סקר
איזו "בבא" הכי קשה?
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
קשים באותה המידה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו – מלון הקתא

 

"אמר רב ששת: מנא אמינא לה? דתניא: רבי יוסי אומר, אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו, לפיכך כשהוא תורם, מוסיף על החיצון שבו ותורם" (בבא בתרא, קמג ע"א).

פירוש: אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמִינָא לָהּ [מנין אני אומר זאת] שזכה בכל, ואין להתחשב מה שנאמר לגבי החמור? דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין לְךָ מַר בַּקִּישּׁוּת אֶלָּא פְּנִימִי שֶׁבּוֹ, שלפעמים החלק הפנימי של הקישות הוא מר ואינו ראוי לאכילה, ואין לתת אותו כתרומה. וכיון שאינו יודע אם הקישות שהוא תורם מר בחלקו הפנימי, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא תּוֹרֵם מן הקישות מוֹסִיף מקישואים אחרים עַל הַחִיצוֹן שֶׁבּוֹ שהוא מתוק, וְתוֹרֵם על שאר הקישואים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: מלון הקתא  שם באנגלית: Hairy Cucumber   שם מדעי:  Cucumis melo convar. adzhur

שם נרדף במקורות: קישות, קישוא   שמות בערבית: פאקוס


נושא מרכזי: מהו הקישות?


הקישות (או קישוא) הוא אחד מצמחי המקשה שהיו ידועים לאבותינו כמתואר במקרא ובספרות חז"ל אלא שזיהויו לא מוסכם. במקרא אנו פוגשים את הקשואים והאבטיחים בתלונות בני ישראל במדבר: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר, י"א ה'). השם מקשה הוא שמו של שדה שבו מגדלים למשל קישואים ואבטיחים והוא נגזר משמו של הקישוא. "עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת וכו'" (שביעית, פ"ב מ"א). ההפרדה בין המקשאות והמדלעות, בניגוד לשדה הלבן שבו הוכללו יחד מיני תבואה שונים, מצביעה, אולי, על העובדה שהקשואים והדלועים שונים מאד זה מזה ולכן קבעו לעצמם שמות נפרדים. אמנם, על פי הטקסונומיה (תורת המיון) המקובלת בימינו, נמנים המינים שהוזכרו על משפחת הדלועיים. הם גם דומים באופן הצריכה שהרי ניתנים לאכילה כשהם עדיין צעירים. מסיבה זו גם הפירות הצעירים חייבים במעשרות: "ובירק: הקשואים, והדלועים, והאבטיחים והמלפפונות ... חייבים גדולים וקטנים" (מעשרות, פ"א מ"ד). מאידך גיסא יש לדלעת מעמד מיוחד בגלל גודלה (הפרי והשיח) לעניין ביטול בתערובת (על כך ראה עוד "מחתכין את הדלועין לפני הבהמה") ואילו הקישואים (הפקוס או המלפפונים) עומדים בקצה השני של הסקאלה וגודל פרים הוא הקטן ביותר (ראה במאמר "אמר לי רבי למדני בנטיעת קישואין").

הנחה מקובלת על כל החוקרים היא שהקשות או הקישוא במקורות אינם הקישואים בני זמננו משום שמולדת מין זה היא בצפון אמריקה שם הוא מהווה גידול תרבות עתיק. עיקר הויכוח הוא לגבי צמד המינים קישוא ומלפפון המוזכרים יחד ונחשבים כמין אחד לענין כלאיים ותרומה: "הקישות והמלפפון אינם כלאים זה בזה, רבי יהודה אומר כלאים" (כלאים, פ"א מ"ב). "... והקישות והמלפפון מין אחד, רבי יהודה אומר שני מינים" (תרומות, פ"ב מ"ו). מעניין לציין שעל פי שתי אסכולות הזיהוי להלן, שני המינים משתייכים לסוג משותף, דבר שעשוי להסביר מדוע לדעת ת"ק במשנה הם נחשבו כמין אחד לעניין כלאיים.

כאמור, קיימות שתי אסכולות עיקריות: 

א. האסכולה של התרגומים הארמיים והפרשנים בשפות המזרח התיכון סוברת שהכוונה למלון הקתא (Cucumis melo var. chate) (תמונה 1). בתרגום יונתן (במדבר, יא ה') אנו מוצאים: "דכירין אנחנא ית נוניא דהוינא אכלין במצרים מגן בלא תפקידתא ית קטי אוית מלפופניא וכו'". כך התרגום גם בפשיטא. בסורית ערבית משמעות קטותא היא אל-קת'אה. רס"ג מתרגם לקת'א. את המילה "במקשה" בפסוק "ונותרה בת ציון כסכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה (ישעיהו, א ח') הוא תירגם ל"מקת'אה" כלומר מקום גידול קשואים. הרמב"ם בפיהמ"ש (פ"א מ"ב): "הקישות - אלקת'א". הקת'א מוכר בערבית גם בשם פאקוס. אונקלוס (במדבר, שם) מתרגם את הקשואים לבוציניא שם המתורגם מסורית לערבית כקת'א. 

