סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

הני היזמי והיגי מסככין בהו – שברק קוצני והגה מצויה

 

אמר רב חנן בר רבא: הני היזמי והיגי מסככין בהו. אביי אמר: בהיזמי מסככינן, בהיגי לא מסככינן. מאי טעמא כיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק" (סוכה, יג ע"א).

פירוש: אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: הָנֵי [אותם] הִיזְמֵי וְהִיגֵי שהם מיני קוצים מְסַכְּכִין בְּהוּ [בהם]. ואילו אַבַּיֵי אָמַר: בְּהִיזְמֵי מְסַכְּכִינַן [מסככים אנו] בְּהִיגֵי לָא מְסַכְּכִינַן [אין אנו מסככים] מַאי טַעְמָא [מה טעמו של דבר] כֵּיוָן דְּנָתְרִי טַרְפַּיְיהוּ [שנושרים עליהם] במשך הזמן ועשויים ליפול לתוך דברי מאכל ולהפריע ליושבי הסוכה, לכך שָׁבֵיק לָהּ וְנָפֵיק [עוזב אותה את הסוכה ויוצא] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 
שם עברי: שברק קוצני    שם באנגלית: Tall Spiny Rest-harrow             שם מדעי: Ononis antiquorum L.
שם נרדף במקורות: היזמי, באשה ? ברקן ?

שם עברי: הגה מצוי        שם באנגלית: Manna tree, Camel Thorn        שם מדעי: Alhagi maurorum
שם נרדף במקורות: היגי   שמות בשפות אחרות: ערבית – האג', שאוך אל ג'מאל (קוץ הגמל)


נושא מרכזי: מהם היזמי והיגי? מדוע לדעת אביי לא ניתן לסכך עם היגי?


תקציר:  היזמי והיגי הם שיחים קוצניים הנפוצים בשטחים פתוחים ברחבי הארץ. היגי מזוהה כצמח הגה מצויה (תמונות 1-3)  והיזמי כשברק קוצני (תמונות 4-6). בספרות חז"ל שני הצמחים מוזכרים פעמים רבות יחד, דבר המעיד על קווי דמיון רבים ביניהם. בכמה מקומות הם מופיעים בהקשרים הרומזים על כך שמדובר בשיחים קוצניים. רש"י בסוגייתנו מפרש: "היזמי והיגי - מיני סנה". סנה הוא כנראה שם כללי לשיחים קוצניים כפי שניתן למצוא בפירושו בגמרא בעבודה זרה (מז ע"ב) שם הוא מפרש: "היזמי והינגי - קוצים וברקנים"(1).

רמזים לזהותם של ההיזמי וההיגי ניתן לקבל הן מתוך מקורות המשווים ביניהם והן ממקורות המציינים את תכונותיהם השונות (ראו ב"הרחבה"). אחת התכונות החשובות שבעזרתן ניתן לצמצם את מספר החלופות האפשריות היא העובדה שעל פי חז"ל ההיגי וההיזמי פונדקאים של הצמח הטפיל כשות. מתוך מכלול הצמחים העונים למאפייני שני צמחים אלו רק ההגה המצויה והשברק הקוצני הם גם פונדקאים של הכשות. לזיהוי ההיגי וההיזמי יש חשיבות החורגת מעצם הכרת מינים אלו. הכרתם מקרינה להבנת סוגיה חשובה בעלת משמעויות הלכתיות רבות והיא הגדרת ירק ואילן. אומרת התוספתא (כלאים, ליברמן, פ"א הלכה י"א): "אין מרכיבין כשות על גבי האיזמא ולא תרד על גבי ירבוז מפני שירק בירק". בהלכה הבאה (שם) נאמר: "אין מרכיבין כשות על גבי האגא מפני שירק באילן ר' יהודה מתיר ירק באילן וכו'". משתמע מהלכות אלו שהאיזמא היא ירק ואילו האגא הוא אילן. התוספתא (שם, הלכה ט"ו) מגדירה את ההבדל בין ירק ואילן: "קנים והחגין והוורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם זה. הכלל, כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן".

מדברי אביי בסוגייתנו ניתן להסיק שקיים ביניהם הבדל נוסף הפוסל את ההגה לסיכוך הסוכה. לדעת מ. א. כסלו ההבדל הוא במקצב הפעילות של שני המינים כאשר עונת ההתחדשות ונשירת העלים של השברק מקדימה בחודשיים את ההגה. הסיכוך התבצע בעיקר בעזרת ענפי השיחים היבשים לאחר נשירת העלים בסוף הקיץ. בעונה זו נותרו רק מעט עלים קטנים ולכן לדעת רבא שני הצמחים כשרים למטרה זו. בניגוד לדעתו הרי שדעת אביי אין לסכך בהגה משום שהוא מאחר בנשירת העלים, בהשוואה לשברק, ולכן בתקופת סוכות עדיין ניתן למצוא בשדות צמחים בעלי עלים רבים העלולים לנשור לתוך הסוכה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
  

    
 תמונה 1. הגה מצויה - שיח לאחר נשירת העלים    תמונה 2. הגה מצויה - פריחה

   

      
 תמונה 3. הגה מצויה - מראה כללי       צילם: עמרם אשל    תמונה 4. שברק קוצני - התחדשות העלים

  

    
תמונה 5. שברק קוצני -  שיח   תמונה 6. שברק קוצני - פרח וקוצים


הרחבה

מאפיינים משותפים ל"היזמי והיגי"

1. "אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: לבינה זקופה ברשות הרבים, וזרק וטח בפניה חייב, על גבה פטור. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: והוא שגבוה שלשה, דלא דרסי לה רבים. אבל היזמי והיגי, אף על גב דלא גביהי שלשה וכו'"(2) (שבת, ז ע"א). מסוגייה זו משתמע שהיזמי והיגי הם קוצים נמוכים שגבהם פחות משלושה טפחים. רש"י מפרש שם: "אף על גב דלא גבוה שלשה - הוי מקום פטור לעצמו, דלא דרסי בה רבים עליה, שלא יזוקו. אפילו היזמי והיגי - דדרסי עליה בסנדליהון, אבל צואה, אף על גב דלא גבוה לא דרסי עלה, ורב אשי אמר אפילו צואה". העובדה שאביי ורבא הדגימו את חידושם דווקא ב"היזמי והיגי" ומבלי לציין את גבהם מלמדת שבדרך כלל הם נמוכים משלושה טפחים. 

2. תפוצת ההיזמי וההיגי חופפת (לפחות בחלק מאזורי התפוצה שלהם) וניתן לפגוש אותם יחד למשל בסביבתו של אבא חלקיה: "אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה, וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי, ואתי מיטרא ... כולה אורחא לא סיים מסאני, כי כי מטי למיא סיים מסאניה. כי מטא להיזמי והיגי דלינהו למניה וכו'"(3) (תענית, כג ע"א). ספור דומה מסופר על רב חסדא (בבא קמא, צא ע"ב): "אמר רבי אלעזר: שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית, וכל שכן גופו. ודלמא בגדים שאני דפסידא דלא הדר הוא? כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא, ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא מדלי להו למאניה, אמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה"(4). מתוך כך שרב חסדא הרים את בגדיו על מנת שלא יקרעו ניתן להסיק שתי מסקנות: א. ההיגי וההיזמי קוצניים. ב. צמחים אלו הם שיחים נמוכים משום שאם מדובר בשיחים גבוהים הרמת הגלימה אינה מונעת את קריעתה.

3. מאידך גיסא משתמע מהגמרא בעבודה זרה (מז ע"ב) שהיזמי והיגי הם צמחים גדולים די הצורך על מנת לשמש לשמש כמשוכות לצורך גידור שטח שהתפנה על מנת למנוע את ניצולו לעבודה זרה. "גמרא: והא קא מרווח לעבודת כוכבים? אמר רבי חנינא מסורא: דעבד ליה בית הכסא. והא בעי צניעותא? דעבד ליה בית הכסא דלילה. והא אמר מר איזהו צנוע הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום? ואף על גב דאוקימנא בכדרך, מיהו צניעותא בעי למעבד. דעבד ליה לתינוקות, אי נמי דגדיר ליה בהיזמי והינגי" (5). יש להעיר שאין מכאן הוכחה חד משמעית לכך שצמחים אלו גדולים שהרי ייתכן וכוונת הגמרא להציע לבנות משוכה על ידי ערימת שיחים רבים כפי שנהוג היום בכפרי הערבים. 

4. "מתניתין: ארבעה דברים פטרו במחנה, מביאין עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב. גמ'. ת"ר: מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים יבשים ... מותרין בגזל עצים יבשים: האי תקנתא דיהושע הוה? דאמר מר: עשרה תנאים התנה יהושע, שיהו מרעין בחורשין, ומלקטין עצים משדותיהן. התם בהיזמי והיגי הכא בשאר עצים וכו'" (עירובין, יז ע"א). ההיזמי וההיגי היו שיחי בר שאחד מעשרת תנאי יהושע העניק להם מעמד "הפקר" וניתן היה לאספם משדות אחרים גם ללא קבלת רשות. ניתן לשער שערכם הכלכלי היה נמוך וכנראה שימשו להבערה ולגידור.

5. היזמי והיגי שימשו כחומר בעירה כפי שניתן ללמוד ממהלך הדיון בגמרא בבבא קמא (פא ע"א): "... ומלקטין עצים משדותיהם. לא אמרן אלא בהיזמי והיגי, אבל בשאר עצים לא. ואפילו בהיזמי והיגי לא אמרן אלא במחוברין, אבל בתלושין לא. ואפילו במחוברין לא אמרן אלא בלח, אבל ביבשים לא, ובלבד שלא ישרש". חל איסור לאסוף רק עצים יבשים משום שהם מוכנים לבעירה ובלשון רש"י (שם): "יבישין - דעתו עליהם לאור". לצורך בניית גדרות אין צורך דווקא בשיחים יבשים.

6. עם תום עונת הפעילות עלי ההיזמי וההיגי נושרים וענפי השיחים נותרים ערומים. האיסור לשרש שהוזכר בסעיף הקודם מעיד על כך ששיחים אלו רב-שנתיים. איסור זה נועד לאפשר לצמחים שנופם העליון נאסף להתחדש מהשורש או קנה השורש הרב-שנתי.

7. היזמי והיגי היו פונדקאים של הצמח הטפיל כשות: "אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה, חייב. מאי טעמא? אמר רבא בר המדורי אסברא לי: לאו אמר רב ששת, האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו" (שבת, קז ע"ב). מפרש רש"י: "כשותא - הומלו"ן, וגדל מתוך ההיזמי, מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו". (על הכשות ראה בהרחבה במאמר "ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה"). מקור נוסף הוא הגמרא בעירובין (כח ע"ב): "רבי זירא כי הוה חליש מגרסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי, אמר: כי נפקי ועיילי רבנן איקום מקמייהו ואקבל בהו אגרא. נפק אתא ינוקא דבי רב, אמר ליה: מאי אגמרך רבך? אמר ליה: כשות בורא פרי האדמה, חזיז שהכל נהיה בדברו ... לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי, דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא"(6). הקשר החזק בין הכשות וההיזמי גרם לכך ששיכר המכיל כשות שגדל על היזמי נקרא על שמו: "אמר ר' חנינא: מפני מה אין בעלי ראתן בבבל? מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר של היזמי" (כתובות, עז ע"ב). רש"י: "של היזמי - שמטילין בו כשות שגדל בהיזמי".
 

מאפיינים המבדילים בין "היזמי והיגי"

1. "אמר רב חנן בר רבא: הני היזמי והיגי מסככין בהו. אביי אמר: בהיזמי מסככינן, בהיגי לא מסככינן. מאי טעמא? כיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק" (סוכה, יג ע"א). רש"י: "היזמי והיגי - מיני סנה. דנתרי טרפייהו - נושרין עלין שלהן". חידושו של רב חנן בר רבא הוא שניתן לסכך בשיחים קוצניים ("מיני סנה"). מ. א. כסלו מסביר את שיטת אביי בכך ששני המינים שונים במקצב פעילותם. אביי פוסל את השימוש בהגה משום שנשירת עליו מאוחרת בחודשיים בהשוואה לשברק. כתוצאה מכך ייתכן ואדם יסכך את סוכתו בשיחי הגה שעליהם עדיין לא נשרו בשדה והם ינשרו לתוך סוכתו.

2. בתוספתא (כלאים, ליברמן, פ"א הלכה י"א-י"ב) אנו לומדים שבעוד שהיזמי נחשב ירק או צמח חד-שנתי הרי שההיגי נחשב אילן כלומר צמח רב-שנתי: "אין מרכיבין כשות על גבי האיזמא ולא תרד על גבי ירבוז מפני שירק בירק. אין מרכיבין כשות על גבי האגא מפני שירק באילן ר' יהודה מתיר וכו'".
 

לזיהוי היגי והיזמי

לדעת מ. א כסלו קיימים בארץ רק שני פונדקאים של הכשות שתכונותיהם מתאימות לתאורי ההיזמי וההיגי והם השברק הקוצני (Ononis spinosa) והגה מצויה (Alhagi maurorum). שני מינים אלו נפוצים ברוב חלקי הארץ ודומים זה לזה במראה ובבית הגידול. ההגה והשברק הם עשבים רעים הנפוצים בשדות וברור מדוע הם מוזכרים פעמים רבות בספרות חז"ל. הדמיון ביניהם בולט בעיקר בתחילת החורף כאשר הם יבשים וללא עלים ובשלב זה לא ניתן לקבוע מהו ההיזמי (ירק) ומהו ההיגי (אילן). רק עם הלבלוב ניתן להבחין ביניהם משום שעל פי התוספתא (לעיל) המקום ממנו הצמח מוציא את עליו מגדיר את מעמדו כירק או אילן. השברק הוא עשב רב-שנתי (המיקריפטופיט(7)) המתחדש מבסיסו ומוציא עלים גדולים היושבים על ענפים קצרים (בתמונה 4 ניתן לראות את העלים החדשים של השברק העולים מבסיסו בחורף כאשר ברקע נראים הענפים היבשים מהעונה הקודמת).  בכך הוא עונה על ההגדרה של התוספתא "כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק". גם ההגה המצויה היא עשב רב-שנתי אלא שאת עליה הקטנים היא מוציאה מענפים ארוכים ולכן היא מוגדרת כאילן. 

בתשובת הגאונים (מוסאפיה (ליק) סימן מה) העוסקת בברכה שיש לברך על בננה נאמר:

"תוב שאילו מן קמיה הלין מזוזי (בננה) מאי מברכינן עילוויהו? ואמר: תני בתוספתא כלאים פ"ג כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא נפקא מינה לברוכי עליה בפה"ע. והלין מזוזי מברכינן עילווייהו בורא פרי האדמה. ואמר דהוה קא מסגי מר רב דימי ומר רב מארי בריה ואמר רב מארי לאבוה: היגי עץ היזמי עשב. מאי טעמא? היזמונא יבשה לגמרי ומפקא מהדר הודרנא והגנתא כמשא באילנא ומלבלבא מעיקרא".

אם נבין ש"מהדר הודרנא" הכוונה להתחדשות מסביבות הצמח כלומר משורשיו הממוקמים מסביבו ואילו "ומלבלבא מעיקרא" היא התחדשות העלים מהענפים הרי שתמונה זו מתארת את המשתמע מהצעתו של מ. כסלו. בשברק ההתחדשות היא מבסיס הצמח או השורש ולכן הוא נחשב לירק. ניתן להוסיף שההתחדשות מתחילה בהתפתחות שושנת עלים המקיפה את הבסיס ואולי היא המקור להגדרה "מהדר הודרנא". ההגה מתחדש מהענפים בדומה לצלף ולכן הוא נחשב עץ.

דרך נוספת לזיהוי ההיגי (ומכאן נובע גם זיהויו של בן זוגה ההיזמי) היא בעזרת השם הערבי של מין זה. כבר בסוף המאה ה – 16 תיאר הרופא הגרמני Rauwolf את ההגה המצויה וכתב ששמה בערבית הוא אל-היגי כלומר אגא בתוספת "ה" הידוע בערבית. אם אכן ההיגי הוא ההגה המצויה הרי שההיזמי שהוא המין השני עליו נטפל הכשות הוא בן זוגה השברק הקוצני. דרך נוספת לזיהוי ההיגי (ומכאן נובע גם זיהויו של בן זוגה ההיזמי) היא בעזרת השם הערבי של מין זה. כבר בסוף המאה ה – 16 תיאר הרופא הגרמני Rauwolf את ההגה המצויה וכתב ששמה בערבית הוא אל-היגי כלומר אגא בתוספת "ה" הידוע בערבית. אם אכן ההיגי הוא ההגה המצויה הרי שההיזמי שהוא המין השני עליו נטפל הכשות הוא בן זוגה השברק הקוצני. לענ"ד נימוק שני זה חשוב משום שבלעדיו ניתן היה להציע מין אחר המתאפיין בכל התכונות של ההיגי והוא הסירה הקוצנית. בניגוד לטענת מ. א כסלו הרי שגם הסירה הקוצנית היא פונדקאית של הכשות ודומה במבנה להגה. היא נפוצה מאד ונוחה יותר, מאשר ההגה והשברק, לסיכוך.

בערוך (ערך "הזמי") אנו מוצאים: "... פירוש הזמי סנה היגי קוצים". רש"י (שבת, ז ע"א) פירש: "היזמי - דורצא"י. היגי - איגלטי"ר". ד"ר משה קטן (8) מצטט גירסה שונה ברש"י שבה נכתב "היזמי – רונצ"א" (ronce שאותו הוא מתרגם ל"קוץ"). במקום "איגלטי"ר" הוא כותב איגלינטיי"ר (aiglentier) שהוא ורד בר. למעשה ronce בצרפתית איננו רק שם כללי לקוצים אלא מציין גם שיחי ורד בר וקבוצה של שיחים קוצניים הנקראים באנגלית Bramble. הכוונה לקבוצת מינים שיחניים קוצניים, הנקראים פירות יער. לפירות היער כמו הפטל, האוכמניות ודומיהם פירות קיבוציים (9) מתוקים בגווני שחור או אדום. ייתכן ופירושי הערוך ורש"י מקבילים במידת מה שהרי הסנה מזוהה כשיח הקוצני פטל קדוש (ראו במאמר "וליזל להיכא דאיכא וורדינא").




כשות שנטפל לסירה קוצנית  - צולמו בדרך האבות ליד אלון שבות
 

שמות נרדפים מקראיים

בפסוק האחרון באיוב נאמר: "תחת חטה יצא חוח ותחת שערה באשה תמו דברי איוב". התרגום מפרש: "חלף חנטיא יפקון סלוי וחלף סערתא הזמי". הבאשה היא, אם כן, הזמי כלומר שברק קוצני. מ. א. כסלו רואה בזיהוי זה מתאים ביותר לתוכן הפסוק. השם באשה מעיד על ריחו החריף של השברק. הצמח קוצני בהקבלה לחוח. הוא עשב רע הגדל בשדות שעורה בהרים וצומח במקביל לה. בניגוד לזיהוי זה הרי ש"מצודת ציון" (שם) מזהה את הבאשה עם צמח הדומה לשעורה: "באשה - דומה הוא לשעורה וגרועה ממנה וכן ויעש באושים (ישעיה ה) שהיא מין דומה לענבים וגרועה מהם". אולי הכוונה לשעורת בר או לזון המשכר הידוע כמלווה מטריד של גידולי הדגניים.

י. פליקס (10) סבר ששמו המקראי של ההיזמי הוא ברקן על פי הפסוק בשופטים (ח ז') המתאר את האופן בו העניש גדעון את אנשי סוכות שסירבו לספק לצבאו מזון: "ויאמר גדעון לכן בתת ה' את זבח ואת צלמנע בידי ודשתי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים". מן הכתוב משתמע שברקנים הם צמחים קוצניים מעוצים שניתן להשתמש בהם כשבט. השברק הקוצני הנקרא בערבית שבריק או שוברוק (אולי בגלל הקשר לברקן) נושא בראשית הקיץ ענפים מאורכים קוצניים וחסרי עלים העשויים לשמש כשבטים גמישים שבעזרתם ניתן היה לייסר את אנשי סוכות. 
 


(1) ניתן להניח שלדעת רש"י בנוסף למשמעות הכללית של השם סנה הוא גם שם של מין ספציפי משום שבמסכת עבודה זרה (כח ע"ב) פירש: "קשייתא דאסנא - גרעין של פרי הסנה בטנים הגדילים בסנה ומלאין גרעינין".
(2) פירוש: בקשר לשאלה באיזו מידה שימושם של הרבים מחשיב מקום מוגדר לרשות הרבים, הביאו את ההלכה שאָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא: אם היתה לְבֵינָהּ זְקוּפָה מונחת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק חפץ ממרחק ארבע אמות וְטָח (הדביק) חפץ זה בְּפָנֶיהָ חַיָּיב משום זריקה לרשות הרבים. אבל אם נפל החפץ עַל גַּבָּהּ של הלבינה פָּטוּר כי אין הרבים מהלכים על גבי הלבינה ואין זו רשות הרבים גמורה. אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ [שאמרו שניהם]: וְהוּא דווקא שֶׁגָּבוֹהַ אותה לבינה שְׁלשָׁה טפחים לכל הפחות, שאז לֹא דָּרְסִי לָהּ [דורסים אותה, דורכים עליה] רַבִּים, ולכן, אף שהלבינה ניצבת ברשות הרבים הריהי כמקום בפני עצמו. ואולם הִיזְמֵי וְהִיגֵי, מיני קוצים, אַף עַל גַּב דְּלָא גְּבִיהִי [אף על פי שאינם גבוהים] שְׁלשָׁה טפחים אינם נחשב מקומם לרשות הרבים, כיון שאין בני אדם מהלכים על גבי הקוצים, ולא שייך להחשיב מקום זה כרשות הרבים.
(3) פירוש: מסופר: אבא חלקיה בר בריה [בן בנו] של חוני המעגל הוה [היה], וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה, ובעי רחמי, ואתי מיטרא [וכאשר היה צריך העולם לגשם היו שולחים חכמים אליו, והיה מבקש רחמים, ובא הגשם] ... כולה אורחא לא סיים מסאני [כל הדרך לא נעל נעלים], כי מטי למיא סיים מסאניה [כאשר הגיע למים נעל נעלים], כי מטא להיזמי והיגי דלינהו למניה [כאשר הגיע למקום קוצים הרים את בגדיו].
(4) פירוש: אָמַר ר' אֶלְעָזָר: שָׁמַעְתִּי, שֶׁהַמְקָרֵעַ עַל הַמֵּת יוֹתֵר מִדַּאי לוֹקֶה מִשּׁוּם "בַּל תַשְׁחִית", וְכָל שֶׁכֵּן מי שמזיק לגּוּפוֹ מתוך צערו על המת שעובר על כך. ודוחים: אין זו הוכחה, וְדִלְמָא [ושמא] בְּגָדִים שָׁאנֵי [שונים], דִּפְסֵידָא דְּלָא הָדַר [שהפסד שאינו חוזר] הוּא, כִּי הָא [כמו זו] שר' יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵי מְכַבְּדוּתָא [היה קורא לבגדיו כבודי], וְרַב חִסְדָּא כַּד הֲוָה מַסְגֵּי בֵּינֵי הִיזְמֵי וְהִגֵא [כאשר היה הולך בין הקוצים], מַדְלִי לְהוּ לְמָאנֵיהּ [היה מרים את בגדיו] ולא היה חושש שבשרו נשרט בקוצים, אָמַר [והיה אומר] הסבר להתנהגותו זו: זֶה הבשר מַעֲלֶה אֲרוּכָה (מתרפא), וְזֶה הבגד אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה (אינו מתרפא) כשיקרע! ואם כן, אפשר שדווקא המקרע על המת יהיה חייב, ואילו החובל בעצמו אין איסור בדבר.
(5) פירוש: גמרא. על ההלכה ששנינו במשנה שצריך להרחיק מהקיר של בית עבודה זרה, שואלים: וְהָא קָא מַרְוַוח [והרי בכך הוא עושה רווח] לַעֲבוֹדָה זָרָה, שנותן לה שטח גדול יותר מאשר היה לה קודם! אָמַר ר' חֲנִינָא מִסּוּרָא: דַּעֲבַד לֵיהּ [שעושה את המקום המתפנה הזה] לבֵּית הַכִּסֵּא. ומקשים: וְהָא בָּעֵי צְנִיעוּתָא [והרי צריך צניעות] לבית הכסא, וכאן אינו יכול להצניע את עצמו! ומשיבים: דַּעֲבַד לֵיהּ [שעושה אותו] בֵּית הַכִּסֵּא של לַיְלָה שנפנה לצרכיו שם רק בלילה, בזמן שאין אנשים מצויים שם. ומקשים: וְהָא [והרי] אָמַר מָר [החכם]: אֵיזֶהוּ צָנוּעַ? הַנִּפְנֶה בַּלַּיְלָה בְּמָקוֹם שֶׁנִּפְנֶה בַּיּוֹם; וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא [ואף על פי שהעמדנו] את ההלכה הזו לא לענין המקום עצמו, אלא בִּכְדֶרֶךְ לומר שכדרך שנפנה ביום שאינו מגלה עצמו, כך נפנה בלילה שאינו מגלה עצמו, מִיהוּ צְנִיעוּתָא בָּעֵי לְמֶעֱבַד [מכל מקום צניעות צריך לעשות], וכאן אין לו מקום צנוע! ומשיבים: דַּעֲבַד לֵיהּ [שעושה אותו] בית הכסא לְתִינוֹקוֹת, שאינם נזהרים בכך. אִי נַמִי [או גם כן], דְּגָדֵיר לֵיהּ [שגודר אותו את המקום הזה] בְּהִיזְמֵי וְהִינְגֵי (במיני קוצים) כך שלא יוכלו להשתמש במקום.
(6) פירוש: ר' זֵירָא כִּי הֲוָה חֲלִישׁ מִגִּרְסֵיהּ, הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב אַפִּיתְחָא [כאשר היה חלש מלימודו, היה הולך ויושב על פתח] בית מדרשו של רַב יְהוּדָה בַּר אַמִי, אֲמַר: כִּי נָפְקִי וְעָיְילִי רַבָּנַן [כאשר יצאו חכמים] אֵיקוּם מִקַּמַיְיהוּ [אקום מלפניהם] וַאֲקַבֵּל בְּהוּ אַגְרָא [בהם שכר]. שקיימתי מצוות כבוד תלמידי חכמים, שהיות ונחלש כוחו מלעסוק בתורה ינוח ועם זאת יקיים מצוה אחרת. פעם נְפַק אֲתָא [יצא ובא] מבית המדרש יָנוֹקָא דְּבֵי רַב [תינוק של בית רב] אֲמַר לֵיהּ [לו] ר' זירא: מַאי אַגְמַרָךְ [מה למדך] רַבָּךְ? אֲמַר לֵיהּ [לו]: על כְּשׁוּת מברכים "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", על חָזִיז מברכים "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ" ... לֹא הִיא. כְּשׁוּת נַמִי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, דְּהָא קָא חָזֵינַן דְּקָטְלִינַן לָהּ לְהִיזְמָתָא וּמַיְיתָא כְּשׁוּתָא [גם כן מן הארץ גדלה, שהרי רואים אנו שכאשר קוצצים את הקוצים ומתה הכשות הטפילה עליהן] מכאן שהכשות גם כן מהארץ גדלה, אף כי לא במישרין. 
(7) המיקריפטופיט הוא צמח רב-שנתי המשיר את רוב חלקיו העל-קרקעיים בעונה הקשה, וניצן ההתחדשות מתקיים בראש שורש או ציצת שורשים עבים הממוקמים בסמוך לפני הקרקע. 
(8) ב"אוצר לעזי רש"י".
(9) פרי מקובץ (apocarpic fruit) - פרי הנוצר מעֱלי מפורד עֲלי-שחלה, שכל אחד מהם מתפקד כעֱלי בודד, כך שבעת הבשלת הפרי מתקבלת קבוצת פרודות על מצעית משותפת, כדוגמת הפטל.
(10) עולם הצומח המקראי, עמ' 220.



 

מקורות עיקריים:

י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 220-221).
מ. א. וייכסלפיש (כסלו), 'הצמחים איזמא אגא ובאשה', לשוננו ל"ד, 270 תש"ל (עמ' 271-278)

לעיון נוסף:

באתר "צמח השדה": הגה מצוישברק קוצני.
על השיטות השונות לזיהוי היגי ראה במאמר "הדלה פשתן על גבי היגא".

 




א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר