן בר יצחק: שכתב ליה [לו] בשטר הקנין: לכשאקחך כעבד — הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. נמצא שהוא מקנה דבר שעדיין לא בא לעולם, שהרי הוא מקנה את מעשה השחרור לפני שהעבד קנוי לו.

שיטת ר' מאיר — דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או "לאחר שתתגיירי", "לאחר שאשתחרר", "לאחר שתשתחררי", "לאחר שימות בעליך", "לאחר שתמות אחותיך", "לאחר שיחלוץ לך יבמיך" — אינה מקודשת. ר' מאיר אומר: מקודשת, שקנין הקידושין חל אף על דבר שלא בא לעולם.

שיטת ר' אליעזר בן יעקב — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב: אפילו אם אמר "פירות ערוגה זו התלושים יהו תרומה על פירות ערוגה זו המחוברים לכשיתלשו ", או שאמר "פירות ערוגה זו המחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו התלושין, לכשיביאו שליש גידולם ויתלשו", למרות שההפרשה נעשתה כאשר הפירות המחוברים עדיין לא הגיעו לכלל בישול, ולא היו ראויים לתרומה, ולפני שנתלשו עדיין לא חלה עליהם חובת תרומה, והביאו שליש ונתלשו — דבריו קיימין, והתרומה חלה. משמע שאדם מקנה־מחיל קדושת תרומה על דבר שלא בא לעולם.

שיטת ר' עקיבא — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אשה האומרת לבעלה: "קונם כל מה שאני עושה לפיך" — הבעל אינו צריך להפר, ר' עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו, שלדעתו חל הנדר גם על דברים שעדיין לא באו לעולם.

א בעו מיניה [שאלו אותו] את רב ששת: עד אחד המעיד לאשה שמת בעלה, ביבמה שעומדת להתייבם מהו? האם אפשר לסמוך עליו? וצדדי השאלה: טעמא [הטעם] שמכשירים עד אחד בעדות שמת בעלה של אשה — משום דמילתא דעבידא לאיגלויי [שבדבר שעשוי להיגלות] אדם לא משקר, והכא נמי [וכאן גם כן] לא משקר, או דלמא טעמא [שמא הטעם] של הכשר עד אחד משום דאיהי דייקא ומינסבא [שהיא, האשה, מדייקת ונישאת] ובודקת היטב את הדבר לפני כן. והכא [וכאן], כיון דזימנין דרחמא ליה [שפעמים היא אוהבת אותו], את היבם, שכבר הכירה אותו קודם לכן — לא דייקא ומינסבא [איננה מדייקת כל צורכה ונישאת] בלא דקדוק מספיק.

אמר להו [להם] רב ששת: תניתוה [כבר שניתם אותה], שיש תשובה לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו, אמרו לה: מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתייבמה, ואחר כך אמרו לה חילוף הדברים — תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר. ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]: אילימא תרי ותרי [אם תאמר שניים ושניים], שבאו תחילה שני עדים והעידו דבר אחד, ואחר כך שניים אחרים שהעידו שהיה המעשה להיפך — מאי חזית דסמכת אהני [מה ראית שסמכת על אלה, האחרונים], סמוך אהני [על אלה, הראשונים], שאין עדות הראשונים נופלת בנאמנותה מעדות האחרונים ומדוע תצא מהיבם!

ועוד, מדוע יהיה הוולד ממזר? לכל היותר ספק ממזר הוא, שיש כאן שתי עדויות המכחישות זו את זו, ולא ברור עם מי האמת. וכי תימא [ואם תאמר] שלא דק [דייק] התנא במשנה, ולא חילק בין ממזר לספק ממזר, והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנוי בסופה] של משנתנו: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, שמע מינה דוקא קתני [למד מכאן שבדיוק שנה] במשנה, וממזר שאמרו הוא ממזר ודאי.

אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] שבראשונה העיד רק חד [עד אחד], וטעמא דאתו בי תרי אכחשוה [והטעם, דווקא, משום שבאו שניים והכחישוהו] שעדותם ודאי מבטלת עדות עד אחד, הא לאו הכי [הרי אם לא כך] — מהימן [נאמן], ומשמע שעד אחד נאמן גם להתיר אשה להתייבם. עד כאן סוגיה זו בנוסח אחד, אולם הסוגיה נשנתה גם בנוסח אחר.

ואיכא דאמר [ויש מי שאומר]: הא לא תיבעי לך [זו לא תישאל, תסתפק, לך] שאפילו איהי נמי מהימנא [היא עצמה גם כן נאמנת] לומר שמת בעלה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: האשה שאמרה "מת בעלי" — תנשא, ואם אמרה "מת בעלי" ואין לה בנים ממנו — תתייבם, וקל וחומר שעד אחד יהיה נאמן להעיד שמת בעלה. כי תיבעי לך [כאשר תישאל לך] השאלה לגבי נאמנות עד אחד, הרי זה לענין למישרי [להתיר] את היבמה לעלמא [לכל], וכגון שאומר לה שמת היבם, וצדדי השאלה:

מאי טעמא [מה הטעם] של נאמנות עד אחד — משום דמילתא דעבידא לאיגלויי [שבדבר שעשוי להיגלות] אדם לא משקר, הכא נמי [כאן גם כן] אדם לא משקר, או דלמא טעמא [שמא הטעם] בנאמנות עד אחד, משום דאיהי דייקא ומינסבא [שהיא מדייקת ונישאת] והא לא דייקא ומינסבא [וזו איננה מדייקת ונישאת] ומדוע — דמיסנא הוא