סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה – כשות

 

"אמר רב: האי שיכרא דארמאה שרי, וחייא ברי לא נישתי מיניה. מה נפשך? אי שרי, לכולי עלמא שרי, אי אסיר, לכולי עלמא אסיר. אלא רב סבר משום גילויא, ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה, ודלקי מלקי ליה טפי, וחייא ברי הואיל ולקי לא נישתי מיניה" (עבודה זרה, לא ע"ב).

פירוש: אָמַר רַב: הַאי שִׁיכְרָא דְּאַרְמָאָה שָׁרֵי [שכר של גוים מותר], וְחִיָּיא בְּרִי [בני] לָא נִישְׁתֵּי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו]. ותמהים: מַה נַּפְשָׁךְ [מה רצונך]? אִי שָׁרֵי, לְכוּלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי [אם מותר, לכל העולם הוא מותר], אִי אֲסִיר, לְכוּלֵּי עָלְמָא אֲסִיר [אם הוא אסור, לכל העולם הוא אסור]! אֶלָּא מכאן שרַב סָבַר [סבור] כי האיסור בשכר אינו מִשּׁוּם חשש גִּילּוּיָא [גילוי], וְאָזֵיל מְרוֹרָא דִּכְשׁוּתָא וְקָלֵי לֵיהּ זִיהֲרֵיהּ [והולכת המרירות של הכשות ששמים בשכר ושורפת את הארס שבו], וּדְלָקֵי מַלְקֵי לֵיהּ טְפֵי [ואולם מי שהוא חלוש מחליש אותו הארס יותר] מאדם רגיל, וְחִיָּיא בְּרִי [בני] הוֹאִיל וְלָקֵי [והוא חלוש] לָא נִישְׁתֵי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו].  (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)


שם עברי: כשות הקורנית          שם באנגלית: Dodder           שם מדעי: Cuscuta epithymum

שם נרדף במקורות: כשותא    שמות בשפות אחרות: ערבית - שַעַר אל-ע'וֹלָה, ח'ניק אלכרסנה


נושא מרכזי: לזיהוי הכשותא


תקציר: במקומות רבים בגמרא מופיע השם כשות – כשותא בהקשרים שונים. מתוך הקשרים אלו משתמע שהכשות הוא צמח טפיל, בצבע צהוב ששימש כצמח מאכל, תרופה וכמרכיב להכנת שיכר. רש"י מפרש בכל מקום כשות – הומלון (הנקרא היום כשותנית ומשמש להכנת בירה) אולם צמח זה איננו טפיל, הוא לא גדל בארץ והשימוש בו לתעשיית הבירה התחיל כנראה רק מראשית ימי הביניים. ניתן להציע שרש"י לעז כשות כ"הומלון" משום שכבר בימיו השתמשו בצמח זה (כשותנית) לתעשיית הבירה והוא לא הכיר את הכשות. מקורות רבים מציינים את הכשות (Cuscuta) כמין שבו השתמשו בעת העתיקה לייצור השיכר אם כי יש החולקים על קביעה זו.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בעברית בת זמנינו קיים בלבול בשימוש בשם כשות בהתייחס לשני מיני צמחים שונים מאד. הכשות (Cuscuta) הוא שמו של סוג טפיל ממשפחת החבלבלים המונה בארץ כ – 13 מינים. אולם בשם זה משתמשים לעתים קרובות גם כאשר מתייחסים לצמח מטפס ממשפחת הקנביים, הקרובה למשפחת הוורדניים, המשמש כמרכיב חשוב בייצור הבירה. ואם לא די בבלבול זה הרי שבנוסף לכך קיים גם מין פטריה הנקראת כשותית הגפן. היום מקובל לכנות את הצמח המשמש להכנת הבירה בשם כשותנית ואילו הצמח הטפיל נקרא כשות. השם כשות מוזכר במקומות רבים בש"ס כאשר הוא מלווה בתיאורים חד משמעיים המאפשרים לנו לשייכו לסוג Cuscuta. חשוב להדגיש שמהמקורות העתיקים כמו למשל בכתבי פליניוס הזקן(1) משתמע שהכשות הוא Cuscuta. 
 

תפקיד הכשות בהכנת שיכר

מתוך הנאמר בסוגייתנו משתמע באופן חד משמעי ששיכר מכיל כשותא שטעמה מר ומרירות זו מסייעת לנטרל את השפעתו של רעל הנחש העשוי להיות בשיכר. מפרש רש"י: "משום דאזל מרורא דכשותא - טעם מרירות של כשות וקלי ליה לזיהרא ואין בו כח להלקות אדם בריא". על תפקידה של הכשות בהכנת השיכר אנו לומדים גם בגמרא במועד קטן (יב ע"ב): "רב יהודה שרא למיעקר כיתנא ולמיקטל כשותא ולמיעקר שומשמי. אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא חזי לחפיפה, כשותא חזי לשיכרא, אלא שומשמי למאי חזי? חזי לנזיי דאית בהו"(2). רש"י מפרש במקום: "כשותא – הומלון". ההומלון הוא ה – Humulus lupulus כלומר הכשותנית. מנקודת מבטו של רש"י זיהוי זה הגיוני משום שאכן הכשותנית משמשת בתעשיית הבירה והיא מעניקה לה את הטעם והמרירות האופיניים. לייצור הבירה משתמשים בתפרחת הנקבית של הכשותנית (ראו בתמונה). החומרים הכימיים בכשותנית מסייעים בשימור הטריות ובייצוב הקצף של הבירה. הכשותנית מכילה חומצות אלפא המעניקות מרירות וחומצות בטא המעניקות ארומה. אמנם ייתכן והשימוש בכשותנית כתבלין להכנת בירה כבר היה קיים במידה מצומצמת בימיו של רש"י אך קרוב לוודאי שלא היה ידוע בתקופת האמוראים. התיעוד הראשון של גידול הכשותנית הוא משנת 736 בגרמניה ותיעוד של שימוש להטעמת בירה רק בשנת 1079. רק במאה ה – 13 התחילה הכשותנית לתפוס את מקומה של תערובת עשבים מסויימת (Gruit) ששימשה בתעשיית הבירה. מחברים רבים התייחסו להחלפה בין כשות וכשותנית ושללו את האפשרות שבעת העתיקה בכלל ובבבל בפרט השתמשו בכשותנית. Julius Preuss, למשל, הדגיש בספרו Biblical and Talmudic Medicine (עמ' 570) שבדרך כלל השיכר בבבל יוצר מתמרים בתוספת Keshuta שהוא כשות ולא כשותית. 
 

מאפייני הכשות

בפרק הבא אתאר את המאפיינים של הכשות כפי שהם משתמעים מהמקורות ואת הקשיים העומדים בפני זיהויו ככשותנית: 
 

הכשות כצמח טפיל

רש"י מזהה באופן עקבי בכל הסוגיות את הכשות כהומלון למרות שבחלקן ברור שמדובר בצמח טפיל ולא בכשותנית שהיא אמנם מטפסת אך איננה טפילה: "רבי זירא כי הוה חליש מגרסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי. אמר: כי נפקי ועיילי רבנן איקום מקמייהו ואקבל בהו אגרא. נפק אתא ינוקא דבי רב אמר ליה מאי אגמרך רבך? אמר ליה: כשות בורא פרי האדמה, חזיז שהכל נהיה בדברו. אמר ליה: אדרבה איפכא מיסתברא, האי מארעא קא מרבי והאי מאוירא קא מרבי. והלכתא כינוקא דבי רב. מאי טעמא? האי גמר פירי, והאי לאו גמר פירי. ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי, לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי, דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא"(3) (עירובין כח ע"ב). קציצת השיחים עליהם גדל הכשות גורמת בהכרח למותו משום שהוא יונק את הדרוש לה מהפונדקאים. במסכת שבת (קז ע"ב) אנו לומדים: "אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו וכו'". מפרש רש"י: "הומלון וגדל מתוך ההיזמי מריח הקרקע(4) שההיזמי יונק ממנו". ההיגי הוא קוץ(5) שאליו נטפל הכשות. לפי תיאורו של רש"י הכשות גדלה מתוך צמח פונדקאי ("היזמי") על ידי ניצול חומרים ("ריח הקרקע") שאותם ינק הפונדקאי (ראו עוד ב"הרחבה"). 
 

מקור השם כשות

מקור השם כשותא הוא ארמי ופירושו: שיער, על שום דמיון גבעוליו לשערות (הערוך השלם, ערך "כשות"). רב האי גאון (תשובות הגאונים - הרכבי סימן תטז) מתאר את הכשות "בלשון ישמעאלי": "והוא כמין חוטין ירקרקין (הכוונה לצהובים) כגון של ברקת שעיקרן בארץ ופרין על הקוצין הנקראין היזמי". השם כשות, או כשותא, עבר לערבית וללטינית ומכאן שמו המדעי של הכשות Cuscuta. החוטים המסועפים של הכשות נראים כשערות דבר שלא ניתן לומר על העלים או התפרחות של הכשותנית.

על הקשר שבין הכשות והשיער אנו לומדים במשנה (עוקצין, פ"ב מ"א): "זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים לפי שלא כבשן אלא למראה, כשות של קשות והנץ שלה טהורה וכו'". מפרש רע"ב: "כשות של קישות - כשהקשואים קטנים יש להן כמין שער קטן, ונקרא כשות". כך גם במשנה במקוואות (פ"ט מ"ד): "לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ... כשות של קטן לא טמא ולא מטמא וכו'". גם כאן מפרש רע"ב: "כשות של קטן - כמין שער נולד בבשר הקטנים, כעין השער שנולד בקשואין שקורין פאקו"ס בערבי, ואותו שער קרוי בלשון משנה כשות של קישות, כך שער של קטן הדומה לו קרוי כשות של קטן, והנשים קוראות לו שער שוטה". 
 

צבע הכשות

"אמר רב כהנא: ככבדא כשרה, כבשרא טרפה. וסימניך, ובשר בשדה טרפה. אמר רב סמא בריה דרבא: האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא, וכגון ביעתא, טרפה. אלא ירוקה דכשרה היכי דמיא? ככרתי"(6) (חולין, מז ע"ב). ראשית יש להקדים שהצבע הירוק בפי חז"ל מתייחס לצבע הנקרא בימינו צהוב או אולי גם אדמדם (ראו בהרחבה במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא וכמוריקא"). החוטים הירקרקים הם הגבעולים הצהובים של הכשות ותאור זה כמובן איננו מתאים כלל לכשותנית.  
 

הכשות כגידול תרבות

"שלחו ליה בני בשכר ללוי: כילה מהו? כשותא בכרמא מהו? מת ביום טוב מהו? ... כשותא בכרמא עירבובא ... ולישלח להו כדרבי טרפון דתניא כישות רבי טרפון אומר אין כלאים בכרם וחכמים אומרים כלאים בכרם וקיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ? לפי שאינן בני תורה. מכריז רב האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע וכו'" (שבת קלט ע"א).

נפתח בשאלה מדוע היה אינטרס לזרוע כשות בכרם? גידול צמח נוסף בין הגפנים פוגע בכמות היבול והוא כדאי רק כאשר מדובר בגידול יקר במיוחד כמו כרכום או וורדים(7). השאלה חריפה במיוחד לאור כך שלכשות היה ערך נמוך במיוחד כפי שניתן ללמוד מהסוגיה הבאה: "אמר רבי יהודה כשות וחזיז אין בהם משום גזל; באתרא דקפדי יש בהן משום גזל. אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" (בבא קמא, קיט ע"ב). הסבר אפשרי הוא שבארץ ובסביבתה (כמו בבבל) רוב מיני הכשות טפילים של צמחי בר בלבד ורק בודדים נטפלים גם לצמחי תרבות. הכשות שאותה מתארת הגמרא היא אחד מבין המינים המקומיים (בוודאי לא כשות השדות שחדרה לאיזורנו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה) הנטפלים לצמחי בר כמו "היזמי והיגי". ניתן להציע שהזריעה בכרם היתה של מין כשות שאיננו פוגע בגפנים אלא מסייע להדביר את עשבי הבר. דוגמה לדבר ניתן לראות בצפון מזרח הודו שם מעבירים קטעי כשות הנקטפים בשדות למטעי התה כדי שייטפלו לעשב מטפס מן הסוג מיקניה ((Mikania החונק את ענפי התה. גבעולי הכשות אינם תוקפים את צמח התה, ומתפתחים היטב על המיקניה בעזרת מצוצות שהם שולחים לתוך הענפים המטפסים ומביאים למותם. 
 

     
תמונה 1. כשותית מטפסת על גדר בגן הבוטני בגבעת רם  

 תמונה 2. כשותית - תפרחת נקבית           צילם: LuckyStarr

 

     

תמונה 3. כשותית - Humulus lupulus       
צילם: Hagen Graebner

 

 תמונה 4. כשות הקורנית         צילמה: שרה גולד

  

 
תמונה 5. כשות השדות  
מין פולש שהגיע לארץ בראשית המאה ה - 20

 
      תמונה 6. כשות השדות
ניתן לראות בתמונה את הגבעולים הלופתים את הפונדקאי


הרחבה

לנוסע בכבישי הארץ בחודשי הקיץ בולטים לעין משטחים צהובים בצדי הדרכים. אלה הם משטחי כשות השדות (ראה תמונה) שהוא צמח טפיל ממשפחת החבלבליים. לצמח הזה גבעולים צהובים או כתומים דמויי ספגטי(8), חסרי עלים, שנכרכים על פונדקאים שונים, מטפסים עליהם ויכולים לכסות אותם כליל. התפוצה הרחבה של הכשות בצידי הדרכים קשורה להתפתחות של אוכלוסיות גדולות של צמחים העמידים לריסוס בפני עשבים בצידי הכבישים. כשות השדות הוא הנפוץ בין מיני הכשות בארץ. מוצאו באמריקה והוא התפשט בכל העולם. בין פונדקאיו נכללים החימצה וקטניות מספוא שונות, אבטיח, עגבנייה, בצל, סלק, צמחי תבלין ורפואה שונים, צמחי גינה שונים, ואפילו צמחים מעוצים וביניהם הקפה והגפן. תכונה זו גורמת לכשות השדות להוות עשב מזיק.

הסוג הכשות הוא טפיל מוחלט דבר הבא לידי ביטוי בכך שהוא מפיק את כל הדרוש לו (מים, מינרלים וסוכרים) מהפונדקאי(9). הכשות מפיק את החומרים הנחוצים לו מהפונדקאי בעזרת מצוצות(10) רבות המתפתחות לאורך הגבעול בקטעים הכרוכים סביב הענפים והעלים של הפונדקאי. בשלב הראשון הטפיל מפתח כרית הצמדה שמתוכה נשלחים תאי גישוש לתוך רקמת הפונדקאי. תא גישוש שנתקל ברקמת הובלה(11) מסמן לכשות את הכיוון הרצוי להתפתחות המצוצה הבנויה מתאי עצה ושיפה ומשמשת גשר פיזיולוגי בין הפונדקאי לטפיל. התלות המוחלטת של הכשות בפונדקאי באה לידי ביטוי בדברי הגמ' בעירובין (כח ע"ב): "כשות נמי מארעא קא רבי דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא". כוונת הדברים היא שגם הכשות זקוקה להתפתחותה לחומרים המגיעים מהקרקע דרך השיחים עליהם היא גדלה ולכן אם הורגים את השיחים גם הכשות מת.

מלשון רש"י (שבת, קז ע"ב) ניתן להסיק שיש חידוש בכך שתולש הכשותא חייב: "ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי"(12). במסכת עירובין (כח ע"ב) מוסיף רש"י פרט נוסף המשלים את הטענה שהכשות איננה מחוברת לקרקע והוא שאין לה שורש. לדעת רש"י, א"כ, האיסור לתלוש צמח איננו מוגבל אך ורק למנתק צמח מהקרקע אליה הוא מחובר בעזרת שורשים אלא גם למי שמנתק צמח אחד המחובר לצמח אחר. שאלות שונות עולות מתוך עיון בסוגיות לעיל: א. מדוע באמת יש מקום לחייב את התולש כשותא? ומה המיוחד בתולש זה בניגוד לפעולות תלישה אחרות שבגללו הוא מהווה אב טיפוס למדלדל עובר בהמה? ב. מה הערך הרפואי של הכשות? ג. מהם צדדי המחלוקת לגבי חיוב כלאיים בכשות? ד. מדוע יש לברך ברכת בורא פרי האדמה על כשות למרות היותה טפילה כדוגמת הכמהין והפטריות שעליהם מברכים "שהכל"?

התשובות לשאלות שהצגתי נעוצות במבנה ואורח חיי הכשות. אמנם הכשות איננה מחוברת לקרקע אך גם איננה מונחת ללא שום קשר לפונדקאי. ההסבר של רש"י שהכשות גדל "מריח הקרקע" איננו במובן של ריח המקובל בשפתנו אלא במובן של נוזלים (לחלוחית) המכילה מרכיבים שנספגים מהקרקע ומגיעים לכשות דרך הפונדקאי. הכשות קשורה בקשר רקמתי לפונדקאי בעזרת המצוצות ולכן עקירת הכשות מנתקת את הרקמות זו מזו ומפרידה בין צינורות העצה והשיפה של הפונדקאי לבין המצוצות. בעקירה זו יש משום "עוקר דבר מגידולו". אמנם אין כאן ניתוק שורשים מהקרקע כבתולש צמח רגיל אך די בעקירה זו כדי לחייב משום תולש. ההשוואה ל"הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שמעיה" מתבקשת משום שגם הקשר בין עובר ואמו הוא קשר רקמתי בשלייה שבה קיים קשר בין כלי הדם של העובר וכלי הדם של אמו. הקשר איננו קשר ישיר אלא קשר בעזרת תיווך השלייה אך ניתוק קשר מעין זה די בו כדי לחייב משום תולש.

 


(1) מתוך הערוך השלם בערך "כשות".
(2) פירוש: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן. אמר לו: חזי לנזיי דאית בהו [ראויים הם לפחות לשימוש לכוספא היוצאת מהם] לאחר סחיטת השמן מהשומשומים".
(3) פירוש: ר' זֵירָא כִּי הֲוָה חֲלִישׁ מִגִּרְסֵיהּ, הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב אַפִּיתְחָא [כאשר היה חלש מלימודו, היה הולך ויושב על פתח] בית מדרשו של רַב יְהוּדָה בַּר אַמִי, אֲמַר: כִּי נָפְקִי וְעָיְילִי רַבָּנַן [כאשר יצאו חכמים] אֵיקוּם מִקַּמַיְיהוּ [אקום מלפניהם] וַאֲקַבֵּל בְּהוּ אַגְרָא [בהם שכר]. שקיימתי מצוות כבוד תלמידי חכמים, שהיות ונחלש כוחו מלעסוק בתורה ינוח ועם זאת יקיים מצוה אחרת. פעם נְפַק אֲתָא [יצא ובא] מבית המדרש יָנוֹקָא דְּבֵי רַב [תינוק של בית רב] אֲמַר לֵיהּ [לו] ר' זירא: מַאי אַגְמַרָךְ [מה למדך] רַבָּךְ? אֲמַר לֵיהּ [לו]: על כְּשׁוּת מברכים "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", על חָזִיז מברכים "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ" אֲמַר לֵיהּ [לו] ר' זירא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִיסְתַּבְּרָא [ההיפך הוא המסתבר], שכן, הַאי [זה] החזיז מֵאַרְעָא קָא מִרְבֵי [מהארץ הוא גדל], וְהַאי [וזו] הכשות מֵאֲוִירָא קָא מִרְבֵי [מהאויר היא גדלה]. וראוי איפוא לברך על כל דבר לפי מקור גידולו, ומסכמים בתלמוד: וְהִלְכְתָא כְּיָנוֹקָא דְּבֵי רַב [וההלכה כתינוק של בית הרב]. מַאי טַעֲמָא [מה טעם הדבר]: הַאי [זה] הכשות הוא גְּמַר פֵּירֵי [פרי גמור], וְהַאי [וזה] החזיז לָאו גְּמַר פֵּירֵי [איננו פרי גמור], ופרי שאינו גמור אין מברכין עליו אלא "שהכל". וּמַאי דְּקָאָמְרַתְּ: הַאי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, וְהַאי מֵאֲוִירָא קָא רָבֵי [ומה שאמרת: זה החזיז מהארץ הוא גדל, וזו הכשות מן האויר היא גדלה] לֹא הִיא. כְּשׁוּת נַמִי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, דְּהָא קָא חָזֵינַן דְּקָטְלִינַן לָהּ לְהִיזְמָתָא וּמַיְיתָא כְּשׁוּתָא [גם כן מן הארץ גדלה, שהרי רואים אנו שכאשר קוצצים את הקוצים ומתה הכשות הטפילה עליהן] מכאן שהכשות גם כן מהארץ גדלה, אף כי לא במישרין.
(4) אביי מחלק בגמ' בברכות דף מ' ע"ב בין גידולי קרקע שיש להם דין פירות הארץ לבין כמהין ופטריות שאינם נכללים בפירות הארץ בכך שכמהין ופטריות "מירבא רבו מארעא מינקי לא ינקי מארעא" רש"י מפרש: "מירבא רבו מארעא. מלחלוחית הארץ הם גדלים על העצים ועל הכלים". לדעת רש"י הן הכשות והן הפטריות ניזונים מחומרים (ריח הקרקע, לחלוחית הקרקע) המועברים מהקרקע בתיווך המצע עליו הם גדלים. אצל הכשות, הפונדקאי (השיח הקוצני - היזמי) עליו הוא גדל משמש כמתווך ואילו בכמהין ופטריות המתווכים הם העצים או הכלים שעליהם הם מתפתחים.
(5) ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" במקום. לגבי ההיגי ראו במאמר "הני היזמי והיגי מסככין בהו".
(6) פירוש: אמר רב כהנא: ריאה שנראית ככבדא [ככבד] — כשרה, נראית כבשרא [כבשר] — טרפה. וסימניך שלא תחליף: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", שאם הריאה נראית כבשר — הרי היא טריפה ואין אוכלים אותה. אמר רב סמא בריה [בנו] של רבא: האי ריאה דדמיא ככשותא [ריאה זו שנראית ככשות] שהוא צהבהב, או כמוריקא [ככרכום] שהוא כתום, וכגון ביעתא [חלמון של ביצה] — בכל המראות האלה היא טרפה. ושואלים: אם כן, אלא ירוקה שאמרנו שכשרה היכי דמיא [כיצד היא בדיוק]? ומשיבים: שהיה לה צבע ככרתי, שהוא צבע ירוק נוטה לכחול.
(7) אם נזהה את הכשות ככשותנית שאלה זו תענה בקלות משום שהיא צמח מטפס וניתן היה להשתמש בגפנים כאמצעי הדלייה.
(8) באמריקה הם מכונים Golden spagetti.
(9) טפילות מוחלטת היא מושג המנוגד לטפילות חלקית שבה לטפיל יש עלים והוא מבצע פוטוסינתיזה בעצמו ומנצל את הפונדקאי רק כמקור למים ומינרלים. דוגמאות לטפילים חלקיים הן הרנוג השיטים, דבקון הזית ושבטן לבן.
(10) המצוצות הם איברי מציצה החודרים דרך האפידרמיס של גבעול הפונדקאי ויוצרים מגע פנימי בין שני הצמחים. המצוצות מתפתחות מזיזים המהדקים ומצמידים את הכשות לפונדקאי.
(11) רקמות ההובלה מתחלקות לעצה המובילה מים ומינרלים ושיפה המובילה סוכרים מהעלים אל השורש.
(12) דברי רש"י "ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא (עירובין, כח ע"ב) מאוירא רבי" לכאורה תמוהים שהרי למסקנת הגמ' שם "ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי, לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי וכו'". הגמ' מצדיקה את ברכת בורא פרי האדמה בכשות בכך שהכשות יונקת ("רבי") מהקרקע. יתכן ורש"י מדגיש בהסברו דווקא את ההו"א שהכשות גדל מהאוויר כדי לחדד את ההשוואה בין מדלדל עובר במעי אמו לתולש כשות. כלומר: כוונתו בדבריו "כדאמרינן בעלמא (עירובין דף כח: ) מאוירא רבי" איננה לסתור את דברי הגמ' שהכשות יונק גם מהקרקע אלא להשתמש באמירה הפופולרית ("בעלמא") "מאווירא רבי" כהוכחה לכך שאין זה צמח רגיל היונק רק מהקרקע בעזרת שורשים החודרים לקרקע אלא צמח יוצא דופן שאמנם מפיק את הדרוש לו מהקרקע אך בעזרת הפונדקאי.
 


מקורות עיקריים:

יואל דן – טפילים בעולם הצמחים – טבע הדברים יוני-יולי 1994, גליון 4
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 11 (עמ' 40-41).

לעיון נוסף:

כשות השדות באתר צמח השדה.
בפורטל "הדף היומי":

הכשות כצמח טפיל – "האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו" (שבת, קז ע"ב).
הכשות כצמח רפואי – "אמר רב ששת: כשות אין בהן משום רפואה" (שבת, קט ע"א).
הכשות כתבלין לשיכר – "כשותא חזי לשיכרא" (מועד קטן, יב ע"ב).
כיצד פוגע הכשות באיכות ההנקה? - "אמר רב כהנא: כגון כשות וחזיז" (כתובות, ס ע"ב).
לזיהוי הכשותא - "ההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה" (בבא מציעא, מב ע"ב).
לזיהוי הכשותא ומהו גוונה – "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא" (חולין, מז ע"ב). 
 

 



 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר