סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

"תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן" - תור מצוי ויונת הבית 
 

"תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן, שיבשה גפה שניסמית עינה ושנקטעה רגלה, מטמא בבית הבליעה. זה הכלל כל שפסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה, לא היה פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה" (זבחים, סח ע"ב).

פירוש: תּוֹרִין צעירים שֶׁעדיין לא הִגִּיעַ זְמַנָּן להיות ראויים להקרבה, או גוזלים בְּנֵי יוֹנָה שֶׁכבר בגרו ועָבַר זְמַנָּן, או מלק גוזל שֶׁיָּבְשָׁה גַּפָּהּ (כנפה) או שֶׁנִּסְמֵית (שנתעוורה) עֵינָהּ, וְכן גוזל שֶׁנִּקְטְעָה רַגְלָהּ כל אלו, אף שנמלקו, כזית מנבלתם מְטַמֵּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה. זֶה הַכְּלָל בענין זה: כָּל עוף שֶׁהיה כשר מתחילה, והיה פְּסוּלוֹ בַּקּוֹדֶשׁ בתוך כדי עבודה אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה. וכל עוף שלֹא הָיָה פְּסוּלוֹ בַּקּוֹדֶשׁ שנפסל קודם עבודת ההקרבה מְטַמֵּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: תור מצוי    שם באנגלית: Turtle Dove    שם מדעי: Streptopelia turtur

שם נרדף במקורות: תור, תורין

שם עברי: יונת הבית    שם באנגלית:  Domestic pigeonurtle Dove    שם מדעי:  Columba livia domestica

שם נרדף במקורות:  תסיל


נושא מרכזי: מהו השלב הקובע את זמן הכשרם של התורים ובני היונה לקרבן ולאכילה?


תקציר: זמן כשרותם לקרבן של "בני היונה" והתורים נקבע בספרות חז"ל על פי תופעת ה"ציהוב", ה"זיהוב", הפריחה ועוד. קיים קושי רב ביישום מונחים אלו לידוע לנו על שלבי ההתפתחות של היונים והתורים. במאמר הנוכחי הוצגו שלוש גישות עיקריות לתיאור המונח "ציהוב" המהווה גבול בין איסור בני היונה ותחילת הכשר התורים. א. הגבול הקובע הוא המעבר מפלומה לנוצות. שלב זה מוקדם מאד והוא חל בימים הראשונים לחיי הגוזל. ב. הגבול הוא במעבר בין כסות נוצות אחידה להופעת מגוון צבעים. תופעה זו מתרחשת סמוך להתפתחות יכולת התעופה בגיל 3 שבועות בערך. ג. שלב הציהוב מאוחר מאד (בערך בגיל 5 חודשים) והוא מקביל להתבגרות המינית. על מנת להכריע בין הגישות השונות הצגתי תפיסה כללית להבדל בין יונים ותורים. לדעתי אופן ניצול היונים והתורים למאכל רומז על אופן הבאתם לקרבן. היונה המבויתת והגדולה יחסית נאספה כשהיא עדיין בשלב הגוזל מתוך השובך. בשלב זה היא קלה לאיסוף וטעימה למאכל שלא כבוגרת שטעמה ירוד. התור שלא בוית נאסף בעיקר בעזרת ציד של פרטים בוגרים. מסתבר, אם כן, שהגבול הקובע הוא כושר התעופה ולכן המדד הסביר ביותר הוא מדד ב'. המדד המעיד על התבגרות התורים הוא ה"הזהבה" הבאה לידי ביטוי במעבר לצבעי בוגר. שלב זה מקביל לשלב ה"פריחה" בלשון התוספתא.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

המשנה מונה דוגמאות של פגמים בעופות הפוסלים אותם מלכתחילה להקרבה ("לא היה פסולם בקודש") ולכן מליקתם אינה מוציאה אותם מדי טומאת נבילת עוף טהור. בין הפגמים שנמנו מופיעים גם עופות שהובאו שלא בזמנם. בעניין זה קיים הבדל בין תורים ובין בני יונה. בתורה נאמר באופן קבוע "תורים" ו"בני יונה" כלומר התורים מובאים כאשר הם כבר גדולים ואילו בני היונה כאשר הם עדיין קטנים. תורים לפני זמנם או בני יונה לאחר זמנם פסולים להקרבה. כותב ה"מפרש"(1) במקום: "תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן - אינן ראויין לקרבן והוו להו כמליקת חולין, דתניא בהכל שוחטין: (חולין דף כב) תורין גדולים ולא קטנים בני יונה קטנים ולא גדולים, דלא אישתמיט קרא וכתב מן היונה ומן בני התורים וכו'".

המקורות מספקים כמה מדדים להכשר התורים ובני היונה הקובעים את גבולות הזמן שבהם הם נקראים גדולים או קטנים. במשנה בחולין (פ"א מ"ה) אנו מוצאים: "כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין, תחלת הציהוב בזה ובזה פסול". הגמרא בחולין (כב ע"א) מביאה את הברייתא (ספרא ויקרא, דבורא דנדבה פרשה ו): "ת"ר: תורין - גדולים כשרים, קטנים פסולים, בני יונה - קטנים כשרים, גדולים - פסולין; נמצא כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין ... מאימתי התורים כשרים? משיזהיבו. מאימתי בני יונה פסולין? משיצהיבו. תני יעקב קרחה: מאימתי בני יונה כשרים? משיעלעו. הוא תני לה, והוא אמר לה: אפרוחיו יעלעו דם. אימת? אמר אביי: מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא". תרגום המושגים המופיעים במקורות והתאמתם לשלבי מחזור החיים, כפי שהוא מוכר לנו, קשה ואנסה לעסוק בו במאמר זה.

לפני שאציג את דברי המפרשים בסוגיה זו, ולפני שנפרש את המונחים, אתאר כמה מסקנות פשוטות הנובעות מדברי המשנה והגמרא לעיל ומגדירות את היחס בין השלבים. מסקנות אלו יסייעו לנו בהמשך:

1. "תחילת הציהוב" בדברי המשנה זהה למונח "משיצהיבו" בדברי הגמרא. בשני המקורות שלב זה קובע את תחילת הפסול של בני היונה. צריך לפרש, א"כ, משיצהיבו = משיתחילו להצהיב.
2. הציהוב הפוסל בבני יונה הוא תהליך מתמשך (בעל התחלה וסוף) שנקודת הזמן הקובעת בו היא תחילתו.
3. השלב "משיזהיבו" מאוחר לשלב "משיצהיבו". על פי המשנה תורים בתחילת הציהוב עדיין פסולים ואילו על פי הגמרא תורים "משיזהיבו" כשרים. ממסקנה זו נובע הצורך להסביר בנפרד את שני מושגים אלו ולא להתייחס אליהם כמילים נרדפות.
4. מדברי המשנה ומתוך מסקנה 3 משתמע שאין חפיפה בתקופת ההכשר של התורים ובני היונה ופרק הזמן ששניהם אסורים הוא בין תחילת הציהוב (שבו נאסרים בני היונה) עד תחילת הזיהוב שממנה מתחילה תקופת הכשר התורים.

בקרב המפרשים המסורתיים קיימת אחידות רבה בפרשנות של שמות שלבי ההתפתחות ביונים ובתורים שהוזכרו במשנה ובגמרא. רש"י בחולין מפרש: "תחלת הציהוב - כשמתחילין לצהב כנפים שסביבות צווארם פסולים בזה ובזה דיצאו מכלל קטנים ונפסלו". בסוגייתנו אנו מוצאים בפירוש המיוחס לרש"י "משיצהיבו כנפים הצהובות סביב הצואר" ואילו בסוגיה בסוף המסכת (קיב ע"ב) מתאר רש"י את גבולות הפסול באופן מעט שונה: "תורין שלא הגיע זמנן - כדתנן בחולין משיזהיבו כשירין, ומקמי הכי פסולין, דתורין משמע גדולים ולא קטנים. בני יונה קטנים משמע ולא גדולים, ופסולין מתחילת הציהוב ואילך". מהבדל קל זה אנו לומדים שרש"י סבר ש"תחילת הציהוב" זהה ל"משיצהיבו" ושלב זה מתאפיין בהצהבת הנוצות ("כנפיים") סביב הצוואר. מדברי המפרש כאן (זבחים, סח ע"ב) נראה שהוא איננו מבחין בין צהוב לזהוב: "תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן ... ואימתי תורין כשירין? משיזהיבו ואימתי בני יונה פסולין משיצהיבו נוצה מוזהבת שסביב הצואר". בסגנון מעט שונה מפרש רע"ב בחולין: "תחלת הצהוב - כשמתחיל להביא נוצה יפה צהובה סביב לצווארו ... ומיהו בני יונה הקטנים ביותר ששומטין כנף מהם ואין דם יוצא ממנו, פסולין מרוב קטנן". הרמב"ם בפיהמ"ש מפרש את המונח ציהוב באופן שונה: "... ותחלת הציהוב תחלת התגוונות הנוצות, אם היה זה במין היונים כבר יצאו מגבול הקטנות ולפיכך אינם כשרים, ואם היה זה במין התורים הרי טרם הגיעו לגבול הגדלות בכדי שיקראו תורים ולפיכך אינם כשרים".

התורים כשרים כאשר הם גדולים לכן המדד הניתן לגביהם הוא תחילת הכשרם שהוא "משיזהיבו". רש"י: "משיזהיבו - שיהא כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב". לבני יונה ניתנו שני גבולות כלומר תחילת ההכשר וסופו. ההתחלה היא "משיעלעו" ועל פי פירוש רש"י הכוונה לשלב שבו תלישת אברה גורמת ליציאת דם. בלשונו: "הוא תני לה ... דמשיעלעו לשון אפרוחיו יעלעו דם משיהא להם דם מצוי בבשר דכי שמיט גדפא מיניה אתי מיניה דמא". סוף תקופת כשרות בני יונה הוא משיצהיבו. בתוספתא בחולין (פ"א הלט"ו) אנו מוצאים גבולות שונים מעט: "בני יונה מששלעלו או עד שיצהיבו, תורין משיפריחו אפילו הן זקנים נמצאת אומר כשר בתורין פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורין". בני יונה – משיעלעו עד שיצהיבו. תורים: משיפריחו עד זקנה.

לסכום: מדברי רוב המפרשים משתמע שציהוב וזיהוב הם גווני צבע הנוצות בתורים ובבני היונה המסמנים את השלב ההתפתחותי אליו הם הגיעו. כפי שהסקנו לעיל שלב הזיהוב בתורים מאוחר לשלב הציהוב. גם מדברי רש"י נוכל להסיק שה"הזהבה" היא שלב מאוחר יותר: "משיזהיבו - שיהא כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב". כדאי לשים לב לתוספת של רש"י: "שיהא כנפי גופן גדולים". אין הוא מסתפק בהשוואת הצבע אלא גם משווה את גודל הכנפיים שהרי בפירוש לגבי ציהוב רש"י לא התייחס לגודל הכנף וכנראה היא קטנה יותר. "תחלת הציהוב בזה ובזה פסול". הציהוב מסמל את סופו של השלב הצעיר ביונים אך התורים עדיין לא הגיעו לבגרות שהרי נוצותיהם עדיין לא "הזהיבו". מדברי התוספתא ניתן להסיק ששלב ה"זיהוב" מקביל לשלב "הפריחה".

נסכם את השלבים ההתפתחותיים בעזרת טבלה ונציין את תקופת ההכשר לקרבן:



לענ"ד, בגלל הבעייתיות הרבה בזיהוי שלבי ההתפתחות המתוארים במקורות עלינו להתבסס על גישה כללית להבדלים בין התורים והיונים ומתוכה לנסות לגזור את תקופות ההכשר לקרבן. כדאי לזכור שהקשיים בזיהוי אינם רק לשוניים אלא גם קשורים לאפשרות שבמהלך הזמן שחלף מאז חתימת המשנה עשויים היו להתרחש שינויים בצבעם של יוני הבית כתוצאה מסלקציה. מובן מאליו שהערה אחרונה זו רלוונטית רק לפירושים המתבססים על שינויי צבע. ההבדל העיקרי בין התורים והיונים הוא העובדה שיונת הבית בויתה על ידי האדם כבר לפני אלפי שנים. על ביות היונה ראה במאמר "ואין בן עוף בצפון".

העובדה שהיונה בויתה ואילו התור איננו מבויית והפרשי הגודל בין המינים הקרינה, קרוב לוודאי, על אופן ניצולם למזון וכנראה גם על אופן הבאתם לקרבן. התורים ניצודו כבוגרים ונאכלו באופן זה ובשרם טעים בשלב זה ואילו היונים נאספו מתוך השובך ונאכלו בעיקר כגוזלים משום שאיכותם של הבוגרים ירודה. גוזלי יונים נחשבים גם היום במקומות רבים כמאכל יוקרתי. הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק מ"ו) אף מנמק בהבדלי טעם אלו את הסיבה להעדפת הגילאים השונים: "והוא הטעם בהקרבת הגדול מן התורים ואפרוחי יונים, אי זהו הטוב שבהם, מפני שהגדול שביונים אין בו עריבות וכו'" (הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא, א י"ד) חולק על קביעה זו). אין סיבה להניח שגיל ההבאה לקרבן יהיה שונה מהגיל האופטימלי לאכילה מה גם שחטאת העוף נאכלה על ידי הכהנים. נוכל להבין את הסימנים הניתנים במקורות חז"ל על רקע הבדל זה בין התורים ובני היונה.

אין באמתחתי הסבר מקורי למונחים "ציהוב" ו"זיהוב" אך להלן אדון בחלק מההסברים המופיעים בדברי המפרשים והחוקרים.(2)

א. שלב מעבר הפלומה מצבע צהוב לתחילת הופעת הנוצות. זהר עמר מביא בספרו הסבר על פי פשט הדברים. תחילת בגרותו של בן היונה היא כאשר מתחילים לצמוח איברי התעופה. ההצהבה או ההזהבה הם השלב בו מסיימת הפלומה את התפתחותה ומגיעה לצבעים אלו. בשלב זה מתחילים לבצבץ קולמוסי הנוצות (בגיל 4-5 ימים) ולאחר יומיים שלושה הם נפתחים. בגיל שבועיים בערך מכוסים היונים והתורים בנוצות ומתחילים באימוני תעופה. "בן יונה" מותר משלב הבקיעה ועד לשלב צימוח הנוצות ואילו התור כשר רק מהשלב בו הוא מכוסה נוצות ומתחיל באימוני תעופה. כותב זהר עמר: "לפי שיטה זו אין הקבלה מוחלטת בין שלב הציהוב וההפרחה, אלא קיים ביניהם שלב ביניים, שאצל שניהם הוא נאסר לקרבן". על פי קו מחשבה זה ניתן להוסיף גם שאין הקבלה בין ה"זיהוב" וה"הצהבה" ושלב ה"זיהוב" הוא שלב ה"הפרחה". הקשיים בגישה זו רבים ולחלקם מתייחס זהר עמר. אקדים טבלה המשווה בין שלבי התפתחות היונה והתור כפי שליקטתי מתוך אנציקלופדית החי והצומח בא"י (כרך 6 עמ' 264-268) ומקורות נוספים.



ההסבר ש"ציהוב" ו"הזהבה" קשורים לצבע הפלומה בעייתי מאד מהסיבות הבאות:
1.  להסבר זה אין תימוכין באף אחד מהמפרשים. רוב המפרשים מתייחסים להצהבת נוצות הצוואר אולם תהליך בצבוץ הנוצות מהפלומה לא מוגבל דווקא לצוואר העוף. אם הכוונה לכך שבצבוץ הנוצות מתחיל כאשר פלומת הצוואר מצהיבה עלינו להניח שצבע זה מופיע בעיתוי שונה משאר הגוף (לפני או אחרי) אך פני הדברים אינם כך. התחלת בצבוץ הנוצות מתחילה רק לאחר שהגוזל צהוב כולו.
2. אם קביעת גיל העופות מתבססת על שלב המעבר בין פלומה לנוצות מדוע המשנה בחולין משתמשת בצבעה של הפלומה כקריטריון הרי הוא איננו רלוונטי לנושא שהרי הפלומה מתפתחת מוקדם יותר (היא קיימת ביונים עם הבקיעה). עדיף היה לקבוע כקריטריון את שלב בצבוץ הנוצות או לחילופין את הצבע החדש המתקבל במהלך שלב זה.
3. דברי המשנה "תחלת הציהוב בזה ובזה פסול" תמוהים שהרי על פיהם היונים אסורים מרגע בקיעתם משום שהם מכוסים בפלומה צהובה דלילה. פלומה זו ההולכת ונעשית צפופה במהלך הימים הבאים בוודאי עונה על הקריטריון של תחילת הציהוב האוסר את בני היונה. אם הכוונה בשם "ציהוב" היא לתחילת ביצבוץ הנוצות מתחדד הקושי בסעיף 2.
4. על פי ההסבר הנ"ל שלב ה"ציהוב" ו"הזיהוב" זהים ומתארים את צבע הפלומה בעת התחלת ביצבוץ קולמוסי הנוצות אולם דבר זה איננו סביר. כאמור לעיל "ציהוב" קיים הן ביונים והן בתורים אלא שה"זיהוב" הוא שלב מאוחר יותר המציין את מעבר התורים לבגרות.
5. קריטריון זה דורש להניח שהמקורות העוסקים בנושא מוגבלים לשיטתו של ת"ק המתיר לאכול גוזלי יונים מיד עם בקיעתם ולא רק משלב פקיחת העיניים כפי שסובר רבי אליעזר בן יעקב (ביצה, ו ע"ב; חולין, סד ע"א). פקיחת העיניים וה"ציהוב" הם שלבים מקבילים וא"כ לפי שיטת רבי אליעזר בן יעקב אין כלל זמן היתר. למעשה קיים קושי גם על פי שיטת ת"ק משום שלא סביר להניח שבני יונה בגיל 3-4 ימים הובאו כקרבן. קשה לדמיין אכילת גוזל בגיל זה אך קשה יותר לדמיין כיצד יכול לבצע הכהן מליקה באופן המתואר בתורה, במשנה ובגמרא. כיצד ניתן לדייק בחיתוך הסימנים (קנה ווושט) באופן שיחתך סימן אחד בלבד בחטאת ושנים בעולה. כיצד ניתן לאחוז בעוף בשעת המליקה על פי תיאור הגמרא: "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כיצד מולקין חטאת העוף? אוחז גפיו בשתי אצבעות ושתי רגלים בשתי אצבעות, ומותח צוארה על רוחב גודלו ומולקה. במתניתא תנא: ציפרא מלבר, אוחז גפיו בשתי אצבעות ושני רגלים בשתי אצבעות, ומותח צוארו על רוחב שתי אצבעותיו ומולק, וזו עבודה קשה שבמקדש" (זבחים, סד ע"ב).
6. אם תחילת זמן ההקרבה של "בן יונה" הוא משיעלעו כלומר מהשלב שבו, על פי הסברו של אביי, יצא דם אם תעקר מהגוזל נוצה (או כנף) הרי שלא קיימת תקופת כשרות. התחלת יציאת הדם מאפיינת את שלב התפתחות הנוצות אולם בשלב זה "בן יונה" כבר נאסר.(3)
7. מסכת קינים עוסקת בגוזלים שהתערבבו זה בזה משום שפרחו מקן לקן ואילו גוזלים בשלב כה מוקדם אינם מסוגלים לעוף. לדוגמה נעיין במשנה בקינים (פ"ב מ"א): "קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר או שפרח בין המתות ... שהגוזל הפורח פסול ופוסל אחד כנגדו:

ב. הופעת צבע צהוב בנוצות הצוואר. בפירוש רש"י ורע"ב אנו מוצאים שהציהוב הוא הופעה של נוצות צהובות בצוואר העוף המאפיין את המעבר לבגרות. ביוני הסלע וברבים מזני יוני הבית ההתבגרות מלווה בהתפתחות נוצות צוואר וחזה עליון בעלות צבעים פיסיקליים שביניהם בולטים גווני ירוק ואדום. ייתכן וה"ציהוב" הוא המראה המתכתי הנוצץ של נוצות אלו או אפילו גוונים צהובים המשתקפים מהן. הדגשת הופעת הנוצות בצוואר בפירוש רש"י קשורה לכך שאיזור זה הוא האחרון להתכסות בנוצות. שאר אזורי הגוף מתכסים בנוצות כשבועיים לאחר הבקיעה ואילו איזור הראש והצוואר נשארים חשופים עד לגיל שלושה שבועות. הופעת הנוצות המאוחרת בראש ובצוואר מאפשרת לגוזל להכניס את כל מקורו ללוע ההורים בעת ההאכלה. לשיטת רש"י החל מתחילת תהליך השלמת ניצוי הצוואר גוזל היונה נחשב בוגר ונפסל להקרבה. תחילת ההיתר של התור היא מ"הזהבה" שהיא שלב מאוחר יותר כפי שהוכחתי לעיל. ייתכן והכוונה להשתנות צבע התור לחום-ערמוני לפני הפריחה מהקן.

ג. הופעת נוצות חדשות עם ההתבגרות. על פי הצעה זו שמקורה בדבריו של עץ-הדר בספרו "גדול יונים" ה"הצהבה" ו"ההזהבה" מאוחרים מאד ומופיעים בגיל 5 חודשים במקביל להתבגרות. צבעים אלו נובעים מהופעה של טבעת נוצות בצבע חום סביב צוואר היונה המתפתחות עם סיום שלב השרת הנוצות הנמשך כחודשיים ומתחיל בגיל 3 חודשים. טבעת זו בולטת במיוחד בזני יונים שצבע היסוד שלהן לבן. גם הרב י"מ לוינגר סבור ששלב ההצהבה מקביל לשלב ההתבגרות אלא שהוא סבור שההצהבה קשורה למעבר מנוצות צוואר שאינן מבריקות ועיניים כהות בצעיר לנוצות מבריקות ועיניים צהובות בבוגר.

ד. הרב יוסף רוטשטיין(4) מציע אף הוא שה"ציהוב" מקביל לתקופת ההתבגרות אלא שבניגוד לשיטות שהובאו לעיל המתייחסות ל"ציהוב" כמאפיין פיסי, כזה או אחר, של העופות הרי שלדעתו מונח זה מבטא את התנהגותם. המונח "צהוב" מבטא את היחס בין הזכר לנקבה. הצהוב הוא ביטוי המסמל חיבה, שמחה ומאור פנים משום שהצבע הצהוב מבריק ומאיר. על רבי יהודה נאמר ש"צהבו פניו". בפירוש רש"י בבבא בתרא (ח ע"א) אנו מוצאים: "שאתה מחבב עמים - שאתה מצהיב להם פניך להשליטן על בניך". עם ההתבגרות עוסקים היונים והתורים במצגי חיזור המלווים בהפגנת "חיבה". את המונח "יפריחו" המובא בתוספתא הוא מייחס למעופי החיזור. תמיכה לרעיון שההתבגרות המינית היא תום תקופת כשרות היונים לקרבן ניתן למצוא בדבריו של רבינו טוביה בן רבי אליעזר (מדרש לקח טוב, ויקרא א יד): "מפני מה תורין גדולין כשרין, שכיון שאבד זוגו שוב אינו מזדווג לזוג אחר, אבל היונה היא פותה, אין לה לב, לפיכך קטנים כשרים קודם שיזדווגו".

דחיית מועד ה"ציהוב" על ידי השיטות היוצרות זיקה בינו לבין ההתבגרות פותרת חלק מהבעיות שתוארו לעיל אך לא את כולן. על פי שיטתו של הרב רוטשטיין תמוהה החלפת המושגים בין "ציהוב" ביונים ל"זיהוב" בתורים. אמנם המילה "ציהוב" מתארת שמחה וחיבה אך לא מצאנו את המילה "זיהוב" בהקשר זה. יתר על כן, מסתבר מאד שציהוב וזיהוב אינם שלבים זהים וא"כ עדיין נותרה על כנה חידת ה"זיהוב". ייחוס המונח "יפריחו" לתעופת החיזור בעייתי משום שבמשניות בקינים השורש "פרח" משמש לתאור תעופה מקן לקן.

כאמור לעיל, הדרך המקובלת לאכול יונים היא בהיותם עדיין גוזלים ומכאן גם נובע אופן הבאתם לקרבן. קשה להניח שהובאו לקרבן יונים לאחר שפרחו אך עדיין לא בגרו. לדעתי הגבול המפריד בין "בני יונה" לתורים הוא יכולת התעופה כשלעצמה משום שלהתבגרות המינית אין השפעה משמעותית על מעמד המינים כמזון.

ה. בשורות הבאות ברצוני להציג גישה המבוססת על האופן בו אני מבין את פירוש הרמב"ם בסוגייתנו. נראה לי שלפחות לגבי השלב הביולוגי שבו נמצאים היונה והתור, בעת שהם כשרים לקרבן, מקבילה שיטה זו לשיטת רש"י. מפרש הרמב"ם במשנה (חולין, פ"א מ"ה): "... וכן בני יונה צריך שיהו קטנים לאמרו יתעלה בני יונה, אבל התורים צריך שיהו גדולים לאמרו יתעלה תורים. ותחלת הציהוב תחלת התגוונות הנוצות, אם היה זה במין היונים כבר יצאו מגבול הקטנות ולפיכך אינם כשרים, ואם היה זה במין התורים הרי טרם הגיעו לגבול הגדלות בכדי שיקראו תורים ולפיכך אינם כשרים". על פי הרמב"ם תחילת ה"ציהוב" היא השלב שבו מתחילים הנוצות להתגוון. שלב זה משותף ליונים ולתורים כנאמר במשנה ובשלב זה נפסלים הן "בני היונה" והן התורים. שלב זה מקביל לשלב המתואר על פי רש"י "כשמתחילין לצהב כנפים שסביבות צווארם". כפי שנאמר לעיל נוצות הצוואר מגוונות מאד ואולי לכך התכוון הרמב"ם. שלב זה החל בערך בגיל 3 שבועות קרוב מאד לפריחת הגוזלים מהקן וא"כ הוא עשוי להוות גבול לתקופת כשרות "בני היונה". התורים אסורים עדיין משום שהם אינם מסוגלים לעוף. המעבר בין שלב הצעיר והבוגר בתורים מתאפיין בשינויי צבע באזורי גוף שונים ובמיוחד בצבע הכנפיים ההופך מחום דהוי לחום זהוב עז.(5) בשלב זה כנף התור גדולה (כדברי רש"י) והוא מסוגל לעוף היטב. התוספתא אכן משתמשת במונח "משיפריחו". על פי מדד זה "בן יונה" כשר לקרבן עד כ – 3 שבועות ובפרק זמן זה הוא עשוי להגיע למשקל המתאים למאכל ולקרבן.
 

 

 גוזלי יונה בני יום אחד           צילם: mogor

 

 
גוזלי יונה בני 5 ימים          צילם: Christian Faulhammer         גוזלי יונה בני 10 ימים          צילם: Aran Johnson


 


(1)רבינו בצלאל אשכנזי בעל ה"שיטה מקובצת" כתב שהפירוש המופיע בעשרת הדפים הבאים איננו של רש"י. ה"שיטה מקובצת" העתיק פירוש רש"י חלקי מתוך כתב יד והוא מודפס בשם זה בגמרות שלפנינו. בש"ס מהדורת "עוז והדר" הושלם החסר על פי שני כתבי יד המיוחסים לרש"י (מתוך הערה 12 בדף זה במהדורת שוטנשטיין) ובו אשתמש
(2)
 ראוי לציין שפרטים רבים המוזכרים במאמר זה הם על פי ספרו של זהר עמר מסורת העוף (203-209).
(3) בשאלה זו הרחיב זהר עמר, שם, עמ' 205
(4) שם, עמ' 208
(5) ראה כאן צילומים המתארים את גווני התורים בגילאים השונים
 


מקורות עיקריים: 

ז. עמר, מסורת העוף (203-209).
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 137-138).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ' 267-271).
 

לעיון נוסף:

פורטל ה"דף היומי": מהו תור ומה היא יונה? במה הם שונים? ראו במאמר "או תור או בן יונה"
מתוך "ויקיפדיה": צוצלת, תור מצוי, תור הצווארון

 

 
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר