מחייבי לאוין דתפסי בהו [שתופסים בהם] קדושין, שלמרות העבירה הקידושין חלים, אבל הכא [כאן] גוי ועבד, כיון שלא תפסי בהו [תופסים בהם] קדושין, כחייבי כריתות דמי [הם נחשבים].

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר. ר' שמעון בן יהודה אומר: אין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה, וענוש כרת. משמע שהתנא הסבור שממזר הוא רק זה הנולד מחייבי כריתות (והיא שיטת שמעון התימני), סבור שהנולד מגוי ומעבד איננו ממזר!

אלא אמר רב יוסף: מאן [מי הוא] "הכל מודים" שאמרו — רבי הוא, שאף על גב [אף על פי] שרבי אומר כי אין הדברים הללו (במשנה להלן יבמות נב, ב) אמורים אלא לדברי ר' עקיבא, שהיה ר' עקיבא עושה חלוצה כערוה לכל דבר, וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור כן] אלא כשמעון התימני, מכל מקום, בגוי ועבד מודה. ומניין לנו דבר זה? דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם רב יצחק בר אבודימי שאמר משום [בשם] רבינו (רבי): גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר.

ולגופה של הלכה זו מסופר: ר' אחא שר הבירה ור' תנחום בריה [בנו] של ר' חייא איש כפר עכו פרוק הנהו שבוייתא דאתו [פדו את אלה השבויות שבאו] מארמון לטבריא (טבריה). הוה חדא דאעברא [היתה אחת מהן שהיתה מעוברת] מגוי, ואתו לקמיה [ובאו לפניו] לפני ר' אמי לשאול מה יהיה מעמדו של הילד לכשיוולד. אמר להו [להם]: ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא דאמרי [שאמרו] כולם: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר.

אמר רב יוסף כששמע סיפור זה: רבותא למחשב גברי [וכי גדולה היא למנות אנשים]! כלומר, וכי על ידי כך שמנה כמה חכמים הסבורים כך, מוכח שזו ההלכה?! הא [הרי] רב ושמואל בבבל, ור' יהושע בן לוי ובר קפרא בארץ ישראל ואמרי לה [ויש אומרים] כי חלופי [מחליפים, מוציאים] בענין זה את בר קפרא ועיילי [ומכניסים] במקומו זקני דרום, דאמרי [שאומרים] כולם: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד כשר!

אלא אמר רב יוסף: שיטה זו בהלכה, שיטת רבי היא, שהוא הסבור שהוולד ממזר והלכה כמותו בכל מקום. ועל דעתו סמכו ולא על שיטות האמוראים. דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשמו של ר' יצחק בר אבודימי, שאמר: משום רבינו (רבי) אמרו: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר.

ר' יהושע בן לוי אומר: הולד מקולקל ופסול. ושואלים: למאן [למי] פסול? אילימא [אם תאמר] פסול לקהל — הא [הרי] אמר ר' יהושע עצמו כי הולד כשר! אלא הכוונה היא שפסול לכהונה — דכולהו אמוראי דמכשרי [שכל האמוראים שמכשירים] את הוולד לבוא בישראל מודו [מודים] בכל זאת שהולד פגום לכהונה.

ודבר זה נלמד מקל וחומר מאלמנה. והקל וחומר הזה הוא: מה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל, שאינו חל אלא על הכהן הגדול בלבד, בכל זאת בנה פגום לכהונה, זו הנבעלת לגוי שאיסורה שוה בכל — אינו דין שבנה פגום.

ומקשים: מה לאלמנה לכהן גדול — שכן היא עצמה מתחללת על ידי ביאה זו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] בנבעלת לגוי, כיון שנבעלה לגוי — פסלה.

שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון: מנין לגוי ועבד הבא על הכהנת וכן על הלויה, וכן על הישראלית שפסלוה לכהונה — שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה" (ויקרא כב, יג), ללמד, שרק אם היתה נשואה למי שיש לו אלמנות וגירושין בה, שנישואיהם תופסים, זו היא החוזרת לבית אביה כמקודם, יצאו גוי ועבד שאין להם אלמנות וגירושין בה, שאין כל משמעות הלכתית של נישואין לקשר שביניהם.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי חזית דסמכת [מה ראית שאתה סומך] על דבריו של רב דימי במסורת זו, סמוך על דבריו של רבין! דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר: ר' נתן ור' יהודה הנשיא מורים בה בוולד הנולד מן הגוי — להיתירא [להיתר]. והרי מאן [מי הוא] ר' יהודה הנשיא — הלא רבי הוא. משמע שיש סבורים שאף הוא פסק להיתר.

ומעירים, ואף רב היה מורה בה, בהלכה זו, היתירא [היתר]. דההוא דאתא לקמיה [שאדם אחד שבא לפני] רב, אמר ליה [לו] אותו אדם לרב: גוי ועבד הבא על בת ישראל מהו דינו של הנולד מביאה זו? ושאלה זו שאל לגבי עצמו.

אמר ליה [לו] רב: הולד כשר. אמר ליה [לו]: אם סבור אתה כן — הב לי ברתך [תן לי את בתך] לאשה, שאם כשר אני — מדוע לא אשא אותה? אמר לו: לא יהיבנא [אינני נותן] לך.

אמר שימי בר חייא נכדו של רב לרב: אמרי אינשי [אומרים אנשים] בפתגם מקובל: גמלא במדי אקבא רקדא [גמל במדי בתוך קב קטן הוא רוקד]. שאנשים מספרים לפעמים סיפורי גוזמאות על דבר המתרחש במקום רחוק, אולם: הא קבא, והא גמלא, והא מדי — ולא רקדא [הרי הקב, והרי הגמל, והרי מדי — ואינו רוקד]. שאף כאן, במקרה הזה, כאשר העמיד זה את דבריך לנסיון בפועל — אין אתה עומד בדעתך!

אמר ליה [לו]: גם אי ניהוי [אם יהיה] אותו אדם גדול כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתי [אינני נותן לו את בתי], שאין אני רוצה בו מטעמים אחרים, אבל אין אני משנה את דעתי בהלכה. אמר ליה [לו]: אי הוה [אם היה] אותו אדם כיהושע בן נון, אי מר לא יהיב ליה [אם אדוני לא יתן לו בתו] — אחריני יהבי ליה [אחרים יתנו לו את בתם], ואולם האי [אדם זה] אי מר לא יהיב ליה [אם אדוני לא יתן לו בתו] — אחריני לא יהבי ליה — [אחרים לא יתנו לו], שיחששו לפגם משפחה.

לא הוה קאזיל מקמיה [הלך מלפניו] אותו שואל, שעמד והפציר ברב. יהיב ביה עיניה ושכיב [נתן בו רב את עיניו ומת] אותו אדם. מכל מקום ראינו שרב התיר במקרה זה הלכה למעשה.

ומוסיפים: ואף רב מתנה מורה בה להיתירא [להיתר], ואף רב יהודה מורה בה להיתירא [להיתר]. דכי אתא לקמיה [שכאשר בא אדם כזה לפני] רב יהודה, אמר ליה [לו]: זיל איטמר [לך התחבא], כלומר, אל תספר בן מי אתה, כדי שלא יימנעו אנשים מלתת לך את בנותיהם, או נסיב [תישא אשה] בת מינך שגם היא נולדה לעבד או לגוי, משמע שראה אותו ככשר, לכן נתן לו עצה להסתיר את מוצאו, וכן כי אתא לקמיה [כאשר היה בא לפני] רבא מקרה כזה, אמר ליה [היה אומר לו]: או גלי [גלה] למקום שאין מכירים את משפחתך, או נסיב [שא אשה] בת מינך.

שלחו ליה [לו] בני המקום בי מיכסי לרבה שאלה זו: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, הבא על בת ישראל, מהו דינו של הנולד מביאה זו? אמר להו [להם]: השתא [עכשיו], הרי, אם היה אותו עבד עבד כולו, אמרינן [אומרים אנו] שהוולד כשר — חציו מיבעיא [נצרכה לומר] שהוא כשר?

אמר רב יוסף: מרא דשמעתא