בן או בת – מי עדיף? / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
בין הקולות הברורים המבכרים את מעמדו של הבן על הבת, מתחבאות להן במקורות אמרות המשמיעות קול אחר.
בעשורים הראשונים של המאה ה-20 היה עישון הסיגריות לאחד הסממנים המובהקים לשחרור האישה. והנה, לא עברו כמה שנים והתברר כי סממן זה הוא סם מוות. אישה המעשנת היום היא טיפשה במקרה הטוב, ומתאבדת במקרה הרע – בדיוק כמו הגבר.
כנראה שהיה זה בלתי נמנע.
כותב שורות אלו סקר במאמרו האחרון צדדים מסוימים בנושא ירושת הבת. חזר ושנה באותו עניין הרב דב ברקוביץ בשבוע שעבר, ושוב נדרשים אנו לפן אחר באותה פרשה. העיסוק החוזר ו'הבלתי נמנע' במעמד הבת ביחס לבן עולה ישירות מלימוד הלכות הירושה בפרקים השמיני והתשיעי במסכת בבא בתרא. וכמו שכולנו יודעים, האפליה זועקת ביותר כאשר היא נוגעת לכיס. כמובן, יתרון הבן על הבת בדין הירושה על פי התורה הוא רק נקודת מוצא לדיון בשאלות המטרידות מאוד על חוסר המתאם העצום בין מעמד האישה בימינו ובין זה שבמקורותינו. לא, אין אנו מעלים בדעתנו כי בידינו הפתרון ליציאה מן המבוך. אך תורה היא, וללמוד אנו צריכים – ואם כך, נתחיל.
תוספתה של נקבה
בימי הביניים, כך נמצא בגניזה הקהירית, אב שנולדו לו רק בנות קיבל באופן מסורתי את הברכה 'יזכה אתכם ה' במה שיגביה את לבבכם'. ברור שהאיחול נדרש היה כיוון שבנותיו שילדה לו אשתו עד עתה – לא 'הגביהו את לבבו'. אולם אין לנו להרחיק מבטנו כה רחוק בזמן, שכן דומה שכל הקורא שורות אלו נתקל בסנטימנט כזה מצד מאן-דהו בסביבתו הקרובה או הרחוקה. ובכן, מה עדיף – בן או בת? שאלה זו נשאלה אגב דיון התלמוד במשנת בבא בתרא בפרק התשיעי:
האומר: 'אם תלד אשתי זכר יטול מנה' – ילדה זכר נוטל מנה.
'נקבה מאתים' – ילדה נקבה נוטלת מאתים.
'אם זכר מנה אם נקבה מאתיים' – ילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה ונקבה מאתיים.
במשנה זו מדובר כנראה בשכיב מרע שלפני מותו ציווה לתת לזרעו שעדיין לא נולד סכום מסוים. המשנה מפרשת שהסכום צריך להינתן לילד משנולד, שכן מצווה לקיים את דברי המת. חידושה של המשנה הוא ביכולת להקנות דבר-מה לישות שעדיין לא באה לעולם, ועל כך מתנהל דיון בתלמוד. אולם עוד לפני כן צד את עיני האמוראים ההבדל המוזר בין הבן לבת – הבת מקבלת יותר! ההסבר הפשוט לכך הוא שמדובר בשכיב מרע, ועל אף שציווייו מוזרים משהו, מצווה לקיימם. אולם הסוגיה לוקחת את העניין לכיוון אחר לגמרי (קמ"א ע"א):
למימרא (האם לומר מכאן), דבת עדיפא ליה מבן, והא (והרי) אמר ר' יוחנן משום רשב"י: כל שאינו מניח בן ליורשו - הקב"ה מלא עליו עברה, שנאמר (במדבר כ"ז): "והַעֲברתם את נחלתו לבתו", ואין "הַעֲברה" אלא 'עֶברה', שנאמר (צפניה א'): "יום עֶברה היום ההוא"?
התלמוד מסיק מן המשנה כי ראוי לתת לבת יותר מאשר לבן, ומכאן הדרך קצרה למחשבה כי הבת גם 'שווה' יותר. היסק זה אינו מובן ולכך מובאים מספר הסברים:
לענין ירושה - בן עדיף ליה, לענין הרווחה (תמיכה כלכלית) בתו עדיפא ליה.
ושמואל אמר: הכא במבכרת עסקינן, וכדרב חסדא, דאמר רב חסדא: בת תחלה סימן יפה לבנים. איכא דאמרי (יש שאומרים): דמרביא לאחהא (שמגדלת את אחיה), ואיכא דאמרי: דלא שלטא ביה עינא בישא (עין הרע, שהיו מקנאים באב שיש לו בן בכור).
תירוצו של שמואל, בן הדור הראשון של האמוראים בבבל, מוסבר על ידי רב חסדא, בן הדור השלישי, וכוונתו ברורה. באמת הבן עדיף, אלא שיש יתרונות מסוימים בלידת בת ראשונה. היא יכולה לעזור בגידול הבנים (הבנים דווקא, ולא הבנות), או שהיא משמשת כמגן מפני עין הרע. כך או כך, תפקידה של הבת אינו כה מלבב.
והנה, בשורה הבאה מוסיף רב חסדא דבר-מה מפתיע משל עצמו:
אמר רב חסדא: ולדידי בנתן עדיפן לי מבני (ולעצמי, הבנות עדיפות מן הבנים).
הסוגיה ממשיכה ומסבירה כי יתרון הבת כאן הוא משום הנחיצות להגן עליה מפני זילותה, אם לא יהיה לה כדי פרנסתה. בכך כמובן יש היגיון, והסוגיה מגיעה למסקנה שבאמת, באופן עקרוני, הבן עדיף מן הבת.
אך נשוב כעת לדעתו של רב חסדא. דעה זו מובאת במשפט קצר ללא ביאור, והמפרשים ניסו להסבירו. וכך כותב הרשב"ם:
ונראה בעיני שלא נתקיימו לו בנים כי אם בנות, לכך מתאווה היה לבנות. ולא נתיישב לי יפה דעתו של רב חסדא.
תוספות מקשים על הצעת רשב"ם מן העובדה הידועה כי לרב חסדא היו בנים הרבה, ולכן הם מציעים הצעה אחרת:
...אלא נראה לר"י (ר' יצחק בן שמואל הזקן מדמפייר, מגדולי בעלי התוספות במאה הי"ב) שלכן אמר 'בנתן עדיפן לי מבני', לפי שהיו חתניו גדולי הדור רבא ורב מרי בר חמא ומר עוקבא בר חמא.
בעוד הרשב"ם, מן הדור הראשון של בעלי התוספות, מרים את ידיו בניסיונו להבין את רב חסדא, ר"י כבר מסביר זאת בכך שבנותיו הכניסו למשפחה חתנים ראויים. הסבר זה הולך בדרכה של הסוגיה המסביר את יתרונה של הבת בסיבות טכניות שאינן קשורות להיותה בת, אלא בתמיכתה בבני המשפחה. לעומת הסבר זה, הרשב"ם מבין שרב חסדא אומר כאן משהו שונה, אלא שהוא לא מצליח למקמו במסגרת הידועה של עולמו ועולמם של חז"ל.
מעולמם של ראשונים
חלק מהעדפות הבנים את הבנות שייכות לתחום התועלתי. בחברה שבה הגבר הוא החזק והנחשב, אין הדבר מפליא שמייחלים דוקא לו. עובדה זו משתקפת יפה בתשובת הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, ברצלונה 1310-1235), שנשאל על ברכת הטוב והמיטיב להולדת זכר. הרשב"א מזכיר את העיקרון התלמודי הקובע שניתן לברך ברכה זו רק על דברים המביאים הנאה ותועלת גם לאחרים ולא רק לאדם עצמו. לכן גם בעניין זה: 'ילדה אשתו זכר, אומר ברוך הטוב והמטיב... דאיכא אשתו בהדיה (שאשתו יחד עמו), דניחא לה (שנוח לה) בזכר' (ברכות נט ע"ב). וכך הוא מפרש את תועלת הבנים (שו"ת הרשב"א, ד, ע"ז), החורגת מעצם השמחה על הולדתם:
...משום בני ביתו ובניו, דנהנים ושמחים עמו. ואפילו הכל נהנין בילידת הזכרים. אלא שהנאת תועלת קאמר. ובלידת אשתו זכר, יש לאב ולאם הנאת תועלת. חדא: דהוה להו חוטרא לידה ומרא לקבורה. ועוד: שהוא כירך האב והאם. ומדת כל אדם תאבין לו ליורשן.
הביטוי 'חוטרא לידה ומרא לקבורה' מעניין; 'חוטרא' הוא מטה, ו'מרא' מעדר. כוונת האמרה היא שהבן תומך ביד הוריו כשהם מזדקנים ונזקקים למטה תמיכה, ושהוא חופר להם את קברם בתום ימיהם, היינו דואג לקבורתם. אלא שהרשב"א אינו מסתפק בכך. הוא פונה למישור הפסיכולוגי של 'מידת כל אדם': הבן הוא ירך הוריו והוא יורשם ולכן הכול מתאבים דווקא לו. המשמעות ברורה: בן אנוש ימיו ספורים, ואין הוא מסוגל לחשוב שבבוא עיתו לא ישאר אחריו המשך על פני האדמה. המשכיות זו מסוגלת להתממש רק בבן, שכן הבת הולכת אחרי בעלה ומתנתקת ממשפחת אביה.
רואים אנו שהעדפת הבן היא עובדה ברורה, אלא שבהסברה משמשים טעמים שונים בערבוביה. מחד, השיקול החומרי של הפרנסה והירושה, ומאידך המישור הרגשי הרואה בבן את הממשיך ולא בבת. יש לכך אפילו ביטוי: ה'קדיש'...
והנה, כפי שרב חסדא במאה הרביעית בבבל משמיע קול שונה, כך ר' קלונימוס בן קלונימוס, מחכמי דרום צרפת בשלהי המאה הי"ג, כותב את הדברים הבאים בספרו 'אבן בחן', השמים ללעג ולקלס את המייחלים (רק) לבנים:
אוי להם לבריות מעלבון שכלם הזר והדעות הלא נכריות: לכל זכר ישמחו, לכל נקבה יצוחו, כאלו כל הבן הילוד כרבי יהודה בנציבין, כרבי אליעזר בן עזריה בלוד; וכל הבת תנחיל במשפחה עמל וכעס אלפים בת.
מבט לעתיד
הבאנו לעיל שתי דוגמאות, אחת מהעת העתיקה והשנייה מימי הביניים, המשקפות את הטון השולט ביחס אל הבת לעומת הבן. אין כאן מקום לטָעות או לספק; המקורות ההלכתיים, המוסריים והחברתיים מלמדים על העדפת הבן באופן מוחלט. מאידך, התמונה אינה מונוליתית לגמרי, ויש בה גוונים וגוני גוונים. נצטט פה מספר דברים שכתב פרופ' אברהם גרוסמן בפרק הראשון של ספרו 'חסידות ומורדות', המכיל מקורות רבים נוספים:
מעמדה של האשה היהודיה בחברה ובמשפחה והיחס אליה נקבעו על פי שלושה גורמים עיקריים: המורשת המקראית והתלמודית, היחס אל האישה בחברה הנוצרית והמוסלמית שבתוכה חיו ופעלו היהודים, וחלקה של האשה בפרנסת המשפחה ובניהול ענייני הבית. שני הגורמים הראשונים היו לעיתים קרובות לרועץ לאישה, והשלישי – לברכה לה... הגורם הכלכלי סייע לחיזוק היסוד השוויוני שבין בני הזוג ולראיית האישה היהודייה כ'שותף' בתא המשפחתי. כוחו של גורם זה גדול מן המשוער.
מזה כמאה שנה שלאישה מקום הולך וגדל בשוק העבודה לרמותיו השונות. התנועה לשחרור האישה מתקרבת לשנת היובל שלה, וכבר שני עשורים שמדובר אף על תנועות 'פוסט-פמיניסטיות'. בביתנו פנימה, בעולם ההלכה והמחשבה היהודי, הרוחות סוערות, וקשה לראות אופק מרגיע לשלל הבעיות המחכות לפתרונן. אמנם, חלקן של אלה כבר יושב דה-פקטו מכורח המציאות ומתנאי הזמן, וברור שאי אפשר, ולא צריך, להזיז את הגלגל לאחור. זרימת החיים כופה על העולם היהודי שותפות אמת של שתי מחציותיו – בניו ובנותיו. אך חשוב לזכור שההיסטוריה לא תמה, ושמציאות חדשה ולא מוכרת מחכה לנו מעבר לפינה. דוגמה: בעשורים הראשונים של המאה ה-20 היה עישון הסיגריות לאחד הסממנים המובהקים לשחרור האישה. והנה, לא עברו כמה שנים והתברר כי סממן זה הוא סם מוות. אישה המעשנת היום היא טיפשה במקרה הטוב, ומתאבדת במקרה הרע – בדיוק כמו הגבר!
ראייה נכוחה של מורשתנו התרבותית היא תנאי ראשון לשילובה של האישה במציאות החיים של ההווה וגם של העתיד. ניתן למצוא בה אבני בניין מסוגים ומטְבָעים שונים: שמואל ורב חסדא, הרשב"א וקלונימוס בן קלונימוס. מלבנים אלו ניתן לבנות בית חדש-ישן, שיתאים את עצמו לתקופתנו כפי שעשו חכמינו למן שחר ההיסטוריה התרבותית שלנו. והעיקר הוא הדרך: בנייה. לא הרס.
