|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
מחתכין את הדלועין לפני הבהמה – דלעת הבקבוק
|
 |
 |
|
| דלעת גדולה צילם: Badagnani | דלעת השדה צילם: C. Ford |
לדעת רוב החוקרים הדלעת בספרות חז"ל היא מין הנקרא דלעת הבקבוק או קרא מצוי שמוצאו באיזורים הטרופיים של אפריקה ומהם התפשט לאסיה ולאזור הים התיכון. מין זה נחשב לאחד המינים הראשונים שבויתו על ידי האדם. כנראה שסתם דלעת במשנה ובגמרא היא דלעת הבקבוק או דלעת יוונית (קרא מצוי). בתוספתא (נדרים, פ"א הלכה ו') נאמר: "... והנודר מן הדלועין אין אסור אלא בדלעת יוונית בלבד". הדבר משתמע גם מדברי הירושלמי (ערלה, פ"ג סג טור ב /ה"ד): "... רבי קריספא בשם רבי יוחנן כל אילין קירייא וקרוותא דאנן אכלין דלעת יונית אינון וכו'". קירייא וקרוותא הם בין שמותיה של הדלעת. דלעת זו שימשה למאכל, לתרופות ("חזא קרא דמחת בביתיה שבקיה ונפק") וקליפתה הקשה להכנת כלים כמו למשל כלי קיבול למים וכלי נגינה. בקברים במצרים העתיקה נמצאו כלים העשויים מדלעת הבקבוק ועד היום היא משמשת להכנת כלים באפריקה. דלעת הבקבוק מתאימה להכנת כלים בגלל צורתה וקליפתה הקשה ואולי גם בגלל פני השטח החלקים שלה. הצמח כולו שעיר אך הפרי הבשל חלק לגמרי ומכאן הביטוי "מגלח כדלעת" (סוטה, טז ע"א).
על הקשר בין השם דלעת לבין פרי שמכינים ממנו כלי קיבול נוכל, אולי, ללמוד כבר מפסוקי המקרא. בספר ישעיהו (מ ט"ו) נאמר: "הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו וכו'". מפרש רש"י: "כמר מדלי - כטיפה מרה המטפטפת משולי הדלי ומשקע טנופת המים ורוקבין העץ, לימוניד"א(1) בלע"ז". במצודת ציון אנו מוצאים: "כמר מדלי - הכלי ששואבים בו מים נקרא דלי וכן ותבאנה ותדלנה (שמות ב) ור"ל שאיבה עם הדלי והטפה הנופלת מאחורי הדלי היא מרה בעבור עפוש הדלי מאחוריו". לפי דבריו נגזר מהשם "דלי" פועל המתאר את פעולת השאיבה "ותדלנה". השורש דלע מופיע ביהושע (טו ל"ח) כשם העיר דלען שמשמעותו שדה דלעת. שורש זה איבד את העי"ן הגרונית והפך לדל"ה או דל"י. באכדית העי"ן נעלמה לחלוטין והתקבלו המיליםdalu או dilu במשמעות של דלי או פועל המתאר פעולת שאיבה ("לדלות מים מתוך באר")(2).
פרי הדלעת
ממקורות שונים בספרות חז"ל ניתן לבנות פרופיל מאפיינים שיאפשר לנסות לזהות את הדלעת. למשל, מהמשנה בערלה (פ"ג מ"ז-ח) העוסקת בביטול ערלה וכלאי הכרם בתערובת משתמע שהדלעת הייתה גידול חשוב ולכן איננה מתבטלת אפילו באלף. "... וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ורבי עקיבא אומר שבעה ... וחביות סתומות וחולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יונית וכו'". ייחודה של הדלעת היה כנראה בגודלה שהרי כאשר היא נחתכת היא מתבטלת ככל תערובת: "... נחתכו הדלועים, נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתיים" (שם מ"ח). על גודלה של הדלעת נוכל לעמוד גם מדברי המשנה המובאת בסוגיתנו: "מחתכין את הדילועין לפני הבהמה". על מנת שבעלי החיים יהיו מסוגלים לאכול את הדלעת היה צורך לחתוך אותה לחתיכות קטנות יותר. ממהלך הסוגיה כאן ובחולין (יד ע"א) ניתן להסיק שהדלעת היתה מיועדת בעיקר למאכל אדם ושניתן היה לאוכלה גם חיה שהרי אם יש צורך בבישול היא איננה עומדת למאכל אדם. מפרש רש"י: "את הדלועין – התלושין, ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה, דמאכל אדם הן".
לאחר שדלעת הבקבוק מתקשה והבשילה אין היא ראויה יותר למאכל אדם: "הדלועין שקיימן לזרע אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית וכו'" (שביעית, פ"ב מ"י). לשיטת רב יהודה בסוגייתנו הדלעת היתה קשה ומטרת החיתוך היתה לאפשר את אכילתה לבהמה. אחד משמותיה של דלעת הבקבוק באנגלית הוא Hard-shelled Gourd כלומר "דלעת קשת קליפה". סיבה נוספת שבגללה היה צורך לחתוך את הדלועין קראתי במכתבו של ד"ר יואב אהרוני שהגיע אלי לאחר פירסום מאמר זה:
"במלחמת העולם השנייה נסגר שוק היצוא לאירופה של תפוזי "יפו" המפורסמים. באין שימוש אחר לפרי החלו איכרים להגיש אותו לאכילה לפרותיהם, ובמהרה נתקלו בבעייה חמורה: קרה שפרות בלעו ללא לעיסה תפוז שלם והתפוז נתקע בוושטן, סתם אותה ולא איפשר להן להעלות גירה וגם לא לשחרר גאזים מהכרס. פרות כאלה התנפחו ומתו אם לא הוגשה להן עזרה מהירה. האיכרים למדו שיש לחצות את התפוזים לפני הגשתם לבהמות. מעלי גירה אינם לועסים ביסודיות את המזון המוגש להם אלא אוכלים אותו אכילה גסה, ושבים ללעוס אותו רק בהעלותם גירה. אם הפרי קטן דיו כדי להיכנס לפיהם אין להם כל קושי לפצח אף את הפרי הקשה ביותר בטוחנותיהם החזקות. הסכנה היא שיבלעו אותו בשלמותו. אם הדלועים שבהם מדובר הם בגודל של תפוז בערך יש לחתוך אותם כדי למנוע מבהמות סכנת חנק".
גודל צמח הדלעת
אם עד עתה עסקנו בגודל הפרי של הדלעת הרי ממקורות אחרים ניתן ללמוד על גודל הצמח עצמו. בירושלמי (וילנא, שביעית, פ"א הלכה ו') אנו מוצאים שלדלעת יש, לפחות לחלק מהדעות, מעמד של נטיעה: "מתניתין. הנטיעות והדלועין מצטרפין לתוך בית סאה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עשרה דילועין לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה עד ר"ה וכו'". מפרש "פני משה": "רשב"ג אומר - אפילו היו כל העשרה דלועין חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה כאלו הן נטיעות. ומסיק בגמרא דלא אמר רשב"ג אלא בדלעת יונית מפני שהיא גדולה כאילן ולא בשאר דלועין, ואין הלכה כרשב"ג דדוקא מצטרפין הן כת"ק ואין חילוק בין דלעת יונית לבין שאר דלועין". פליניוס תיאר שני זנים של דלעת הבקבוק, האחד זוחל והשני מטפס וקשה לקבוע לאיזה מהם מתייחס הירושלמי. האם הוא מצביע על זן זוחל המשתרע על פני שטח רחב או על זן מטפס הנראה כאילן. לעומת זאת הלכה אחרת עוסקת קרוב לוודאי בזן זוחל המתפשט למרחקים ארוכים. הנוטע דלועים ליד קישואים צריך להרחיק יותר מאשר גידולים אחרים על מנת להימנע ממראית עין של כלאים. "... שורה של קשואים, שורה של דלועים, שורה של פול המצרי, אסור. שורה של קשואים, שורה של דלועים, שורה של פול המצרי, ושורה של קשואים, רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין". הגמרא במסכת שבת (פה ע"ב) מפרשת את ההבדל בין גידולים אלו לאחרים: "... שאני הכא דאיכא שראכא". מפרש רש"י: "דאיכא שראכא - זמורותיהן ארוכות ומתערבות הרבה מלמעלה, ונראה עירבובן במקומות הרבה". הרמב"ם בפיהמ"ש (שם) כתב: "... ואין התלם שבין שורה לשורה מועיל בשלשת מינים אלו בלבד מפני שעליהם מתפשטין הרבה ומסתרכין זה על זה ויתערבבו השורות יחד, וכך אמרו בתלמוד שאני הכא דאיכא שדאכי".
במשנה בסוכה אנו לומדים שהדלעת היא מין מטפס בעל עלווה ענפה, בדומה לגפן, שיש בכוחה לסכך סוכה: "הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבה פסולה וכו'" (פ"א מ"ד). מסיבה זו הדלעת מנויה עם הדברים המביאים טומאה וגם חוצצים: "יש מביאין את הטומאה וחוצצין ... האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יונית וכו'" (אהלות, פ"ח מ"א). רע"ב מפרש: "האירוס והקיסום ודלעת יונית וירקת חמורים - כל אלו מיני ירקות שעלים שלהן רחבים". תוי"ט: "האירוס כו' - במחוברים כדתנן במשנה ה. וכתב הר"ב שכל אלו עלין שלהן רחבין. והרמב"ם בחבורו שם כתב שמתקיימים בימות החמה והגשמים ולפיכך הם כמו הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ וכן כתב במשנה ה'".
מפירושו של רב ניסים גאון (ברכות, נו ע"ב) משתמע שהוא הכיר את מופע הדלעת המשתרע על הארץ ולא את הזן (או טכניקת הגידול) המטפס:
"דתני רב יוסף אין מראין דלועין אלא ליראי שמים. כבר שאלני עליה תלמיד מבני ספרד היש לה טעם? ואני לא קבלתי בה כלום וגם לא נשאלתי עליה קודם לכן מעולם. ונמתי לו: כי זאת קבלה היא ביד החכמים ולא נודע לי שהזכירו בה טעם. אבל נראין הדברים בעיני שאפשר שיהו דומים יראי שמים לדלועין שכשם שהדלועין אין בכל פירות הארץ גדולים מהם ואעפ"כ אינן מתנשאין על הארץ אלא כל זמן שהן גדלין ופרין הן מוסיפין נמיכות בארץ כך הן יראי שמים אין כל הבריות שמעלתו גבוהה ממעלתם ולא עדיף מהם ... ולפיכך אפשר שתהא כוונתן של חכמים בדימוי יראי שמים לדלועים בשביל הדבר הזה. ועוד נשמענה מגופה של מלה דלועין דלו עיני למרום וזו היא מדת יראי שמים כמו שאמר חזקיה (ישעיה לח) דלו עיני למרום כלומר שהן בוטחין בו ומצפין אליו ומחכים לטובו והיה ישר בעיני השואל זה הפירוש גם בעיני כל התלמידים שהיו לשם ולפיכך כתבתיו בזה המקום".
רוחבם של העלים והיותם קשים ועמידים עשויים להסביר מדוע הם ראויים לכתיבת גט בדומה לעלי חרוב ותאנה: "כתב בקלפי אגוזין ובקלפי רמונין בדם הקרוש ובחלב הקרוש על עלי זית על עלי דלעת על עלי חרוב על כל דבר שהוא של קיימא כשר וכו'" (תוספתא, גיטין, ליברמן, פ"ב הלכה ג'). יכולת הטיפוס וההתפשטות של הדלעת וקצב הגידול המהיר שלה עשויים להסביר מדוע היא נבחרה על ידי הערוך (בעקבות תרגום השבעים) כזיהוי לצמח הקיקיון. בספר יונה (ד ו') נאמר: "וימן ה' אלוקים קיקיון מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו". ובפסוק י': "ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד". מפרש האבן עזרא: "וימן, קיקיון - חכמי ספרד אומרים דלעת או קרה ואין צורך לדעת מהו". פירוש זה איננו מקובל וכתב עליו בעל "מוסף הערוך": "מה לקיקיון אצל הדלעת" אך הוא מאפשר לנו להכיר את אחד ממאפייניה החשובים של הדלעת.
 |
 |
|
| דלעת הבקבוק צילם: Maderibeyza | דלעת הבקבוק צילם: מקור |
הרחבה
תפוצה
באופן כללי מקובל שמוצא דלעת הבקבוק הוא באפריקה והיא הגיעה לאיזורים ממוזגים וטרופיים באסיה ואמריקה לפני אלפי שנים. הדלעת בויתה בתחומי התפוצה שלה באופן בלתי תלוי כמה פעמים. באזורים שונים של אפריקה נמצאו זנים שאין לגביהם וודאות אם הם זני בר או פליטי תרבות. מחקרים שנערכו לאחרונה מציעים פתרונות לכמה שאלות שהעסיקו את החוקרים תקופה ארוכה. אחת השאלות החשובות הייתה האם הדלעת הגיעה לאמריקה בעזרת האדם או אולי בעזרת ציפה והסחפות מעבר לאוקיינוס בדומה לצמחי בר רבים. הפירות מסוגלים לצוף במשך חודשים ארוכים מבלי שהזרעים מאבדים את חיוניותם ולכן חלופה זו נראתה אפשרית. התיאוריה המקובלת היום היא שהדלעת הגיעה לאמריקה כשהיא כבר מבוייתת (יחד עם הכלב) על ידי אוכלוסיות האדם שהגיעו לאמריקה מאסיה (האינדיאנים הקדומים). שאלה נוספת התלויה בקודמת היא מהו מוצא הזנים באמריקה? האם הם מקורבים לזנים האסיאתיים או האפריקאים? בעזרת השוואת רצפי D.N.A של דלועים שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים עם זנים אסיאתיים ואפריקאים מודרניים נקבע שמוצא הזנים האמריקאים הוא באסיה.
מבנה
הדלעת היא גידול חד שנתי חסון. הגבעולים נוקשים, משתרעים או מטפסים, מכוסים בשערות רכות ומגיעים לאורך של 5 מ'. העלים פשוטים בגודל של 40*40 ס"מ ומכוסים בשערות קצרות ורכות. קו המתאר של העלים הוא ביצתי, כלייתי או בצורת לב. העלים אינם מחולקים או שהם בעלי 3-7 אונות שטחיות מעוגלות. שולי העלים משוננים מעט. העלים אינם ריחניים. הפטוטרות עבות, באורך של עד 30 ס"מ. לעיתים קרובות הן חלולות ומכוסות בשערות צפופות. הקנוקנות מתפצלות לשנים.
הדלעת היא צמח חד מיני חד ביתי. הפרחים היחידאים נישאים על גבעולים (גבעולי הפרחים הנקביים קצרים מגבעולי הפרחים הזכריים). לפרח 5 עלי כותרת בצבע קרם או לבן ועורקים כהים שבסיסם צהוב חיוור. אורכם 4.5 ס"מ וצורתם ביצתית כאשר החלק הצר מופנה כלפי מטה. הפרחים נפתחים בערב וקומלים במהירות. הפירות הבשרניים גדולים והם באורך הנע בין 20-80 ס"מ וצורתם מגוונת. כדורית, כדורית עם שנץ מעל המרכז (ראה בתמונה) גלילית, צורת בקבוק ועוד. בתחילה צבע הפרי ירוק ולקראת ההבשלה הואהופך לצהבהב או חום בהיר. עם ההבשלה הציפה מתייבשת ומותירה קליפה קשה וחלולה שבתוכה נשארים רק הזרעים. הזרעים באורך 7-20 מ"מ וצורתם שטוחה. מספרם רב והם עטופים בציפה ספוגית.
אורח חיים
מגדלים את הדלעת מזרעים. היא מעדיפה קרקעות חוליות או קרקעות חמרה ומעט צל. היא זקוקה לכמות משקעים גבוהה או השקיה מרובה. ניתן לגדל דלועים כאשר הם שרועים או בהדלייה אלא שאז יש צורך לתמוך בפירות הגדולים.
זיקה לאדם
בקבוקי דלעת מתקופת הברונזה נמצאו בכל איזור הים התיכון. מיכלים עשויים מדלעת היו בשימוש קבוע, באיזורים אלו, עד לאחרונה והם נועדו לאיחסון יין ומים לשמש כמצקות ומלחיות. מדלועים הרכיבו חגורות ציפה על ידי קשירה של כמה פירות. בנו בעזרתם כלי נגינה בארצות שונות ובתרבויות שונות. כמה מכלי נגינה אלו נמצאים עדיין בשימוש כמו למשל קשקשנים. באיזורים כפריים בדרום אפריקה ובארצות מתפתחות עדיין משמשת הדלעת באופן נרחב כמקור לכלי איחסון במשק הבית. זנים שאינם מרים משמשים לאגירת מים חלב ובירה. כלים אלו נמכרים גם כאביזרי קישוט בצידי דרכים ובשווקים. עד לפני כ – 25 חקלאים בכמה ממחוזות דרום אפריקה גדלו דלועים עבור תעשיית מקטרות. הצוואר של פירות צעירים כופף באופן שהם התפתחו בצורה שאפשרה להשתמש בהם עבור מקטרות. לאחר שהפרי הבשיל והתייבש הוא נשלח לשווקי מקטרות מעבר לים.
זני דלעת מרים עלולים להיות רעילים וקיימים דיווחים על מקרי מוות שארעו כתוצאה מאכילתם. כפי שהדבר קיים במינים אחרים השייכים למשפחת הדלועיים, הדלעת מכילה רעלים מקבוצת ה - cucurbitacins הידועים כציטו-טוקסיים. אחד מרעלים אלו (tetracyclic triterpenoid cucurbitacins) אחראי לטעם המר של הפרי והוא עלול לגרום לכיב קיבה ולמוות. לעלי הדלעת, הפירות והזרעים יש שימושים רפואיים שונים בארצות שונות. הם משמשים כתרופות למחלות בדרכי הנשימה, תולעי מעיים ואפילו כאבי ראש.
 |
 |
|
| כלי לאיחסון יין תמרים מקונגו צילם: Nick Hobgood |
בקבוק עשוי מדלעת צילם: Benjwong |
(1) ד"ר מ. קטן מתרגם ב"אוצר לעזי רש"י": משקע בוץ.
(2) רב ניסים גאון (ברכות, נו ע"ב) פירש שהמילה דלעת קשורה לפועל להרים. "ועוד נשמענה מגופה של מלה דלועין דלו עיני למרום".
רשימת מקורות:
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 46-52).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 71).
מ. כסלו, 'לזיהוי הקישואים, הדלועים, האבטיחים והמלפפונות'. בספר "מנחת ספיר: אסופת מאמרים", בעריכת ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר. הוצאת מכללת "אורות ישראל".
ז. עמר, גידולי א"י בימי הביניים (עמ' 271-272).
י. פליקס, 'כלאי זרעים והרכבה', הוצאת דביר (עמ' 66-71).
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.