מילון הקתא הוא אחד מהזנים הרבים שטופחו במין מלון. הזנים מתחלקים למינים מתוקים ומינים שאינם מתוקים הכוללים את מלון הקתא. בערבית הוא נקרא עד היום בשם פאקוס. לזן זה צורות רבות והערבים הרבו לגדל את הזן הארוך (עד 80 ס"מ) המצולע שנאכל בעודו צעיר בדומה למלפפון. בניגוד למלפפון הוא נאכל לא רק חי אלא גם לאחר בישול. כיום כמעט אין מגדלים אותו גם במשק הערבי אך ניתן למצוא אותו פה ושם גם במשק היהודי. לאחרונה מקובל להכליל את מלון הקתא במין הביולוגי Cucumis melo var. flexuosus (מלפפון ארמני) או C. melo convar. Adzhur. הקביעה הטקסונומית המדוייקת מסובכת מאד והמתעניין מוזמן לעיין בסקירתו המפורטת של מ. כסלו (1).

כאשר הפרי קטן הוא שעיר וכסות זו מוזכרת במשנה: "כשות של קישות והנץ שלה" (עוקצין, פ"ב מ"א). לדעת חלק ממפרשי המשנה (למשל הרמב"ם) פעולת הסרת השערות נקראה "פיקוס" והיא קבעה את היבול למעשרות: "איזהו גורנן למעשרות? הקשואים והדלועים משיפקסו" (מעשרות, פ"א מ"ה). ראוי לציין שמינים רבים במשפחה שעירים.
 



תמונה 1. מילון הקתא             הצילום באדיבות ח'ביזה – חקלאות בשיתוף הקהילה


פירוש אחר למונח "פיקוס" נמצא בדברי רש"י על הגמרא: "מתיב מר זוטרא: איזהו גורנן למעשרות? בקישואים ובדלועים משיפקסו ואמר רבי אסי משינטל פיקס שלהן. מאי לאו משיפקסו אפילו בשדה? לא משיפקסו בבית וכו'" (בבא מציעא, פ"ח ע"ב). רש"י: "משיפקסו - (מפרש במסכת ביצה) משינטל פיקס שלהן, והוא פרח הגדל בראשו ודבוק בו, ולאחר זמן הוא נופל בתלוש". במסכת ביצה (י"ג ע"ב) מפרש רש"י: "משיפקסו - משניטל פקס שלהן, והוא כמין פרח בראשו, כמו שיש בתפוחים ונופל מאליו כשמתיבש". פרח זה הוא שריד עלי הכותרת הנותר לאחר התפתחות השחלה לפרי עד לנשירתו. בדלועיים קשה להבחין בין השחלה לפרי קטן שעדיין בתחילת גידולו משום שהשחלה בולטת גם לפני ההפריה והתפתחות הפרי (תמונה 2). בעזרת נשירת הפיקוס ניתן לזהות שאכן כבר קיים פרי בגודל ראוי לאכילה (אם כי עדיין קטן). 
 



תמונה 2. קישוא - פרח נקבי  
 

ב. האסכולה השניה היא שקישות הוא הגידול הנקרא בלשוננו בשם מלפפון ואילו המלפפון הקדום הוא המלון. מעניין לציין שקיימת הסכמה בין שתי האסכולות לגבי זיהוי שני המינים בצמד קישות-מלפפון והמחלוקת היא רק לגבי זהות המינים בתוך הצמד. באופן מקורי תורגם השם "קשואים"על ידי תרגום השבעים והוולגטה כשם קיבוצי לכמה מיני דלועיים שונים כמו מלון מתוק (Cucumis melo) ומלפפון (Cucumis sativus) אך בעקבותם פירשו חלק מהגאונים, מפרשים וחוקרים מאוחרים שהקשות הוא הצמח הנקרא בלשוננו מלפפון. הריבמ"ץ פירש (כלאים, פ"א מ"ב): "... לעז קישות קוקומירי וכו'" שבאיטלקית הוא מלפפון. כך פירש גם רש"י (במדבר, שם): "הקשאים - הם קוקומברי"ש בלע"ז". יוצא דופן הוא פירושו של רע"ב (כלאים, שם): "הקישות - קשואין שקורין בערבי פאקו"ס ובלע"ז קוקומברו"ש". שני פירושיו סותרים זה את זה משום שהפאקוס הוא מילון הקתא ואילו קוקומברו"ש הוא המלפפון. אכן בתרומות (פ"ב מ"ו) הוא מפרש, בעקבות הרמב"ם, באופן שונה. "ותורמין זיתי שמן על זיתי כבש ... והקישות והמלפפון מין אחד ר' יהודה אומר שני מינין", "הקישות - בערבי פאקו"ס. והמלפפון - בערבי כייא"ר". השמות הערביים זהים לשמות המקובלים בימינו לשני המינים. הרמב"ם בפיהמ"ש (שם) כתב: "... שזונין מין חטה מקולקל וגרוע, ושם נתבארה דעת ר' יהודה שהוא סובר שקישות ומלפפון שהם "אלקת'א" "ואלכ'יאר" כלאים זה בזה. ואין הלכה כר' יהודה".

דברי רבי יוסי ש"אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו" אינם מאפשרים להכריע בויכוח בין שתי האסכולות משום ששני המינים נאכלים בעודם "בוסר" אך לאחר ההבשלה הם אינם ראויים למאכל (לעיתים הפקוס הבשל נאכל לאחר בישול). ידוע שחלקו הפנימי של מלפפון שלא נקטף בזמן עלול  להחמיץ.(2) חללם הפנימי של המלפפון ומלון הקתא הבשלים מכיל זרעים בדומה למלון המתוק ולכן עלינו להניח ש"פנימי שבו" מתייחס לשלב ביניים בין שלב ה"בוסר" לבין ההבשלה המלאה. בשלב זה עדיין הזרעים לא התקשו וניתן לאכול את החלק הפנימי אלא שטעמו מר. אולי זו גם משמעות דברי הגמרא: "קישות מרחיב מעיים, והא תנא דבי רבי ישמעאל למה נקרא שמן קישואין, מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות? לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי"(3) (עבודה זרה, יא ע"א). הביטוי "קשין לגופו של אדם כחרבות" עשוי להתייחס למרקם הקשה של מיני דלועיים אלו לאחר ההבשלה או לתרכובות המזיקות שהם מכילים הגורמות גם לטעמם המר.

לענ"ד עלינו להבחין בין שני גורמים למרירות בקישות. מרירות אחת הנובעת מהבשלת הקישות שעליה נאמר: "אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו". מרירות זו היא תופעה כללית וקבועה ומשותפת לכל היבול לאחר הבשלתו. לסוג זה של מרירות ניתן לקשור את ההלכה "התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום וכו'" (תרומות, פ"ג מ"א). מדובר בפרי שנתרם בעודו ראוי לאכילה ולכן חלה עליו התרומה אלא שמאוחר יותר הוא הפך למר בדומה לאבטיח שהסריח לאחר שנתרם.(4) מאידך גיסא קיימת מרירות שאיננה אופיינית ועלולה להתגלות באקראי גם בפירות צעירים(5) ולכן מהווה חלק מ"פחת": "המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טינופות לסאה, שעורים מקבל עליו רובע קטניות לסאה, קישואין מקבל עליו עשר מארות למאה וכו'" (תוספתא, בבא בתרא, ליברמן, פ"ו הלכה ב'). ניתן להניח שהלכה זו קיימת רק במקרים בהם הסחורה הפגומה אינה גלויה לעין בעת הרכישה (בדומה לתאנים מתולעות(6)) או שקשה להפרידה. קשואים בשלים ומרים ניתנים להפרדה בקלות משאר היבול הכולל פירות צעירים. 

מאפיין נוסף המופיע במשנה (בבא מציעא, פ"ז מ"ה) לא מסייע במלאכת הזיהוי משום שהוא משותף לפקוס ולמלפפון: "אוכל פועל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר ... אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו". ההיתר לפועל לאכול תוך כדי עבודתו במקשה מעיד על כך שהקישות הוא ירק הנאכל חי בדומה לפירות שמוזכרים במשניות הקודמות. שני גידולים אלו נאכלים בדרך כלל חיים אם כי הפקוס נאכל גם לאחר בישול. 

לדעת רוב החוקרים בני תקופתנו הזיהוי הנכון של הקישות הוא מלון הקת'א. ז. עמר מכליל בספרו "צמחי המקרא" את זיהוי זה של הקישות בקבוצת הזיהויים הוודאיים. רוב רובן של מסורות הזיהוי תומכות בזיהוי אך ניתן גם להסתייע בשלוש עובדות: 

א. לקישות הצעיר יש מעטה פלומתי לבן כאמור במשנה "כשות של קישות והנץ שלה" (עוקצין, פ"ב מ"א). על פי חלק מהמפרשים (מעשרות, פ"א מ"ה) הסרת "שערות" אלו נקראה "פיקוס". למלון הקת'א אכן יש פלומה לבנה אך לעומתו המלפפון חלק גם בשלבי ההתפתחות המוקדמים.

ב. במחקרו של J. Janick ושותפיו (2007) שהתבסס על סקירת אזכורי בני משפחת הדלועיים בכתבים מהתקופה הרומאית, ציורי קיר, פסיפסים ועוד נמצא שמלון הקת'א היה נפוץ מאד. מאידך גיסא לא נמצאו עדויות משכנעות לנוכחות המלפפון באגן הים התיכון בתקופה זו. הוכחות מוחלטות לגידול מלפפון במזרח התיכון קיימות רק לאחר כיבושי האסלם.

ג. החוקרים היוונים הקלסיים תיאופרסטוס ודיוסקורידס קראו לקישוא sikuos או sikus כלומר קישוא בחילוף אותיות. אם כן, יש לזהות את sikuos ודומיו אצל הסופרים היוונים וכן cucumis אצל פליניוס עם פקוס ולא עם מלפפון הגינה. כאמור, מלפפון הגינה עדיין לא הגיע בתקופה זו מהודו לאיטליה ואילו את הפקוס מגדלים עד היום באיטליה.

גם מ. כסלו סבור שהקישואים בתנ"ך ובספרות חז"ל מזוהים עם קבוצת הזנים של פקוס – C. melo convar. adzhur (השם המעודכן של (Cucumis melo var. chate אלא שהוא מבחין בין תקופת המקרא וחז"ל: הקישואים בספר במדבר זהים עם קת'א – הפירות המורחבים ליד קדקודם והכפופים בקרבת בסיסם שמוכרים ממצרים העתיקה והחדשה. ואלה המוזכרים בספרות חז"ל מזוהים עם קבוצת זנים הכוללת את הזן בעל הפרי הקצר המוכר היום בארץ, ואולי גם זנים אחרים בעלי פרי ארוך וצר, ישר או כפוף.

  

    
 תמונה 3. מלפפון - חתך אורך        הזרעים עדיין  רכים    תמונה 4. פאקוס - חתך רוחב        הזרעים עדיין רכים

 
 


(1) מרדכי כסלו, 'לזיהוי הקישואים, הדלועים, האבטיחים והמלפפונות'. בספר "מנחת ספיר" בעריכת ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר, עמ' 447-496.
(2) תודה לתמר לביא על המידע רב הערך שקבלתי ממנה.
(3) פירוש: קִישּׁוּת מַרְחִיב מֵעַיִים. ומקשים: וְהָא תָּנָא [והרי שנה החכם] דְּבֵי [מבית מדרשו של] ר' יִשְׁמָעֵאל: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן קִישּׁוּאִין? מִפְּנֵי שֶׁקָּשִׁין לְגוּפוֹ שֶׁל אָדָם כַּחֲרָבוֹת, ואם כן נמצא שאינם מאכל ראוי! ומשיבים: לָא קַשְׁיָא [אין זה קשה]: הָא בְּרַבְרְבֵי [זה בגדולים] שאין הם טובים, הָא בְּזוּטָרֵי [זה בקטנים] שטובים הם. 
(4) ייתכן ובכך ניתן ליישב את קושיית הריבמ"ץ (תרומות, שם): "התורם קישות ונימצאת מרה וכו'. בשלמא אבטיח ונמצא סרוח שפיר, דאיכא למימר בעידנא דתרם לאו סרוח הוה, אלא קישות מאי טעמא תני ונמצאת, מעיקרא מרה הוה, ואמאי תרומתו תרומה וכו'". על פי דרכנו ניתן ליישב שאכן הקישות היה ראוי לאכילה בעת הפרשת התרומה ורק לאחר מכן הפך להיות מר.
(5) למרות שבמהלך הדורות נבררו זנים בלתי מרים של דלועיים הרי שלעיתים עלול לבוא לידי ביטוי גן רציסיבי (נשלט) הגורם ליצירת חומר מר. גורם אפשרי נוסף הוא האבקה זרה של מין הבר קישוא משולש, הגדל בשדות שלחין בסמוך לפקוס, הגורמת ליצירת פירות מרים.
(6) "... תאנים מקבל עליו עשר מתולעות למאה וכו'" (בבא בתרא, פ"ו מ"ב).

 

 

מקורות עיקריים

חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 140-143).
זהר עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 113-114).

Janick D. Paris H. and Parrish D. C., 2007. The Cucurbits of Mediterranean Antiquity: Identification of Taxa from Ancient Images and Descriptions. Annals of Botany 100: 1441–1457.

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר