טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת – חלזון
"הצד צבי וכו'. תנו רבנן: הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר: חייב שתים. שהיה רבי יהודה אומר: פציעה בכלל דישה. אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא: מאי טעמא דרבנן קסברי: אין דישה אלא לגדולי קרקע. וליחייב נמי משום נטילת נשמה? אמר רבי יוחנן: שפצעו מת. רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי, מתעסק הוא אצל נטילת נשמה" (שבת, עה ע"א).
פירוש: במשנה נמנתה בין אבות המלאכות גם מלאכת הצד בהמה או חיה, וכגון את הצבי. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: הצד חלזון, והפוצעו (שובר קונכייתו להוציא ממנו את חומר הצבע), אינו חייב אלא חטאת אחת, שאינו מתחייב על הפציעה. רבי יהודה אומר חייב שתים, על הצידה ועל הפציעה, שהיה רבי יהודה אומר: פציעה של חילזון בכלל מלאכת דישה היא, שכן מטרתה כמטרת הדישה להוציא את התוכן הרצוי מתוך קליפה שאיננה רצויה. אמרו לו חכמים: אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? קסברי [סבורים הם] כי אין דישה אלא לגדולי קרקע, אבל המפרק בדברים אחרים פטור. ושואלים: אם אמנם פציעה אין בה משום דישה, אולם וליחייב נמי [שיתחייב גם כן] בפציעתו זו את החילזון משום נטילת נשמה! אמר ר' יוחנן: המדובר כאן שפצעו כשהיה החילזון מת כבר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: ארגמון קהה קוצים שם באנגלית: Banded Dye-Murex
שם מדעי: (Hexaplex trunculus (Murex trunculus
שם נרדף במקורות: חילזון, תכלת
נושא מרכזי: האם לחלזון התכלת יש קונכיה?
לנושאים נוספים העוסקים בארגמון קהה קוצים (תכלת) - הקש/י כאן.
המקור העיקרי המעיד על כך שהחלזון הוא בעל חיים בעל קונכייה הוא מדרש שיר השירים רבה (וילנא, פרשה ד'): "... אמר ליה צא ולמד מן החלזון שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו וכו'". תאור זה חד משמעי ומזהה את החלזון כרכיכה בעלת קונכייה משום שרק בקבוצה זו קיים "נרתיק" הגדל עם בעל החיים. הפועל שנאמר בתוספתא "הצד חלזון והפוצעו" רומז על קיומו של מעטה קשה שיש "לפצוע" ולהפריד ממנו את החלק הרך כלומר את גוף בעל החיים. כעין זה מפרש רש"י בשיר השירים (ו י"א): "הנצו הרמונים - מקיימי מצות מליאי זכיות. למה נמשלו ישראל לאגוז? מה אגוז זה אתה רואה אותו כולו עץ ואין ניכר בתוכו, פוצעו ומצאו מלא מגורות מגורות של אוכלים, כך ישראל צנועין וענוותנין מעשיהם ואין תלמידים שבהן נכרים ואין מתפארים להכריז על שבחן". במידה מסויימת ניתן להבין כך גם את המשנה בטהרות (פ"ט מ"ה): "המניח זיתים בכותש שימתונו שיהו נוחין לכתוש הרי אלו מוכשרים ... הפוצע זיתים בידים טמאות טימאן". מפרש הר"ש: "הפוצע זיתים בלציי"ר בלע"ז(1) כדי שיהו רכין ממעכן בידים מסואבות". במשנה ו' מפרש: "... סופתו כלומר פוצעו לסופתו שמרככו מבחוץ מעט כדי שידבק בו המלח". אמנם הזיתים אינם קשים כקליפת אגוז אך פעולת הביקוע של השכבה החיצונית הקשה יותר נקראת "פציעה". מכאן גם השימוש הנפוץ בפועל זה ביחס לפגיעות באדם ובבעלי חיים. פגיעה הגורמת לפציעה כרוכה ביצירת חתך ("פצע") בעור וחשיפת הרקמות הרכות שמתחתיו.
