טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

כבשים לשעירים שכן נתרבו באליה – כבש האליה

"תא שמע: פרים קודמין לאילים, ואילים קודמין לכבשים, כבשים לשעירים. מאי לאו דחג? לא, לנדבה. פרים קודמין לאילים שכן נתרבו בנסכים, וכן אילים לכבשים. כבשים לשעירים שכן נתרבו באליה" (זבחים, צ ע"א).

פירוש: תָּא שְׁמַע [בוא ושמע] ראיה נוספת: היו לפניו קרבנות ממינים שונים, מה יעשה? פָּרִים קוֹדְמִין לְאֵילִים, וְאֵילִים קוֹדְמִין לִכְבָשִׂים, כְּבָשִׂים קודמים לִשְׂעִירִים. מַאי לָאו [האם לא] מדובר במוספי חַג הסוכות, שיש בהם שעירים לחטאת וכבשים לעולה? ואם כן, יש שעולה קודמת לחטאת! ודוחים: לֹא, כאן מדובר בקרבנות שכולם באו לִנְדָבָה, וגם השעירים. וטעמה של הברייתא כך הוא: פָּרִים קוֹדְמִין לְאֵילִים שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ בִּנְסָכִים, שנסכי הפר חצי ההין יין, ונסכי האיל שלישית ההין, וְכֵן מסיבה זו, קודמים אֵילִים לִכְבָשִׂים, שנסכיהם רביעית ההין (ראה במדבר טו, איב). ואילו הכְּבָשִׂים קודמים לִשְׂעִירִים, למרות שנסכיהם שווים שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ בּהקרבת אימוריהם גם באַלְיָה שלהן, מה שאין כן השעירים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי:  כבש האליה    שם באנגלית: Fat-tailed Sheep    שם מדעי:  Ovis orientalis platyura

שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין 


נושא מרכזי: מה חשיבות האליה?

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.

את הרעיון שיש להקדים כבשים לשעירים בגלל האליה כבר למדנו בעבר: "שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד. והא תניא כבשת יחיד קודמת לשעירת יחיד? אמר אביי: תנאי היא: מר סבר שעירה עדיפא שכן נתרבתה אצל עבודת כוכבים ביחיד, ומר סבר כבשה עדיפא שכן נתרבתה באליה" (הוריות, יג ע"א). בסוגייתנו ניתן למצוא את המסגרת הכללית להלכות "קדימה" בקרבנות. מתוך השוואות שונות הנערכות בסוגייה ניתן להסיק שהתורה העניקה מעמד של חשיבות לקרבנות על פי תפקידם, קדושתם, התוספות המלוות אותם (נסכים, מנחות ולחם או שמן ולבונה במנחה) ואולי גם על פי ערכם וגדלם. למשל: "פרים קודמין לאילים, שכן נתרבו בנסכים, וכן אילים לכבשים". על חשיבות ערכו של הקרבן לענין קדימה אנו לומדים מההלכה הבאה: "חטאת קודמת וכו'. אדרבה אשם קדים, שכן יש לו קיצבה וכו'". מפרש רש"י: "יש לו קיצבה – לדמיו, דכתיב (ויקרא ה') בכסף שקלים. אבל חטאת כל דהו". האשם חשוב, לכאורה, מהחטאת משום שערכו הכספי גבוה יותר. מנחת חיטים קודמת למנחת שעורים משום שטיבם של השעורים ירוד והם נחשבים למאכל בהמה. תרומת האליה לחשיבותו של הכבש נובעת אולי מערכה הרב או מעצם הוספתה לאימורים.

האליה היתה כנראה חלק מועדף בסעודה כפי שעולה מדבריו של שמואל אל הטבח(1): "ויאמר שמואל לטבח תנה את המנה אשר נתתי לך אשר אליך ... וירם הטבח את השוק ואת העליה וישם לפני שאול" (שמואל א, ט כ"ג-כ"ד).  על מעמדה של האליה אנו לומדים גם מדברי הגמרא בפסחים (ג ע"ב): "ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים. אמר: כתיב כל בן נכר לא יאכל בו ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי. אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: מי קא ספו לך מאליה?". מפרש רש"י במקום: "מי קא ספו לך - כלום נותנין לך מן האליה לאכול, אין נותנין לך אלא מן הכחוש שבו, ונתכוון להטעותו ... ר' יהודה בן בתירא - קאמר לי שאין אתם נותנים לי חלק יפה, אלא מן הכחוש, ואני נתתי דמים כמו כן"(2).

בגלל היות האליה החלק המועדף בכבש התפתח הביטוי "אליה וקוץ בה". אומרת הגמרא (ראש השנה, יז ע"א): "אמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון - למי שעובר על פשע. ... לשארית נחלתו, אמר רבי אחא בר חנינא: אליה וקוץ בה, לשארית נחלתו - ולא לכל נחלתו". מפרש המהרש"א (חידושי אגדות שם): "אליה וקוץ בה כו' - משל היא כי כן דרך הקוצין שנדבקין בזנב וכו'". אמנם האליה טעימה אך יש בה חסרון והוא הקוצים הנתקעים בה בגלל גרירתה בסמוך לקרקע.

על משמעותה הרוחנית של האליה כמבדילה בין הכבשים והעזים ראה במאמרו המעניין של הרב דוד כוכב. על מבנה האליה וההבדל בין כבשים ועיזים ראה במאמרים "כבשה עדיפא שכן נתרבתה באליה" ו - "לימד על העז שאינה טעונה אליה"..
 

טלה – מתוך גלגל המזלות בבית הכנסת בחמת טבריה.  בפסיפס האליה ניכרת היטב.		כבש האליה על פי תחריט מהמאה ה - 19       מקור

עז - נקבה                
 

(1) טענה זו היא רק אליבא דפירושו של רבי יוחנן במסכת עבודה זרה (כה ע"א): "וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול. מאי והעליה? ר' יוחנן אומר: שוק ואליה, מאי והעליה? דמסמכא שוק לאליה, ורבי אלעזר אומר: שוק וחזה, מאי והעליה? דמחית לה לחזה עילויה דשוק כי בעי אנופי ומנפי ליה וכו'".
(2) תודתי לרב מרדכי הלפרין על ההפניה למקור זה.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.