ירושת הבת / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
דין התורה שלפיו הבת אינה יורשת את אביה לצד אחיה לא נותר לבד. תקנות שונות במשך הדורות שינו את תמונת דיני הירושה
[א]
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (במדבר כז, ח-יא).
פסוקים אלה מגלמים את חוקי הירושה המקראיים. שני עקרונות מרכזיים עומדים בבסיס החוקים: 1. הקרוב יותר קודם לירושה. 2. לזכרים יתרון על הנקבות. עיקרון נוסף מובלע בין שורות הפסוקים: ייחוס הקרבה לענייני ירושה הוא על פי משפחת האב – זו היא הקרויה משפחה, ולא משפחת האם.
למרבה האירוניה, דינים אלה לא היו זוכים להיכתב בתורת משה אילולא תביעתן של בנות צלפחד, שמעיקר הדין נחותות היו ביחס לאחיהן – אם היו להן. לפני שנמשיך, יש להדגיש ולחדד הלכה זו: והיה אם לאדם בן ובת, הבן יורש את נכסיו ולא הבת. האם בכל זאת יש לה לבת זכות כלשהי בנכסי אביה?
כך שונה משנת כתובות ד, י:
לא כתב לה (לאשתו בכתובתה)... 'בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתנסבן לגוברין' (בנות נקבות שיהיו לך ממני תהיינה יושבות בביתי וניזונות מנכסי עד שיילקחו לאנשים), חייב, שהוא תנאי בית דין.
הבת אם כן מקבלת מזונותיה (וצרכיה האחרים) מעיזבונו של האב, וזכות זו אינה מדין התורה, אלא מתנאי הכתובה. אמנם, מבחינת סדרי העדיפויות והקדימויות חלקו תנאים בזה, כפי ששנוי במשנה נוספת במסכת כתובות יג, ג:
מי שמת והניח בנים ובנות; בזמן שהנכסים מרובין הבנים יורשים והבנות ניזונות, ובנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים.
אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי?! אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.
ניתן לראות אם כן כי בעוד דין התורה חד וברור בנוגע לאי-זכותה של הבת בעיזבון אביה, יש מגמה ברורה אצל חכמים לתקן את מצבה של היתומה ולספק לה לכל הפחות את צרכיה.
[ב]
אולם מציאות החיים לא נעצרה בנקודה זו, ולא הסתפקה בדאגה המינימלית לבת. בפרק הרביעי במשנת כתובות שנינו גם את תנאי 'כתובת בנין דכרין' (משנה ט):
לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחוהון (בנים זכרים שיהיו לך ממני הם יירשו כסף כתובתך יתר על חלקיהם עם אחיהם) חייב, שהוא תנאי בית דין.
מעיקר הדין הבעל יורש את כל רכוש אשתו. אם לאחר מות האישה מת הבעל, ילדיו יורשים את רכושו זה, המחולק בשווה ביניהם (למעט זכות הכפליים של הבכור). יוצא אפוא שבני האם מתחלקים ברכוש אמם יחד עם בני האב, גם אם אלה אינם אחיהם מן האם. במקרה כזה, אותם נכסים שהכניסה האם לנישואיה, שמקורם בדרך כלל במשפחת אביה, עוברים למשפחה זרה לחלוטין. תוצאה ישירה של מצב כזה הוא שאב יחשוש לתת את רכושו לבתו, כיוון שרכוש זה עלול לרדת מבחינת המשפחה לטמיון, ואפילו לנכדיו לא יגיע.
תקנת 'כתובת בנין דכרין' באה לתקן בעיה זו; בני האם יורשים את רכושה ורק לאחר מכן מתחלקים הם עם אחיהם מן האב ברכושו הוא. וכך מנמק זאת האמורא הארץ ישראלי בדור השני ר' יוחנן במסכת כתובות נ"ב ב:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא (האם ייתכן שהתורה מצווה שהבן יירש והבת לא תירש, ובאים חכמים ומתקנים שתירש הבת)? הא נמי דאורייתא הוא (גם דין זה, שהבת יורשת, מן התורה היא) דכתיב (ירמיהו כ"ט): "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים"... קא משמע לן דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי, כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה (משמיע לנו שנלבישהּ ונכסהּ וניתן לה דברים כדי שיקפצו עליה ותינשא). ועד כמה? אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עד לעישור נכסי (עד למעשר מנכסיו).
רואים אפוא כי כבר תנאים ואמוראים ראו לנכון לעודד מתן רכוש לבת, אף שברור שהדבר מגיע על חשבון הבן. אמנם, בדור הרביעי בבבל (אביי ורבא) כבר מצמצמים ומכמתים סכום זה לעשירית מנכסי האב, אך עדיין מדובר בסכום משמעותי, ולא ניתן להתעלם מניגוד תקנה זו לדין התורה הפשוט.
[ג]
עוררין על דין התורה עצמו יצאו ממקום אחר לחלוטין. המקרה מורכב מעט: לאב בן ובת, וכמובן דין התורה שהבן הוא היורש. לבן עצמו יש רק בת, היינו נכדה לסב. אם מת הבן, לפי דין התורה יורשת בתו את כל רכושו, הכולל את עיזבון הסב. יוצא שהנכדה יורשת את כל הרכוש, בעוד שלבת (אחות האח המת) לא נותר מאומה. על דין זה חלקו הצדוקים, והמקור הקדום ביותר שמדווח לנו על כך הוא מגילת תענית.
במסכתנו אנו מובא העניין, וכך לשון הבבלי בבבא בתרא קטו ע"ב:
אמר רב הונא אמר רב: כל האומר תירש בת עם בת הבן, אפילו נשיא שבישראל - אין שומעין לו, שאינן אלא מעשה צדוקין, דתניא: בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא (שבנו לדיננו), שהיו צדוקין אומרין: תירש הבת עם בת הבן, נטפל להן רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם: שוטים, מנין זה לכם? ולא היה אדם שהחזירו דבר, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר: ומה בת בנו הבאה מכח בנו תירשנו, בתו הבאה מכחו לא כל שכן?...(אמר לו ר' יוחנן בן זכאי) מה לבת בנו - שכן יפה כחה במקום האחין (בת הבן יורשת את חלקו יחד עם אחיו), תאמר בבתו - שהורע כחה במקום אחין (שאינה יורשת את אביה במקום אחיה). ונצחום, ואותו היום עשאוהו יום טוב.
קשה להבין מדוע דין צדדי יחסית זכה לאיזכור ולציון כניצחון ההלכה הפרושית על הצדוקית. במקור אחר ישנו שינוי בתאריך המעשה (לחודש אב) ואף בתקופה (למלכות בית חשמונאי), אך עדיין אין הדבר ברור, ונשברו קולמוסי חוקרים לא מעטים בנושא זה.
מבלי לרדת לעמקם של דברים (ושל השערות התלויות בשערה), ברור כי מחלוקת בדיני הירושה עמדה במרכז העניין הציבורי-הלכתי בצומת היסטורי של עיצוב ההלכה. ואל ייפלא הדבר בעינינו. כמו שהעידו בנות צלפחד עצמן, הירושה והזכויות הנובעות ממנה הן מן העניינים הממוניים החשובים ביותר. מספיק להביט על הדיון במערכות משפט רבות על מיסוי הירושה, כמאמר השאלה הידועה: ?You can't take it with you, but should you be free to pass it on
אדם העובד כל ימיו, האם, במקרה שלנו, לא כל יוצאי חלציו זכאים לרכושו ולעמלו?
ואכן, דיני הירושה בהלכה זכו לעיצובים מעיצובים שונים במהלך מאות השנים שלאחר התלמוד, עד לימינו אנו. כפי שראינו, תקנה תלמודית מזכה את הבת בעשירית מירושת הבן. בימי הביניים היה נהוג שטר חצי (חלק) זכר, הבא להעניק לבת חצי מסכום הירושה של הבן. עד כדי כך רב כוחה של תקנה זו, שמעמד ירושה זו מבחינה ממונית התקרב מאוד מבחינות רבות לזה של ירושה מדין התורה (ראה שו"ע חו"מ רפ"א, ז).
[ד]
בימינו אנו, מציבים דיני התורה ותקנות חכמים אתגר מיוחד בפני המערכת המשפטית-יהודית. מחד, כאמור, התורה אינה מותירה ספק מהו הדין המעשי והאידיאלי – הבן קודם לבת. מאידך, חכמים בכל הדורות התחבטו בהלכה זו ובהתאמתה למוסכמות החברתיות והכלכליות שבימיהם. נראה שבין שני קצוות אלו ישנו גוף אחד המסוגל לגשר, והוא בית הדין שהפקרו הפקר. וכך כותב רבי יום טוב בן אברהם אשבילי מסיביליה (הריטב"א, 1250-1320) בתשובתו לחכמי ויאדוליד בעניין תקנות העיר הנותנות במידה מסוימת זכות לבת בירושה, בישבו תקנות אלו עם איסור ירושת הבת כמעשה הצדוקים (שו"ת הריטב"א ק"פ):
והפירוש המחוור יותר שם לרבותינו ז"ל דנקט נשיא שבישראל (לעיל, ב"ב קט"ו ע"ב), לפי שיש לו כח להפקיר ממון, ודוקא מפני שהוא מעשה צדוקים (אסור להעביר ירושת הבן לבת), הרי שאם לא כך, מועיל תנאי והפקרו של נשיא להעביר קצת נחלה מן הבן לבת. וכן מוכח במה שהתנו על בנימין. ומנין לנו לחלק בין העברות אלו להעברת קצת נחלה מן הבן לבת כיון שזו וזו העברה דאוריתא?
הריטב"א מתייחס בדבריו לסיום הסוגיה בבבא בתרא, לגבי שיקומו של שבט בנימין אחרי אסון פילגש בגבעה. לאחר שנהרגו בנים רבים משבט בנימין במלחמת האזרחים הנוראית, עמדה נחלת השבט בפני סכנה של אבדן, שהרי הבנות נותרו ללא בנים להתחתן עימם מן השבט פנימה, והיה ויינשאו לגברים משבטים אחרים (בט"ו באב בשילה) תיפול נחלת בנימין לשבטים אחרים! כתוצאה מכך תיקנו חכמים תקנה חד פעמית:
"ויאמרו ירושת פלטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל" (שופטים כ"א) - אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: מלמד שהתנו על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחין.
כוחו של בית הדין בדיני ממונות עצום. הוא מסוגל לקחת מן הבן ולמסור לבת, וגם להיפך.
השתלשלות דינים אלו וההיסטוריה המורכבת הקשורה בה מלמדות כי יש מקום לראייה חדשה ומחודשת בתחומים מסוימים של דין התורה, כמו גם לראייה מסורתית ושמרנית. לכל זמן ועת לכל חפץ. הסערות המתחוללות בימים אלו ממש סביב העדפת דין התורה ואופיה היהודי של מדינת ישראל מלמדות כי הזמן כבר כאן, ואין אנו מצווים אלא על החפץ.