הסבר שונה לחלוטין לכאורה לפועל "פוצעו" אנו מוצאים ברש"י שפירש: "הפוצעו - דוחקו בידיו שיצא דמו". אינו חייב אלא אחת - משום צידה, אבל אפציעה - ליכא חיוב. בכלל דישה - שמפרק דמו הימנו כמפרק תבואה מקשין שלה". הפעולה שרש"י מתאר היא למעשה פעולת הפרדה בין גוף בעל החיים ונוזלי הגוף ("דמו") ולפי פירושו אין מדובר בשבירת קונכיה. הבנה זו בדברי רש"י בעייתית שהרי בהמשך הדברים כתב רש"י: "מתעסק הוא אצל נטילת נשמה - כלומר: לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר, ולא הויא מלאכת מחשבת, שאינו מתכוין שימות. טפי ניחא ליה - שדם החי טוב מדם המת, וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו, אפילו מת אין כאן אלא מתעסק, וכי מודה ר' שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי, ומיהו איכווני לא מיכוין". קצת תמוה כיצד ניתן מחד גיסא "לדחוק ולהוציא את דם" החילזון ומאידך גיסא "לטרוח ולשמור שלא ימות" ובמיוחד לאור דברי הרמב"ן: "... ופרש"י ז"ל שהוא טורח לשומרו שלא ימות, פי' לפירושו והוא פוצעו בדרך שאפשר שלא ימות ואם מת לא נעשית מחשבתו והיינו דקרינן ליה מתעסק וכו'". לענ"ד גם קשה לקבל, לאור המקורות שראינו, שכוונת רש"י לפרש את הפועל "פציעה" כ"דחיקה". ייתכן וכוונתו לתאר את מטרת פיצוח הקונכיה החושפת את החילזון ומאפשרת לסחוט ממנו את נוזל הצבע כפי שאכן מקובל לעשות (ראו בסרטון כאן). אם אכן לזו הכוונה הרי שניתן לטרוח לשמור על החילזון בחיים על ידי פיצוח עדין וזהיר של הקונכיה.
בשאלה מדוע פירש רש"י כפי שפירש דן ה"אגלי טל" (מלאכת דש ס"ק ט"ו אות ה') ויש בשאלתו רמז עקיף לנוכחות קונכיה בחילזון התכלת:
"ולכאורה אינו מובן דלמה לא פירש כפשוטו כמו פציעת אגוזים, שחותכו, ואין לומר דבכהאי גוונא הוי פסיק רישא שלא ימות, דהא באמת אמר בש"ס דפציעה הוי פסיק רישא, ועי"ש שכתב דבר חדש וז"ל: ונראה דס"ל דלא חשיב מפרק אלא בעושה מעשה בדבר המתפרק כמו בדישה שחובט בחיטין עד שמתפרקין, וכן בסחיטה שדוחק במשקה, וכן בחולב שמושך הדד עד שהוא דוחק בחלב הבלוע בדדין, אבל בדם חלזון שמפקיד פקיד כמו שכתב התוס' אם פוצע החלזון לא עשה בגוף הדם אלא כפותח פתח לפניו, על כן פירש שדוחקו בידיו ודחק הדם בפנים כמו חולב עכ"ל, והוא דבר חידוש".
בכתב בעת "אור ישראל" (י', תשנ"ח, עמ' קל"ג) מציג הרב מ. א. כץ התלבטות סביב הפער בין פירוש רש"י וזיהוי החלזון כבעל קונכיה קשה. הוא מביא את פירושו של האדמו"ר מראדזין שכתב: "... שרצה לומר פציעה ודחיקה, שע"י הרגש צער הפציעה הוא מוציא דמו". הוא הוסיף: "אבל יש שתירצו שזה קאי על פציעת הנרתיק קודם הצביעה".
אם נקבל את פירוש רש"י ככתבו וכלשונו קשה יהיה להבין את תשובת רב נטרונאי גאון (ברודי, אופק, תשובות פרשניות, סי' ת"פ) שפירש את שלוש עשרה החטאות שמתחייב הבונה כוורת קנים בשבת: "וששאלתם מהו שלש עשרה חטאות דחלתא: חתך קנים חייב שתים, אחת משום קוצר, וכיון דהדר קדחן חייב מישום זורע - ומנא לן דאמרינן הכין, מדרב יוסף באספסתא ומדאביי בקנובי סילקא ... קרען ודקן חייב משום טוחן ומחתך, מן דרב מנשי (שם עד רע"ב) דהאי מאן דסלית סילת וכול' ואמר רב אשי כול', ומשום פוצע מדהצד חלזון והפוצעו כול'. אם נפרש ש"פוצע" הוא שובר את הקליפה הקשה יותר ("קרומיות") מליבת הקנה הדבר ייתכן בעת הכנת הקנים לקליעה אבל קשה לראות אפשרות ל"דחיקה" המפרישה נוזל בעת עיבוד קנים. המחלוקת אם "פציעה בכלל דישה" המובאת בתוספתא מובנת טוב יותר אם ה"פציעה" נועדה להפריד את החילזון מקונכייתו הקשה מאשר אם מטרתה "לדחוק" (לסחוט) את החילזון על מנת להוציא את "דמו". פעולת הדישה במשכן הייתה להפריד את גרגירי החיטה מהשיבלים ומהמוץ הקשה ואילו סחיטה היא רק תולדה של דישה. כאמור, ייתכן ורש"י מתייחס לשלב הבא לאחר פציעת הקונכיה.
מקור נוסף ממנו משתמע שחילזון התכלת היא בעל קונכיה הוא במפרשי המשנה בכלים (פי"ב מ"א): "... שלשלת של סיטונות טמאה של בעלי בתים טהורה. אמר רבי יוסי: אימתי בזמן שהוא מפתח אחד אבל אם היו שנים או שקשר חלזון בראשה טמאה". מפרש הרמב"ם: "חלזון והוא כעין צדף עשוי מברזל נועלין בו את הדלתות, ואותו הצדף הוא הצדף של בעל חי הימי הנקרא חלזון. ואין הלכה כר' יוסי". הר"ש פירש: "או שקשר חלזון - מברזל עשוי כדמות חלזון דג שבים שמדמו צובעים תכלת ומשוי ליה מנא. ובערוך פירש או תבלול בעינו תרגומו חלזונא (ויקרא כא)". הערוך (ערך "חלזון") פירש: "... פ' זה הוא צורתו ונקרא חלזון כמו החילזון שהוא מוקף". הערוך צירף שרטוט שעל פיו ניתן היה לקבוע את צורת החילזון. במשנה המבוארת במהדורת מכון "שפע" והוצאת "קורן" נכתב: "חלזון - הוא חולית ברזל כפופה בצורת ספירלית כמו חלזון אליה מתחברת חוליית השרשרת האחרונה. ומשמשת לסגירת ותליית השרשרת".
.jpg) |
|
 |
|
תמונה 1. מטבע צורית עם דמות הארגמון (בין רגלי העיט) |
|
תמונה 2. מטבע צורית עם דמות הארגמון (מימין למבנה) |
צילומי המטבעות נלקחו ממצגת שחיבר ד"ר ארי גרינספאן. באדיבות "עמותת פתיל תכלת".
 |
|
 |
|
תמונה 3. ארגמון קהה קוצים |
|
תמונה 4. ארגמון קהה קוצים - מכוסה בצמדת ים |
על סוגיית זיהוי התכלת
לאחר התגובות למאמר שלפנינו והתגובות שכנגד ברצוני לעצור את דו-שיח זה ואסביר מדוע. כמי שמנוסה בוויכוחים מסוג זה אימצתי לעצמי גישה האומרת שקודם לכל ויכוח יש להגדיר מהי נקודת המוצא והנחות היסוד של שתי העמדות. כאשר אין הסכמה סביב הנחות היסוד אין תוחלת לדיון וכל צד ימצא את הראיות המתאימות לעמדתו והחולשות, לדעתו, של הצד השני. כראיה אוכל להצביע על תלי תילים של מאמרים, חוברות וספרים המצדיקים את עמדת המזהים את הארגמון קהה הקוצים כמקור התכלת למצווה ומאידך את המתנגדים לשיטה זו.
נדמה לי שהטיבו להגדיר את הנחות היסוד דווקא מחברים שאני חלוק על דעתם לחלוטין. בחוברת "תכלת מאיי אלישה" העוסקת בזיהוי חלזון התכלת מגדירים הרבנים רפאל ויהודה אריה שימל את ההבדל בין "מצדדי הארגמון לשאר מחפשי התכלת לפניהם". הם מצטטים את הרב טבגר שכתב: "כללו של דבר לא ניקח את הברייתא, לפי סברתנו בה, כיסוד לסימני החילזון, אלא להיפך, אחר שנמצא את החילזון בדרכי החקירה ההגיונית, אולי נזכה להשכיל דבר בדבר בברייתא". הם מתארים את שיטת המחקר שלו על פי הפתגם "לירות את החץ ואחר כך לסמן את עיגול המטרה". מהעבר השני עומדים, לדעתם, שאר מחפשי התכלת שהיו לפניו שקודם ביררו מהם הסימנים של החילזון על פי חז"ל ורק לאחר מכן הציעו מהו החילזון. לדוגמה הם הביאו את האדמו"ר מראדזין שפתח בחיבור המאמר "שפוני טמוני חול" ורק מאוחר יותר הכריע במאמר "עין התכלת" שחילזון התכלת הוא הדיונון. בלשונם של הרבנים שימל: "... אבל מצדדי הארגמון דרך אחרת הייתה עמם. קודם כל בחרו את החילזון ע"פ המבואר בספרי אומות העולם, ורק לאחר מכן התיחסו לסימני חז"ל, וניסו לתרצם בתירוצים ודוחקים שונים. וכאשר יראה הקורא בגוף המאמר כמה סטו מדברי רבותינו הקדושים על מנת לישב את אריסטו ודומיו".
כאמור אני מסכים לחלוטין עם הגדרת ההבדל בין שתי האסכולות ביחס לזיהוי חילזון התכלת. לאור העובדה שמקורות חז"ל אינם חד משמעיים אנו נאלצים להתבסס על עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות שביחס אליהן, בדרך כלל, אין מקום לספקות, ולנסות לפרש על פיהן במידת האפשר את מקורות חז"ל. ראו למשל את המטבעות הרומיות המתארות את הארגמון קהה הקוצים שהיווה על פי ההסטוריונים של אותה תקופה אחד ממקורות עושרה של צור (תמונות 1-2). ללא עדויות אלו אין שום דרך להסביר באופן חותך רבים מהביטויים המופיעים בחז"ל ויעידו על כך תלי תילים של הצעות ומחלוקות ביחס לפירושם(2). "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים" (סוטה, יז ע"א). מי מסוגל לקבוע בימינו באיזה ים מדובר? באיזו שעה של היום? באיזה עומק מים? לכל שאלות אלו יש השפעה על צבע הים. במסכת מנחות (מד ע"א) נאמר: "ת"ר: חלזון זהו גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג(3), ועולה אחד לשבעים שנה". האם ניתן להסביר מה פירוש "גופו דומה לים" ואפילו אם נאמץ את פירוש רבינו גרשום שהכוונה ל"מראה גופו". באופן פרדוקסלי דווקא מאמר שפירושו ברור כמו "צא ולמד מן החלזון שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו" (שיר השירים רבה, וילנא, פרשה ד') הפך לנושא התנצחות בגלל ההשלכות שלו להלכה המובאת בתוספתא (מנחות, צוקרמאנדל, פ"ט הל' ט"ז): "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון הביא שלא מן החלזון פסולה וכו'".
נקודת מחלוקת נוספת בין שתי האסכולות מעצימה את הפער ביניהן בכך שמוסיפה לקושי בהבנת מאמרי חז"ל גם קשיים הנובעים מפרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם הידוע לנו ממקורות חיצוניים. דוגמה קיצונית לכך היא פירוש רש"י (סנהדרין, צא ע"א): "חלזון - תולעת שיוצא מן הים אחד לשבעים שנה וצובעין בדמו תכלת, ולכתחלה אינו נראה בכל ההר אלא חלזון אחד. ולמחר - שהגשמים יורדין מתמלא כולו חלזונות ונראה למורי שביצי חלזון (ראשון) משריצין כולן, אלמא יש בידו לחיות לפי שעה". תאור זה סותר את כל הידוע לנו על החלזונות הימיים (ומתאים מאד לחלזונות יבשה. ראו במאמר "למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות" (סנהדרין, צא ע"א)). הויכוח בין האסכולות הוא כיצד להתייחס לסתירה זו בין הפירוש והידע הביולוגי? יש הרואים בפירוש זה מציאות ריאלית המכתיבה גם את היחס והטיעונים נגד זיהוי הארגמון ויש הסבורים שאין לקבלו כפי שהוא. ראשית יש לזכור שפירוש זה איננו מקובל על כל המפרשים. ה"יד רמ"ה" כתב בהתייחס לפירוש רש"י: "... אלא מסתברא דהאי חלזון דהכא לאו האיך דאמרינן גבי תכלת הוא אלא מינא אחרינא דמיברי מעפרא וממיא ומקרי בלשון ערבי חלזום וכו'". שנית, רש"י מעיד על עצמו שאיננו יודע דברים מסויימים. במסכת ביצה (כה ע"ב) מצאנו "צלף באילנות - לא ידעתי מהו עזות שלו". בכתובות (עז ע"א): "מקמץ צואת כלבים - לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים לפני כבוסן יום או יומים". במקרים מסויימים זיהה או תיאר מינים שהיו מוכרים לו במקום מושבו אך לא היו מצויים בא"י או בבל. גדולתו של רש"י באה לידי ביטוי ביכולתו לאתר מינים מקבילים באופן מדויק למינים שבהם עסקו המקרא וספרות חז"ל(4).
אני מודה בפה מלא שלאור אי הבהירות המשתקפת בדברי חז"ל והמפרשים פניתי לחכמי אומות העולם מבחינת חכמה בגויים תאמין ובמיוחד כאשר אנו עוסקים בנכרים המסיחים לפי תומם. אריסטו ופליניוס מתארים שיטות צביעה שהיו בזמנם וכתנא מסייע להם ניתן למצוא בעדויות הארכיאולוגיות הרבות שנמצאו סביב הים התיכון. אם אחזור לרישא של דברי הרי שכל הטענות והטענות שכנגד מקורן בהנחות היסוד ולכן אין טעם לעסוק בהן. אין טעם להוכיח שהארגמון הוא מקור התכלת על פי המקורות ההסטוריים והארכיאולוגיים כאשר על פי המתנגדים לזיהוי אין למדע ערך משמעותי גם כאשר הוא עומד מול מקורות חז"ל מעורפלים. כל ניסיון של תומכי החילזון לבסס דברים על מקור כזה או אחר יתקל בפרשנות שונה שלו המוצגת על ידי המתנגדים גם ללא ביסוס משמעותי.
ברצוני לסיים בהתייחסות לביקורת של הרבנים שימל על "תומכי הארגמון" בכך "שהם ירו את החץ ושירטטו את המטרה לאחר מכן". על זה נאמר "אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך" (ערכין, טז ע"ב). עיון בחוברת שלהם מעידה בבירור שלאחר שירו את חץ ההתנגדות לזיהוי הארגמון הם משרטטים את המטרה. הדבר לגיטימי אך בתנאי שנשמר הגיון פנימי ומועלות הצעות סבירות. אין לי עניין לייגע את הקורא ובמיוחד לאור כך שכאמור מדובר בויכוח חסר תוחלת, הנובע מהנחות יסוד שונות, אך אדגים את כוונתי בכמה דוגמאות מני רבות.
רוב רובם של מתנגדי הארגמון מסכימים שבעת העתיקה הארגמון שימש את אומות העולם לצביעת התכלת אך טוענים שמקור התכלת של עם ישראל היה שונה. תמהני, וזאת להם מנין? היכן נאמר בכל ספרות חז"ל שהיו שני חלזונות שונים לצביעת תכלת? כאשר נאמר בתורה: "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים" (שמות, כה ג'-ד') האם היו זהב, כסף ונחושת ועזים שונים לעם ישראל ולאומות העולם? מדוע נעלה על דעתנו שהיו שני סוגי תכלת אלא אם כן ירינו את חץ ההתנגדות לארגמון ועתה אנו משרטטים את העיגול. נדמה לי שדוגמה מעולה להתאמת העובדות לתיזה היא בהתייחסות לפסוק בדברי הימים ב' (ב ו') המתאר את בקשתו של שלמה מחירם לצורך בניית בית המקדש: "וְעַתָּה שְֽׁלַח־לִי אִישׁ־חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָֽאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים עִם־הַֽחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּֽיהוּדָה וּבִֽירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי". שלמה המלך מזמין לבניית בית המקדש מומחה צורי לעשות בתכלת של עם ישראל?
כמובן שהרבנים שימל נאלצו להתייחס לקושי הזה ואני מצטט את דבריהם בהתייחסם לפסוקים בדברי הימים: "... ומלבד זאת הרי כוונת המקרא שם היא על אמן המומחה במיומנות התפירה ולא למומחה במיומנות הצביעה" (???). א. תמהני האם מיומנויות התפירה של תכלת, ארגמן ושני שונות זו מזו שיש צורך לפרטם כרוכל והפסוק לא מסתפק בעובדת הזמנת מומחה לתפירה. ב. האם שלמה הזמין מומחה לתפירת ברזל המוזכר בפסוק בתחילת הרשימה? כאמור, לאחר קבלת ההחלטה שהארגמון איננו מקור התכלת יש צורך לעצב את המציאות באופן שתתאים לתיזה. מסיבה זו העדיפו המחברים להידחק לאורך החוברת בפרצות דחוקות על פני הליכה בדרך המלך.
לענ"ד גם תגובה 5 למאמר "חלזון זהו גופו דומה לים" (מנחות, מד ע"א) מונעת על ידי התנגדות בסיסית לזיהוי התכלת כמין ארגמון קהה קוצים (כמוהו, גם אני מונע, על ידי ההבנה הנובעת ממחקרים ההסטוריים והארכיאולוגיים ומפרש על פיהם מקורות תורניים). אדגים את קביעתי בכמה דוגמאות מתוך התגובה:
"לגבי הקונכיה: באמת לא מצאתי שום מקום בש"ס דחלזון הוא קונכיה וחילזון הקונכיה נקרא בלשון חז"ל בשבת עז' ב' שבלול ובבכורות לח' ב' מצאנו חלזון הוא נחש ואין שם מקום לקונכיה כלל וכו'".
לא ירדתי לסוף דעתו. מה הקשר בין שמות וכינויים של מומים בעין לקביעה שלחלזון התכלת אין קונכיה? בפירוש רש"י אנו מוצאים: "חלזון - חולי היא שקורין לימו"ן"(5) . קשה לקבוע מה מקור השמות ואולי הם נקבעו על פי דמיון כללי לחלזון או לנחש אך בוודאי לא על פי פרטים מורפולוגיים מדוייקים. הערוך (ערך "חלזון") כתב: "... חלזון זה מום קבוע הוא לישחט עליו וזהו נחש פי' שמנומר עינו כנחש וכו'". ניתן להציע כאפשרות שצורת החלזון הסלילית מזכירה נחש שהתפתל סביב עצמו (ראו במאמר "וזהו תנורו של עכנאי" (ברכות, יט ע"א)). אולי כיוונתי לדבריו של האדמו"ר מראדזין במאמר "שפוני טמוני חול" (עמ' י"ז) שכתב: "... ומדמסיק הוא נחש הוא חלזון נראה שהחלזון יש בו אברים או פתילים בדמות נחש וכו'".
"... כך שאין שום הכרח דחלזון התכלת היה עם קונכיה ולא רק בדרך אפשר ולשון הש"ס לחוד ולשון מדרש לחוד (עי' רש"י חגיגה יא' א' שקורא למה שאנו קוראים חלזון - חומט)".
אמת שאין "הכרח" אך הדבר מסתבר יותר כפי שמאמר זה מציע. אין בדבריו הוכחה לכך שלחלזון התכלת אין קונכיה אלא שהוא מציע זאת "יש מאין" מבלי לספק הוכחה שקיימים שני סוגי חלזונות (השונים זה מזה בקיומה של קונכייה), ושחילזון ש"נרתיקו גדל עמו" איננו חלזון התכלת(6). לפחות מפירושי הרמב"ם והר"ש במשנה בכלים (פי"ב מ"א) משתמע שהיה לו "נרתיק" (בלשון הרמב"ם "צדף"). "חלזון והוא כעין צדף עשוי מברזל נועלין בו את הדלתות, ואותו הצדף הוא הצדף של בעל חי הימי הנקרא חלזון" (הרמב"ם).
"החלזון ודאי ניצוד מהים בכל זמן כמו שהוכחנו ומפני זה גם הרמב"ם לא הביא שעולה אחת לע' שנה וכן פירש"י שם במנחות עולה מן הארץ (ונראה דהיינו על הארץ דבסנהדרין שם פי' עולה מן הים) וכוונת הברייתא 'לפיכך דמיו יקרים' היינו משום דהברייתא אומרת דהוא עולה ליבשה וביבשה ודאי קל לצודו ואמאי דמיו יקרים ואומרת משום שליבשה עולה רק אחת לע' שנה, אבל בים אפשר לצודו תמיד וקשה לצודו כנראה מפני קוטנו כמ"ש רש"י בשבת עד' ב' ומפני כך דמיו יקרים".
פעם נוספת אנו מוצאים חידוש של "יש מאין". חידוש אחד הוא של איסוף כפול בים ויבשה. החידוש השני הוא שהחלזון נמצא בים באופן קבוע אלא שדמיו יקרים משום שקשה לצודו בגלל קוטנו. אם כך לא ברור לי, מדוע לא התגברו ציידי החילזון על הבעיה בעזרת הרשתות שלהם? ("שכן צדי חלזון קושרין ומתירין") (שבת, עד ע"ב). הסבר זה סותר לגמרי את דברי הברייתא התולה את מחירה הגבוה של התכלת בכך שהחילזון עולה אחת לשבעים שנה. מדוע התייחסה הברייתא לתופעה כה נדירה שהשפעתה זניחה כאשר קיימת בעיה קבועה הקיימת שנה בשנה והיא הקושי בלכידת החלזונות בגלל קוטנם. הכותב מפנה אותנו לרש"י בשבת (עד ע"ב) ואכן נאמר שם "צדי חלזון - לצבוע התכלת בדמו, והוא כמין דג קטן, ועולה אחת לשבעים שנה". לא מצאתי ברש"י זה אפילו רמז לקושי ללכוד את החלזון. ראשית כידוע השימוש במונח "דג" בספרות חז"ל והמפרשים הוא ביחס למגוון גדול של בעלי חים מימיים. שנית מהיכן הסיק שקשה ללכוד "דגים קטנים" ולכן הם יקרים? נדמה לי שההיפך הוא הנכון. בגמרא בעבודה זרה (לח ע"א) היחס אליהם כמזון פחות ערך. מפרש רש"י: "דגים קטנים וארדי ודייסי - אין נאכלין חיין ואין עולין על שולחן מלכים וכו'".
"ואסכם ו' ראיות שיש בידי שהפורפור"א אינו חילזון התכלת שהיה בזמן חז"ל: א' שאין צבעו דומה לים ב' שאין ברייתו דומה לדג".
א. "אין צבעו דומה לים" (אגב, בגמרא במנחות, מד ע"א נאמר "ת"ר: חלזון זהו גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג וכו'". מפרש רש"י: "גופו - מראה גופו תבנית דיוקנו"). ב. "שאין ברייתו דומה לדג". עדיין איננו יודעים מהו "גופו דומה לים" ומהו "ברייתו דומה לדג" אך נקבע שהפורפור"א איננו עונה על ההגדרות הללו(7).
אסיים בכך שדי בדוגמאות שהבאתי כדי להסביר שקיים פער שאיננו ניתן לגישור בין שתי הגישות ולא קיימת אפשרות ריאלית לנהל ויכוח פורה ביניהן. הקורא מוזמן לפלס את דרכו על פי השקפת עולמו.
(1) ד"ר מ. קטן מתרגם מצרפתית עתיקה blecier – לחבוט. הוא הוסיף שבצרפתית של ימינו המילה blesser משמשת רק במובן הרגיל של "לפצוע". לגרום לפצע לבעל חיים.
(2) מתנגדי הארגמון, במודע או שלא במודע, חוסמים את אפשרות חידוש מצוות התכלת שהרי בדרכם, עד ביאת המשיח, אין שום דרך המאפשרת לזהות מין ספציפי אחד שיתאים לכלל המדרשים ולכלל המפרשים. ראוי לציין שאף אחד מכל המחברים המתנגדים לא הציע חלופה לחלזון.
(3) במקורות רבים חלזון התכלת נקרא "תולעת" (ראו למשל בנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי' ג')). יש להעיר שבלשון חז"ל המונח דג התייחס לכלל היצורים המימיים כולל לחסרי חוליות.
(4) אני משער שיהיו כאלה שיראו במחשבה שדברי רש"י אינם מהווים תמיד עובדה ריאלית מדוייקת, חילול הקודש. מסיבה זו, כפי שכתבתי לעיל, הפער הקיים בין האסכולות לגבי זיהוי מקור התכלת לא מאפשר דיון משמעותי.
(5) ד"ר מ. קטן ב"אוצר לעזי רש"י" כתב (בכורות, לח ע"א): לימ"ץ limaz מחלה בעין. הוא הוסיף: "הבלשן השוודי ג. טילנדר מצא בכתב יד מהמאה ה – 15 שברשותו על ריפוי מחלות הסוסים את המילה limaison, המציינת זיהום בעין הסוס. הוא משווה אותה עם limace המופיעה במילון littre במשמעות זיהוא בכף רגלו של השור".
(6) ייתכן וקיימים שני סוגים השונים במקום החיות, שלהם כפי שמציעים מהמפרשים, אך לא נאמר על ידם שאחד הסוגים חסר קונכיה.
(7) גם בדרכו של הרב טבגר (מיותר לציין שאין בכוונתי לקבוע מסמרות אלא להראות שאם אנו מתבססים על "אפשרויות" הרי ניתן לפרש גם על פי הגישה התומכת בזיהוי הארגמון). "... ואפשר לפרש בכוונת גופו דומה לים שנרתיקו עשוי קמטים קמטים העשויים כגלי הים ובזה הוא דומה לים עם המון גליו, או אפשר לפרש שהוא דבוק לקרקעית הים ואינו ניכר לעצמו והרי הוא כחלק מהים עד שגדלים עליו צמחים ויצורי ים אחרים (ביחוד שמלת ים בתורה משמשת לקרקעית הים דווקא כידוע). ופירוש זה יותר פשוט בלשון הברייתא, דלפי פי' הר"מ הוי ליה למימר צבע גופו דומה לים" (הרב א. טבגר, 'בחינות חדשות בענין התכלת', מוריה רז - רח, תשנ"ב, עב – פז).
מקורות עיקריים:
הרב א. טבגר, 'מאמר התכלת'.
לעיון נוסף:
"לקראת פרק התכלת".
ספריית עמותת "פתיל תכלת".
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
