סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 


העדיפות העקרונית של ירושת הבן / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

אף שבפועל מקובל על הכל לחלק את הירושה בין הבנים לבנות, דין תורה לא נעקר ממקומו. הרהורים נוספים על ירושת הבת והדיאלוג שבין הנבואה לחיים


בטור "הדף היומי" לפני שבועיים סקר ד"ר אלכס טל את נושא ירושת הבת מהמקרא ועד תקופתנו. אבקש גם אני לרשום כמה מהרהוריי בעניין זה, היות והנושא הינו אופייני לצורת ההתמודדות של ההלכה עם השינויים הדרמטיים שהתחוללו במשפחה ובחברה בדורות האחרונים.

בפרק "יש נוחלין", פרק המוקדש כולו למשפט הירושה, סוגיות רבות מבררות את הלכות ירושת הבת.

בדף קי ע"ב קובעת הגמרא שזכות הבת לירושה בנחלת אביה מעוגנת בדין התורה. זכות זו נלמדת מהמשתמע מדיני הנחלות, המחייבים בת היורשת חלק מנחלת אביה להתחתן עם אחד מבני שבטה, היות ובמיתתה הנחלה תעבור לבעלה: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאישה - למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו" (במדבר לו, ח').

זכות הבת לירושה מופיעה גם במהלך הפותח את הפרק, בו קבעה הגמרא שבמקרה שבן נפטר לפני אביו, ואין לבן בנים, בת הבן יורשת לפני אב הבן.

זכות הבת לירושה עמדה במרכז גילוי נבואי מיוחד במינו, היענות מיידית של ה' לפנייה אנושית. נדמה שאין בתורה כמעט כל הקבלה לכך שהבורא עצמו מאשר את תוכן הגיגיו של אדם כמו במילים "כן בנות צלפחד דוברות". פנייתן של הנשים לקבל נחלה "בתוך אחי אבינו" שאיננה מבוססת על אינטרס אישי אלא על הטענה, "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן", כמו מעוררת את דבר ה'. ועוד, התשובה הנבואית איננה מצטמצמת למעמדן של בנות צלפחד בנחלת אביהן, אלא מהווה גילוי של מרחב תורני שלא היה ידוע מקודם, "ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. ואם אין לו בת..." (שם ח'-ט').


הבן קודם

אלא שבנשימה אחת עם ההעמדה העקרונית של זכות ירושת הבת, קובעות סוגיות הפרק באותה נחרצות, שזכות הבן קודמת לזכות הבת, שאין לבת כל זכות ירושה כאשר קיים אפילו בן אחד. העברת נחלה המגיעה לבן אל הבת – חלוקה שווה בין בנים לבנות - נחשב איסור חמור המבטל חוקי הירושה הכתובים בתורה.

ביטוי חד לכך נמצא בדף קטו ע"ב "אמר רב הונא אמר רב - כל האומר תירש בת (בנחלת אביה) עם בת הבן (בנחלת הסבא שלה – כירושת זכות "הבן", הוא אח של "הבת" המוזכרת), אפילו נשיא שבישראל, אין שומעין לו, שאינו אלא מעשה צדוקין".

מה פשר ההבחנה החריפה בין זכות הבן לבין זכות הבת? הגמרא מציעה בדף ק ארבע דרשות לביסוס הבחנה זו, וראוי להתבונן בהנמקות הטמונות בכל אחת מהן ובמהלך הנבנה מתוכן.

- משפט הירושה הכללי בתגובת ה' לטענת בנות צלפחד פותח: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו". משמע - רק במקרה שאין בן לנפטר מעבירים נחלה לבת; אם יש לו בן, הוא הזוכה בירושה.

אך ישנו קושי ברור בהוכחה זו. בדור חלוקת הארץ לנחלות העדפת זכות ירושת הבן הייתה קשורה לחשש שאם יירשו בנות ויתחתנו מחוץ לשבטן הנחלה תעבור לשבט אחר. כדי לקיים "לא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה", נאסר גם על הבנות להתחתן מחוץ לשבטן. זהו נדבך מרכזי בהמשך סיפורן של בנות צלפחד. אך איסור זה בוטל בדור לאחר מכן, והותרו השבטים לבוא זה בזה (אחת הסיבות לחגיגות ט"ו באב). במקביל, לכאורה, גם העדפת הבן הייתה אמורה להיבטל. ועוד, הפסוק עצמו אינו יכול להיות הבסיס להעדפת הבן; הוא מזכיר את העניין כנתון, משהו ידוע ממקור אחר. על בסיס הנחה זו הוא פותח במילים "אם בן אין לו" ולא בהעמדת עצמית עניין זה כחובה.

למרות כל זאת דרשה זו איננה נדחית, והיא מלווה את כל מהלך הדרשות. נדמה שאי דחיית הדרשה איננה בגלל שהיא אכן המקור להעדפת ירושת הבן, אלא בגלל שהיא מעוררת תהייה על אודות העובדה שהעדפתה נראית כברורה מאליה לכל אורך פרשיות הנחלות. הדרשה מלמדת שיש כאן עדות לשורשיות הראשונית של נורמה זו, על אף שאין בה הסבר לכך.

- עצם ניסוח טענת בנות צלפחד מוצעת כהוכחה להעדפת זכות הבן על זכות הבת: "למה ייגרע שם אבינו כי אין לו בן". הגמרא דוחה הצעה זו: אולי חשבו הבנות כך היות וזו הייתה הנורמה החברתית המקובלת; אך ייתכן שנורמה זו הופרה כאשר "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה"?!

דחייה זו היא משמעותית ביותר. היא קובעת שהעדפת ירושת הבן עלולה להצטייר כנורמה חברתית בהקשר התרבותי הכללי. אך עצם ההעדפה הפטריארכאלית, מדגישה הגמרא, איננה עיקרון המתאים בהכרח לצורת החשיבה התורנית, ויש לבסס את הזכות במסגרת משפט הירושה על ערך תורני מובהק.

- הדרשה שביססה את זכות הירושה בפתיחת הפרק קבעה שמטרתה היא לקיים את חייו של "הקרוב – קרוב אליו (אל הנפטר)". כעת מציעה הגמרא - שמא קרבת הבן לאביו "קרובה" יותר מקרבת הבת לאביה. הצעה זו עולה, לדעתי, מתוך ההנחה שיש מי שעלול להציע אותה, ועל כן ישנה חובה להוכיח את דחייתה דווקא מתוך עקרונות תורניים ראשוניים: "כלום יש ייבום אלא במקום שיש בן!?". מטרת מצוות ייבום היא "הקמת שם המת בישראל", ובת פוטרת את בתה מחובת ייבום! כלומר, בת מקיימת "שם אביה" לאחר מיתתו בדיוק כמו בן!! אם כן ביסודות התורה הראשונים קירבת בת לאביה שווה בדיוק לקרבת בן לאביו.


לרשת אחוזה

אחרי "הניסיונות" הללו מפתיע שההצעה המשלימה את בירור שורש העדפת הבן בירושה לקוחה מהקשר רחוק מפרשת הנחלות שהייתה הבסיס לדרשות הראשונות. בהנחלת עבדים נוכרים נאמר: "והנחלתם א(ו)תם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה" (ויקרא כה, מו). באה הדרשה: "בניכם ולא בנותיכם". מיד הגמרא מדגישה שישנם הקשרים דומים, כמו זכייה בירידת שפע ברכה ליושבים על ארץ נחלתם, בהם לשון "בניכם" כוללת "בנותיכם". נדמה שהתוספת "לרשת אחוזה" היא המפתח לאותה נורמה תורנית ראשונית המהווה רקע למה שיהיה "ברור מאליו" במשפט הנחלות - "אם בן אין לה...".

לא אחריות כלכלית ל"אחוזה" מבחינת פרנסת המשפחה היא הבסיס לדרשה, "בניכם ולא בנותיכם". אמנם באותה תקופה היו הבנים אלו שנשאו באחריות לקיום הנחלה מבחינה כלכלית. אך אם זוהי ההנמקה שבתשתית הנורמה הנבואית, אותה נורמה עצמה הייתה קובעת שיש לחלק את הירושה שווה בשווה כאשר גם נשים עומדות במרכז הפעילות המסחרית והכלכלית בחברה בכלל ובמשפחה בפרט – מציאות שכיחה בדורות מסוימים, כמו דורנו שלנו.

אלא שנדמה שתשתית הקביעה הנבואית הינה החובה המוטלת על הזכרים לקיים את המשך הנחלה הרוחנית, ויצירת זיקה פנימית במשפט התורני בין הנחלה הרוחנית לבין החומרית. קביעה זו איננה שוללת את חיוניותה של תרומת הנשים לאורך הדורות לקיום הרוחני של המשפחה והקהילה - במיוחד בדור של ריבוי הדעת התורנית של נשים – אך היא מטילה את החובה על הזכרים.

האם ישנו ערך "תקופתי", היסטורי–יחסי, לחובה זו?

כפי שהראה אלכס טל לפני שבועיים, פוסקי ההלכה במשך הדורות פעלו לא פעם מתוך דאגה לנשים במצב שנוצר בגלל העדפת זכות הירושה לבן. דאגה זו התבטאה בראש ובראשונה בתקנות שקבעו העדפת צרכי הכלכלה של בנות לא נשואות לפני זכות הירושה של הבנים. אלא שתקנות אלו על כל חשיבותן המעשית אינן מעניינינו – שהרי הן אינן מתייחסות ישירות לזכות הירושה של הבת. יתר על כן, הן משקפות, ואף מנציחות, את המעמד הכלכלי של האישה כנתמכת ולא כעצמאית.

תקנות ובתי דין

שתי תקנות משמעותיות עסקו במישרין בנושא הירושה. האחת היא התנאי שהותקן בכתובה, שהבטיח שנדוניה של אישה תועבר לצאצאיה ולא לצאצאי האשה שבעלה ישא אחרי מותה. תקנה זו נידונה במובהק כסעיף בדיני ירושה העוקף את העדפת הזכר, הבעל, בדיני ירושה. מטרת התקנה הייתה להבטיח שידוך מתאים לבנות, והיא בוטלה כאשר האבות הרבו בנדוניה עד כדי נישול הבנים מירושתם וממילא מיכולת קיום אחר מיתת אבותיהם.

התקנה ששיקפה מתוך דיני ירושה עצמם את השינויים באורחות החיים של גברים נשים בהקשר הכלכלי הייתה תקנת "שטר חצי חלק זכר" או "חלק זכר שלם", שטר שהונהג בקהילות אשכנז החל מימי הביניים. האב "מעיד" בשטר שהוא חייב לבתו סכום גדול מאוד, גדול בהרבה ממה שהוא מעריך כערך "חלק זכר" בירושה. הוא קובע שלאחר מותו בניו יחזירו מירושתם את חובו הגבוה לבתו או שיתנו לכל אחת מהבנות סכום השווה ל(חצי)חלק של כל אחד מהבנים בנחלה. שטר זה שנכתב על ידי אבא ביום נשואי בתה, והיה תקף לגבי כל נכסיו ביום מיתתו, נידון ככלי לאפשר ירושה לבת (חושן המשפט, רפא, ז, הגהת הרמ"א).

במאמר בביטאון "תחומין ד" – מציע הרב זלמן נחמיה גולדברג שכל רב המסדר חופה וקידושין היום יציע לאב הכלה לחתום על שטר כזה. הוא מנמק את הצעתו מתוך ביקורת נוקבת על הנעשה בבתי דין רבניים, ונסביר. בדיוני בתי הדין בצוואות ירושה ברור היום שיש זכות לבנות לרשת עם אחיהם. כיצד מבטיחים זאת, למרות דין התורה שאסור להעביר נחלה מבן לבת? בית הדין קובע שלא ידון בצוואה, גם לא בחלק המובטח לבנים, אלא אם כן הבנים יתחייבו לתת חלק (שווה) לבנות. הרב גולדברג טוען שיש בשיטה זו חשש חמור לגזל. במקרים רבים הבנים מסכימים להתחלק בירושתם רק מתוך אונס – או שבית הדין לא ידון בעניינם או שיצטרכו לעבור לבית משפט ממשלתי איפה שבוודאי יכריעו לחלוקה שווה.

וכאן יש לשאול: אם רבים מבתי הדין הרבניים מכירים היום בצורך לקבוע כנורמה שהבנות יורשות עם הבנים, למה לא לשנות את "הנורמה התורנית" המקורית? למה יש לתקן עוד מנגנון לעקוף את הנקבע בדיני ירושה בגלל צורך המציאות, ולא לגשת ישירות לשנות את "שורש הבעיה"?

יש כאן, לעניות דעתי, עניין מהותי בהיסטוריה של הרוח הנבואית, בהזדקקות הנבואה למציאות משתנה ומתהווה, הנצחיות למסוימות. יש ערך חיוני ביותר מבחינת התודעה לשמור על קיומו של עיקרון נבואי-תורני, גם באופן וירטואלי, גם כאשר יישומו במציאות הולך ומצטמצם. שמירת עיקרון העדפת זכות ירושת הבן מהמקרא דרך המשנה והתלמודים (שניהם) ולאורך כל הדורות בקול אחד (בגמרא מובא שהיו מי שרצו להשוות בין זכות הבן וזכות הבת בנכסי האם, והם השתתקו בחריפות) מלמד שמדובר בעיקרון נבואי שאין לעקור אותו - גם כאשר יש כורח הילכתי לתקן תקנות מעשיות להתאים את העיקרון למציאות המשתנה והמתהווה. אם יש צורך במקרה כזה לתקן את המציאות, ובנידון דידן בוודאי יש צורך, אזי בהעמדת מנגנון עוקף בריא וחי, אולי כמו הצעתו של הרב גולדברג.

ועוד: בימינו, שיתוף נשים למדניות בדיון היה בוודאי מיטיב עם התוצאה.

 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר