טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה – סימני דגים טהורים

"כי הא דאמר אביי: האי צחנתא דבב נהרא שריא; מאי טעמא? אילימא משום דרדיפי מיא, והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה, בדוכתא דרדיפי מיא לא מצי קאי, והא קא חזינן דקאי! אלא משום דמליחי מיא, והאי דג טמא כיון דלית ליה קלפי, בדוכתא דמליחי מיא לא מצי קאי, והא קחזינן דקאי! אלא משום דלא מרבה טינא דג טמא. אמר רבינא: האידנא דקא שפכי ביה נהר גוזא ונהר גמדא אסירי" (עבודה זרה, לט ע"א).

פירוש: כִּי הָא [כמו זו] שאָמַר אַבַּיֵי: הַאי צַחַנְתָּא דְּבַב נַהֲרָא [אותו מאכל העשוי מדגים קטנים של הנהר בב] שָׁרְיָא [מותר], שאין דג טמא מצוי שם. ומבררים: מַאי טַעְמָא [מה טעם הדבר]? אִילֵימָא [אם תאמר] מִשּׁוּם דִּרְדִיפִי מַיָּא [שהמים זורמים בו בכוח], וְהַאי [ואותו] דָּג טָמֵא כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ [שאין לו] חוּט הַשִּׁדְרָה, בְּדוּכְתָּא דִּרְדִיפִי מַיָּא לָא מָצֵי קָאֵי [במקום שהמים זורמים בכוח אינו יכול לעמוד], על כך יש להקשות: וְהָא קָא חָזֵינַן דְּקָאֵי [והרי אנו רואים שדג טמא עומד, מתקיים] במקום כזה! אֶלָּא תאמר מִשּׁוּם דִּמְלִיחִי מַיָּא [שהמים מלוחים] בנהר זה, וְהַאי [ואותו] דָּג טָמֵא כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ קַלְפֵי [שאין לו קשקשים], בְּדוּכְתָּא דִּמְלִיחִי מַיָּא לָא מָצֵי קָאֵי [במקום שהמים מלוחים אינו יכול לעמוד], גם על כך יש להקשות: וְהָא קָחָזֵינַן דְּקָאֵי [והרי אנו רואים שהוא עומד, מתקיים שם]! אֶלָּא, טעם הדבר הוא, מִשּׁוּם שלָא מַרְבֶּה טִינָא [מגדל הטיט] בקרקעית נהר זה דָּג טָמֵא. אָמַר רָבִינָא: הָאִידָנָא דְּקָא שָׁפְכִי בֵּיהּ [עכשיו, בימינו, שנשפכים לתוכו, לנהר בב] נְהַר גּוֹזָא וּנְהַר גַּמְדָּא אֲסִירִי [אסורים הדגים], שמא הם דגים טמאים שבאו לשם מאותם נהרות (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 
 

נושא מרכזי: סימני טהרה בדגים 

לנושאים נוספים העוסקים בדגים - הקש/י כאן.

מבוא

סימני הטהרה של הדגים כוללים את הסימנים המפורשים בתורה שהם "סנפיר וקשקשת" וסימנים שניתנו על ידי חז"ל שיפורטו להלן. בחינה של סימנים אלו רומזת על אפשרות שבנוסף לקיומם של טעמי מצוות נסתרים הרי שלסימני הטהרה של הדגים יש גם רקע ריאלי בכך שהם תורמים ליכולתנו להבחין בין דגים ראויים למאכל לבין דגים מסוכנים. לענ"ד כלל סימני הטהרה נועד לאסור את אכילתם של דגי הסחוס ודגי גרם מסוכנים. הסכנות הקיימות בדגים הטמאים הן למשל תוקפנותם והסכנה שבצידתם (כרישים) או רעילותם (קבוצות שונות של דגי גרם). בדרך כלל נוכחות סנפירים (במיוחד סנפיר זנב מפוצל) וקשקשים מעידים על דגי גרם השוחים בגוף המים במהירות גבוהה יחסית. לעומת זאת זנב קטום או מעוגל והיעדר קשקשים קשורים לשחייה איטית וחיים על הקרקעית או בקרבתה. דגים מקבוצה זו חשופים לטריפה ומתגוננים בעזרת רעל או ארס ובדרך כלל מפרסמים את תכונה זו בעזרת צבעי אזהרה בולטים. הרעיון שלפחות חלק "מטעמי המצוות" של איסור אכילת דגים טמאים מעוגן בשיקולים ריאליים, הקשורים לבריאות האדם, איננו חדשני ונמצא כבר בדברי הרמב"ן אם כי בניסוח אחר:

"... וטעם הסנפיר והקשקשת, כי בעליהן שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים".

תאור המינים הטמאים בדברי הרמב"ן מודגם היטב במין טמא גדול הנפוץ ביותר באזורנו – השפמנון המצוי. השפמנון מוזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו בשם קוראקינוס. מין זה מאכלס קרקעית של ביצות עכורות דלות בחמצן. בלשון הרמב"ן: "... ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם". השפמנון אוכל כל וניזון בעיקר מטרף ואכילת פגרים. מראהו, הקולות שהוא משמיע מחוץ למים, בית גידולו המזוהם וסוג המזון שלו מזכירים במידה רבה את החזיר. בדומה לחזיר ("תשעה נטלו חזירים ואחד כל העולם כולו") הוא מעורר דחייה וכמעט שאינו נאכל בארץ גם על ידי כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות.
 

סנפיר וקשקשת

סימני הטהרה של הדגים על פי האמור בתורה הם סנפיר/סנפירים וקשקשים: "אֶת זֶה תּאכְלוּ מִכּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אתָם תּאכֵלוּ" (ויקרא, יא ט'). פירוט נוסף של סימנים אלו מובא במשנה בחולין (פ"ג מ"ז) "... ובדגים, כל שיש לו סנפיר וקשקשת. רבי יהודה אומר: שני קשקשין וסנפיר אחד ואלו הן קשקשין הקבועין בו וסנפירין הפורח בהן". הלכה זו מופיעה גם בתוספתא (חולין, צוקרמאנדל, פ"ג כ"ז) בניסוח מעט שונה: "אלו הן קשקשין שמלובש בהן וסנפירין ששט בהן וכו'". הסנפירים הם איברים בעלי תנועה עצמאית המניעים את הדג במים. בעל "תפארת ישראל" (חולין, שם) מסיק מדברי המשנה והתוספתא שסנפירים הם רק האיברים שבעזרתם הדג שוחה ומסיבה זו טען שלצלופח (אאל) אין סנפירים: "הפורח בהן. ששט בהן, [ונראה לי דקמ"ל לאפוקי כשזוחל על סנפיריו ביבשה כמו שעושה אאל".

בניגוד לסנפירים שזהותם ברורה למדי הרי שהזהות המדוייקת של הקשקשים איננה ברורה משום שמגוון צורות הקשקשים גדול מאד (ראו במאמרו של הרב י. מ. לוינגר עמ' 308)(1). תאור כללי שלהם מובא בגמרא בחולין (סו ע"ב): "והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת, ממאי דקשקשת לבושא הוא? דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש וכו'". ניתן להבין שהקשקשים היא המעטפת של גוף הדג ("לבוש") אך לא ברור מה נכלל במונח "קשקשים" או כיצד הם נראים? רמז למבנה הקשקשים נוכל לקבל ממדרשו של עולא (בבא בתרא, ט ע"ב): "מאי דכתיב: וילבש צדקה כשריון? לומר לך, מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". מפרש רש"י: "קליפה - מייל"א בלע"ז". את לעז זה מתרגם ד"ר מ. קטן meile – חוליה, קשקשת(2). שריון הקשקשים שהיה מקובל בתקופה הרומית (תמונה 1) היה בנוי מפיסות מתכת מוארכות, בדרך כלל בצורת מלבנים, עלים או טיפות מים שנתפרו על מעיל מרופד כך שכל אחד מהם כיסה את הבא אחריו. תפקידו של שריון הקשקשים היה למנוע פגיעות חודרות על ידי חיצים, חרבות וחניתות. מבנה קשקשי הדגים הטהורים ואופן סידורם על פני עור הדג מזכיר את מבנה שריון הקשקשים הרומי (תמונה 2) (3)) וייתכן שהוא היה המודל שעל פיו עיצבו המפרשים והפוסקים את מכלול המאפיינים הנדרשים על מנת שקשקשים יהוו סימן טהרה. 

תאור מפורט יותר אנו מוצאים בדברי הרמב"ן (ויקרא, שמיני, יא ט'):

"סנפיר וקשקשת - סנפירים אלו השט בהם. קשקשת, אלו הקבועים בו. לשון רש"י. וכן הוא בגמרא במסכת חולין (נט א). אבל לא תבין מלשונם שהן קבועים בגופן ממש ודבוקים בעור הדג, אבל קראום "קבועים" שאינן נדין ממנו ולא מזדעזעין בו כסנפיר. והם הקליפין העגולים שגלדן דומה לצפורן, שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין, אבל כל שהוא קבוע ודבוק בעור הדג ואינו נפרד מן העור כלל אינו קשקשת, ובעליו אסור הוא. ולכך אמרו בגמרא (שם סו ב) קשקשת לבושא הוא, ולשון תוספתא (חולין פ"ג ה"ט) אלו הן הקשקשים שמלובש בהן, וסנפירים ששט בהן:

וזהו תרגומו של אונקלוס שאמר קלפין, שהן קליפין שעל העור, נפשטין ונקלפין ממנו כקליפי האילנות והפירות, מן ענין הכתוב שאמר (ש"א יז ה) ושריון קשקשים הוא לבוש, שהשריונות כולן עשויים מן הטבעות, ויש שעושים בהם קליפות לסתום פיות הטבעות שלא יכנס בהן חץ דק, והקליפין ההם נקראו קשקשים. ולכך הזכירו חכמים בגמרא בפרק חלק (סנהדרין צה ב) לבושי שריון קליפה:

ויונתן בן עוזיאל תרגם, ושריון גלבין, מלשון תער הגלבים (יחזקאל ה א), הם הרצענין, יתכוין לומר כי היה כסוי פי טבעת השריון ההוא כקליפי עור הדג שמבשלין העור החזק ומכסים השריונות בהן, כי כן עושים גם היום, והבן זה".

סביב נושא זה התפתחה ספרות פסיקה ענפה שעסקה בבחינת מעמדם של מיני דגים בעלי קשקשים שחרגו מהדגם הקלאסי של שריון הקשקשים. דוגמה לקשקשים בעלי מבנה מיוחד מובאת בפירוש בעל "תפארת ישראל" (חולין, שם):

"הקבועין בו. שאינו מנענע אותן כששט [ואפשר לפע"ד כוונת המשנה לאפוקי כשהן מגוף הדג עצמו, כעין שטיינבוטטען(4) (תמונה 3) שלנו שיש לו על גביו כעין תנוכים קשים ועבים שאי אפשר לטלן ממנו רק בחוזק, נמצא שאינן כדבר הקבוע בו, רק מגוף הדג בעצמו הן, ואין נקראים קשקשין". 

כפי שכתב בעל "תפארת ישראל" קשקשים שלא ניתן לנתקם בקלות מהעור אינם סימן טהרה. קשקשים אלו שונים משריון הקשקשים שבו החוליות מחוברות לבגד ולא לגוף הלוחם. מסיבה דומה נאסרו הכרישים משום שקשקשיהם הפלקואידים (תמונה 4) אינם נקלפים ללא פגיעה בלתי הפיכה בעור ולכן נחשבים כחלק ממנו ולא כציפוי. קיימים מיני דגים שכיסוי הגוף שלהם מורכב מקשקשים שהתאחו זה עם זה (למשל קופסינוניים (תמונה 9)). גם מבנה זה איננו סימן טהרה משום שאיננו דומה למבנה שריון קשקשים הבנוי מקשקשים נפרדים.
 

היחס בין הקשקשים לסנפירים

בניגוד לנאמר בתורה שסימני דגים טהורים הם נוכחות סנפיר וגם קשקשת הרי שעל פי חז"ל די בנוכחות קשקשים כסימן טהרה משום שדג בעל קשקשים הוא גם בעל סנפירים: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת וכו'" (נדה, פ"ו מ"ט). על פי דברי הגמרא בחולין (סו ע"ב) כלל זה מייתר את הצורך בסימן שבנוכחות סנפירים: "וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר? א"ר אבהו, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: יגדיל תורה ויאדיר"(5).

כלל זה עומד לכאורה בסתירה לקיומם של דגים מהסוג ממשפחת צלופחי הביצות שלהם מעט קשקשים אך הם חסרים סנפירים. לאמיתו של דבר אין מדובר בסתירה אמיתית משום שלסוג זה יש סנפירי גב ושת שרידיים. ייתכן גם שאורח החיים המיוחד שלהם הכולל שהות ממושכת יחסית בשולי גוף המים והתחפרות במחילות מצדיק את הוצאתם מקבוצת הדגים הטיפוסיים. התנוונות הסנפירים קשורה כנראה לצורך לצמצם את שטח חתך הרוחב של הדג ומאפשר חפירה וכניסה למחילות צרות. הסבר כללי יותר ליישוב הסתירה לכאורה, התקף גם לתאורים זואולוגים נוספים של חז"ל, הוא שהם התייחסו רק למינים שהיו מוכרים להם מסביבתם והיו משמעותיים בתחומים שונים של חייהם. קשה להניח שהם הכירו את כל 16,764מיני הדגים המוכרים למדע ועוד כ – 5,000 שעל פי ההשערה עדיין לא התגלו (נכון לתאריך 04.10.10). הסוג Synbranchus מוגבל לאמריקה המרכזית והדרומית כך שלא היה ידוע לעולם הישן עד גילויין. בגמרא בחולין (סג ע"ב) נאמר: "תני אבימי בריה דר' אבהו: ז' מאות מיני דגים הן וח' מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר". רש"י מפרש שקיימים שבע מאות מיני דגים טמאים. המדרש (איכה רבה, וילנא, פתיחתות) מייחס את מספר זה לדגים טהורים. ההצעה שהסימנים שניתנו על ידי חכמים מתייחסים למינים שהיו מוכרים להם וגם נפוצים מובאת על ידי הרא"ש (ראו להלן בסעיף "כל שראש ושדרה ניכר"). יחד עם זאת ראויה לציון היא העובדה שבדרך כלל הקשר בין נוכחות קשקשים וסנפירים תקף.

תשובה אחרת, אם כי דומה באופן עקרוני, מובאת ב"כתב והקבלה" (6) (ויקרא, שם):

"... ויתכן דהך כללא דכיילי רבותינו כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אינו כלל מוחלט לומר שאין בנמצא כלל מין דג בקשקשת בלא סנפיר, דהא ידענו הפוכו, שבים הספרדי נמצא דג הנקרא סטינקס מרינוס שיש לו קשקשים ואין לו סנפיר (הדוגמה איננה טובה לאור כך ש"סטינקס מרינוס" איננו דג אלא זוחל. ראו במאמר "האי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסיר"), אבל מאמרם כל שיש וכו' הוא מאמר שאינו מוחלט כמאמרם (ר"פ בכל מערבין) אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ, ומאמר כל שיש וכו' כלומר רוב שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ומצאתי כדברי בכרתי סי' פ"ג סק"ג שכתב בכל הדברים בפרט בטבע הברואים יש דברים יוצאים מן הטבע כמו שהעידו חכמי הטבע בטבעי בע"ח, ורבותינו דברו על הרוב, הרוב שיש לו קשקשים יש לו סנפיר, ומין הנמצא בקשקשת ואין לו סנפיר אינו סותר לדברי רבותינו, וכ"כ הרב בעל תשוב' כנסת יחזקאל (בחידושיו לנדה דנ"א הנדפס בחידשי רשב"א נדה) דמה שאמרו כל שיש לו קשקשת פירושו רוב ... ויתכן עוד לדעתי, דמה שאמרו רבותינו בזה יגדיל תורה ויאדיר טעמם בזה, אחר שמגדר התורה לדבר תמיד בדרך קצרה דהיינו על כלליות הדברים לא על פרטיהם, ועל דבר ההווה ורגיל תמיד לא על מילתא דלא שכיחא, ולפי גדרה זה לא היתה צריכה לתת סימן לטהרת דגים רק קשקשת לחוד, כיון דרובא דרובא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ג"כ, ואף דלמיעוטא דמיעוטא מהם יש קשקשת ואין לו סנפיר, מ"מ כיון שמגדר התורה לדבר בכ"מ בדרך קצרה על הכלליות והמצוי, לא היה לה לחוש על מיעוטא דמיעוטא ושאינו רגיל, ולא היה מגדרה להזכיר גם סימנא דסנפיר, אמנם כאן יצאה התורה חוץ מגדרה זה ולא רצתה בזה לבחור בדרך קצרה אבל בחרה להאריך ולהגדיל בהוספת תיבת סנפיר, להיותו סימן לנו על המין אף דלא שכיחא כלל וללמדנו איסורו בהיותו חסר סימן זה וכו'".

גם על פי בעל "הכתב והקבלה" קיימים מינים יוצאי דופן אלא שבניגוד להצעה שהכלל שחז"ל קבעו התייחס למינים שהם הכירו והמונח "כל שיש לו קשקשת" התייחס מלכתחילה רק לחלק מהדגים הרי שעל פי "הכתב והקבלה" הכלל התייחס לכל מיני הדגים (מוכרים ושאינם מוכרים) אלא שיש להמיר את המילה "כל" במילה "רוב". 
 

תמונה 1. שריון קשקשים רומי    צילם: Gaius Cornelius		תמונה 2.  בינית גדולת קשקש

תמונה 3. פוטית          צילם: Luc Viatour		תמונה 4. קשקשי כריש לימוני     צילם:  Pascal Deynat/Odontobase

 סימני טהרה שהוצעו על ידי חז"ל

מאפיינים נוספים המבדילים בין דגים טמאים וטהורים נאמרו על ידי חכמים כנראה כאמצעי להבדיל בין דגים טהורים וטמאים, שהיו מצויים בתקופתם ובמקומם, שנועד למצבים שבהם מסיבות שונות לא ניתן להבחין בקשקשים. דוגמאות לתנאים בהם לא ניתן להשתמש בקשקשים כסימן הן: א. דג חתוך או מרוסק. קביעת מעמדו של דג מסוג זה אפשרית בתנאי שנותרו לפנינו חלקים שלמים מתאימים כמו "ראש ושדרה", "שילפוחא" וסנפיר הזנב. ב. "עוברי דגים" (ראו להלן). קרוב לוודאי שכאשר ניתן היה להוכיח את קיומם של הקשקשים צורת בדיקה זו הועדפה על פני אחרות. במסכת עבודה זרה (לט ע"א) מסופר על 3 ארועים בהם דגים שנראו דומים לדגים טמאים הוכשרו רק לאחר שהוכח בדרכים שונות שהם בעלי קשקשים. דוגמה נוספת היא הכשר דגים רק על פי קשקשים שנמצאו בספינה שהובילה אותם: "ההוא ארבא דצחנתא דאתי לסיכרא, נפק רב הונא בר חיננא וחזא ביה קלפי ושרייה"(7) (עבודה זרה, מ ע"א). הרב י. מ. לוינגר מבחין בין סימנים עיקריים שהם בעיקר קשקשים וסנפירים ובין סימנים משניים העשויים לסייע באבחנה שאותם נפרט בהמשך.
 

"כל שראש ושדרה ניכר"

על פי דברי המשנה (עבודה זרה, לט ע"ב) קיימת אפשרות לזהות דגים טהורים גם אם אינם שלמים בתנאי שאינם "טרופים". נאמר בברייתא: "וטרית שאינה טרופה. תנו רבנן: איזו היא טרית שאינה טרופה? כל שראש ושדרה ניכר". מפרש רש"י: "כל שראש ושדרה ניכרין - של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהן חדים ואין להן חוט השדרה". מוצאים אנו כאן מאפיינים נוספים להבחנה בין מינים טהורים וטמאים ונשאלת השאלה מה היחס בינם לבין הסימנים שנאמרו בתורה. התשובה לשאלה זו מופיעה בהמשך הסוגיה (מ ע"א): "איתמר, רב הונא אמר: עד שתהא ראש ושדרה ניכר, רב נחמן אמר: או ראש או שדרה. מתיב רב עוקבא בר חמא: ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת! אמר אביי: כי תניא ההיא באראה ופלמודא, דדמו רישייהו לטמאים. אמר רב יהודה משמיה דעולא: מחלוקת לטבל בצירן, אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר וכו'"(8). מפרש רש"י: "ובדגים כל שיש בהן סנפיר וקשקשת - משנה היא באלו טרפות (חולין דף נט) אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו. מקושיית תוס' על רש"י ותירוצו נוכל להסיק שלדעתו השדרה מאפיינת רק דגים טהורים בניגוד למבנה הראש המחודד הקיים גם במינים טהורים. לשיטתו מעמד השדרה כסימן לדג טהור זהה למעמד הקשקשים:

"ובדגים כל שיש לו סנפיר וכו' - פ"ה משמע שאין הכשר בדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו. ותימה דאם כן, כי משני באותם דדמו רישייהו לטמאים פירוש ולאותם הוצרך סנפיר וקשקשת, ומה תירץ אליבא דמאן דאמר או ראשו או שדרו? ולבדוק בשדרה דכל דג טמא אין לו חוט השדרה. לכך נראה דמשדרה לא פריך מידי. והא דלא חשיב ליה תנא בהדי סנפיר וקשקשת היינו משום דסימני גוואי לא קא חשיב".

שיטה שלישית מובאת בדברי הרא"ש שלאחר שציטט את דברי התוס' כתב:

"... וקשה לי מה שנסתפקו כל הגדולים בדג הנקרא בורבוטא. ור"ת ז"ל דקדק דסימני עוברין דאורייתא מסוגיא דשמעתין ומתוך כך התירו ואמאי לא בדקוהו בחוט השדרה? הילכך צריך לומר כפירוש רש"י דאתרוייהו פריך ואתרוייהו נמי קמשני. אלא שהתלמוד קיצר והביא ארא ופלמודה הידועים להם דדמו רישייהו לטמאים. ואם כן יש לומר דאיכא נמי דג טהור דדמי לטמאים בשדרה. ולהכי לא חשיב התם בסימני טהרה ראש ושדרה. וכיוצא בהן נאמר דאיכא דגים טמאים דדמו לטהורים בראש ושדרה אף על פי שאין ידועים לנו. ומכל מקום היכא דמכיר ראש ושדרה לא חיישינן שמא יש בהן ממין דגים טמאים שאין ידועים לנו דהנהו לא שכיחי בינינו כדאמר בפ' אלו טריפות (דף סב א) אי משום פרס ועזניה לא שכיחי בישוב הילכך אין לסמוך על הראש ושדרה להתיר; דג עליהן".

אנו מוצאים לדעת הרא"ש שלא רק מבנה ראש עגול (בניגוד לראש מחודד) איננו סימן קבוע לדגים טהורים אלא גם נוכחות שדרה. לשיטתו ייתכן ודגים טמאים דומים לטהורים במבנה השדרה וכן להפך. סימנים אלו ניתנו למינים השכיחים באותה תקופה. מסיבה זו אוסר הרמ"א (יו"ד, הלכות בהמה וחיה טהורה, סי' פג ד') דגים שלמים חסרי קשקשים למרות שיש להם ראש רחב ושדרה: "ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה, מותר לאכול, דודאי היה לו קשקשים. אבל אם הדג שלם, ואין אנו רואים בו קשקשים, אין לסמוך אראש ושדרה". לענ"ד יש להוסיף למסגרת זו גם את הכלל שקבעו חז"ל שכל שיש לו קשקשים יש גם סנפירים. ניתן להניח שהוא נקבע רק על פי המינים השכיחים ולכן קיומם של מינים נדירים בעלי קשקשים שאין להם סנפירים איננו סותר אותו.

סימני הטהרה של הדגים מצביעים על כך שהאבחנה בין דגים טהורים וטמאים מקבילה באופן חלקי לחלוקה הטקסונומית של הדגים לשתי מחלקות שהן דגי סחוס (כרישים וקרוביהם) ודגי גרם. כל דגי הסחוס טמאים ואילו רוב דגי הגרם טהורים אם כי יש ביניהם גם מינים טמאים. לדגי הסחוס יש בדרך כלל ראש חד דבר הבולט בכרישים. המקורות מדגישים את המבנה המחודד של הראש כמאפיין אך ייתכן וגם למיקום הפה יש חשיבות לצורך הזיהוי. בכרישים הפה איננו נפתח בקצה הראש אלא בתחתיתו ואילו בדגים טהורים הפה נמצא בחלק הקדמי של הראש (תמונה 5). ראש חד עם פה בקצהו מופיע גם בדגים טהורים כמו ב"אראה ופלמודא" שמנתה הגמרא (על זהותם קראו במאמר "כי תניא ההיא באראה ופלמודא"). בניגוד למשתמע לכאורה בסימן "שדרה" ייתכן ואין הכוונה להיעדר מוחלט שלה אלא לכך שאין היא מפותחת וגרמית (עשוייה עצם). שלד הכרישים ושאר דגי הסחוס (בטאים ותריסניתיים) שונה מאד משלד דגי הגרם (תמונה 6) (והחולייתנים היבשתיים) והוא מורכב מסחוס ורקמות חיבור. הסחוס גמיש ועמיד אך צפיפותו היא כמחצית משלד גרמי. הדבר מפחית את משקל השלד ומאפשר חסכון באנרגייה הדרושה לשחייה. קוטר שדרת הכרישים קטן ואין "כלוב צלעות" ולכן הם עלולים להימחץ תחת משקל גופם כאשר נסחפים לחוף.
 

תמונה 5. שלד דג הקוד         צילם: הקוד Olaf		תמונה 6.  עמלץ לבן     צילם: Pterantula

 זנב מפוצל

בפסקי ריא"ז (חולין, סז ע"ב בשיטת הקדמונים) ניתן למצוא תאור של סימן טהרה נוסף המאפשר גם הוא להבחין בין דגים טהורים וטמאים במצבים שלא ניתן להבחין בקשקשים. סימן זה מחלק את הדגים לשלוש קבוצות שאחת כוללת דגים טהורים בלבד, השניה דגים טמאים ואילו השלישית כוללת את שני סוגי הדגים ובהם יש להיעזר בסימנים נוספים לצורך זיהוי:

"... סימן מובהק עוד בדגים, כל דג שזנבו מפוצל, אם היו הפיצולים שווים, בידוע שיש לו קשקשת, ואף על פי שאין לו עכשיו עתיד לגדל לאחר זמן ואם ראשי הפיצולים האחד ארוך מחבירו, בידוע שאין לו קשקשת, כמו שכתב מורי זקיני בשם לקח טוב. אבל בדג שאין זנבו מפוצל דומה זנב הטמא לטהור ברוב דגים וכו'".

דגים בעלי זנב מפוצל לשתי אונות שוות

קבוצת הדגים שזנבם מפוצל לשתי אונות שוות גודל כוללת דגים טהורים משום שיש להם או יהיו להם בעתיד קשקשים. סימן זה מעוגן בקשר הקיים בין צורת הזנב והתנהגות השחייה של הדג לבין נוכחות קשקשים. מקובל לחלק את הזנבות המפוצלים של הדגים לשני מבנים עיקריים: זנבות ממוזלגים וזנבות סהרוניים. רמת הפיצול של סנפיר הזנב מעידה על כושר השחייה וככל שהוא עמוק הדג מהיר יותר ושוחה למרחקים ארוכים יותר. לדגים בעלי זנב מפוצל יכולת האצה ותימרון טובים משום שצמצום שטח רקמת הסנפיר (בגלל המפרץ) מפחית את החיכוך עם המים. יתרונות אלו מושגים גם על ידי זנב קשיח בצורת חצי סהר כדוגמת סנפיר מיני הטונה (תמונה 7). לדגים שהם שחיינים מובהקים יש צורך בקשקשים שתפקידם להקטין את החיכוך עם המים ולהגן על עור הדג. במצבים קיצוניים הקיימים בדגים השוחים במהירות רבה גודל הקשקשים קטן ולעיתים הם אף נושרים במהלך החיים. ההנחה שסנפיר מפוצל מעיד על דג שהוא שחיין טוב גוררת איתה את המסקנה שלדג זה יש גם קשקשים. הרמב"ן שצוטט לעיל מבחין בין מינים שחיינים החיים בגוף המים ובעלי סנפיר וקשקשת לבין מינים הקשורים לקרקעית ("ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם").

יש להעיר שאת אחידה זו "מקלקלים" כמה מיני כרישים בעלי קשקשים זעירים שאינם נחשבים כסימן טהרה (ראו לעיל) שלהם זנב דמוי חצי סהר. לאמיתו של דבר ניתן להתעלם מחריגה זו מהכלל משום שגם במינים אלו האונה העליונה ארוכה יותר אלא שבאופן פחות בולט.

דגים בעלי זנב מפוצל לשתי אונות שונות גודל

קרוב לוודאי שכוונת הריא"ז לכלול בקבוצה זאת את מיני הכרישים השוחים בים הפתוח. מינים אלו שוחים במהירות וגומאים מרחקים גדולים דבר המתבטא במבנה הזנב. בכל מינים אלו האונה העליונה ארוכה מהתחתונה (תמונה 8).
 

תמונה 7. טונה כחולה - זנב סהרוני    מקור		תמונה 8.  כריש שונית אפור    צילם: Jean-Lou Justine

 דגים בעלי זנב שאיננו מפוצל

מאידך גיסא עומדת קבוצת הדגים שזנבם איננו מפוצל אלא בעל צורות שונות אחרות. זנב קטום שכיח אצל דגים שתנועתם איטית חוץ מבזמן גיחות. זנב מחודד או מעוגל שכיח אצל דגים שתנועתם איטית מאד. בדרך כלל תנועה איטית חושפת את הדג לטריפה(9) ומעידה על כך שלדג יש אמצעי הגנה חלופיים. מיני דגים קטנים מנצלים סדקים בסלע ומסתתרים אך דגים גדולים יותר מתגוננים בעזרת רעל ו/או התנפחות למימדים שמונעים את בליעתם. דגים מסוג זה עשויים להיות רעילים או ארסיים. רבים מיני הדגים שאכילתם, גם בכמות קטנה, עלולה לגרום למוות מהיר כמו למשל מינים במשפחת הקופסינוניים, הנפוחיתיים ועוד. אחד מהמינים המפורסמים הוא הקיפודג הקוצני) (פוגו) שבחלק מאיבריו מצוי רעל עצבים קטלני - טטרודוטוקסין. נדרש פחות ממיליגרם אחד של רעל כדי להביא למותו של אדם בוגר. בדרך כלל מגובה הרעילות או הארסיות בצבעי אזהרה בולטים. חלק מהמינים בקבוצות אלו הקשקשים חבויים או שחסרים לגמרי. במינים רבים הקשקשים מאוחים זה לזה ויוצרים כעין שריון המגן על עורם. המינים הרעילים, בעלי השחייה האיטית, "ויתרו" על היתרונות שמעניקים הקשקשים (הקטנת החיכוך והגנה) ובמקומם אנו מוצאים במינים רבים עור רעיל המגן עליהם מפני טורפים. 

תמונה 9. קופסינון צהוב     צילם: Philippe Bourjon		תמונה 10.  נפוחית הטבעות

   
שלפוחית

סימן נוסף המאפשר להבחין בין דגים טהורים וטמאים הוא "שילפוחא". נאמר בגמרא (עבודה זרה, מ ע"ב): "והתניא: כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים! לאו תרוצי מתרצת לה: כך סימני קירבי דגים. והיכי משכחת בסימני קירבי דגים שיהא כד וחד? משכחת לה בשילפוחא". מפרש רש"י: "והתניא כסימני ביצים וכו' - אלמא יש לדגים עוברין. והיכא משכחת לה בסימני קירבי דגים כד וחד - ובבני מעיים עשוין כזה ענין. בשילפוחא - משיא"ה של דג שמליאה רוח". ד"ר מ. קטן מתרגם "משיא"ה" (wesie) לשלפוחית והכוונה היא לשלפוחית השחייה של הדגים (swim bladder). באופן פשוט משתמע מדברי הגמרא שצורת ה"שילפוחא" עשויה להבדיל בין דגים טהורים וטמאים באופן דומה לקיים בביצים ולכן שלפוחית שמצידה האחד היא "כד" ומצידה השני "חד" מעידה על כשרות הדג אך תתכנה גם שלפוחיות בעלות מבנה אחר השייכות לדגים טמאים. לענ"ד ניתן גם להציע שעצם נוכחות שלפוחית שחייה מהווה סימן ולא צורתה משום שהיא מהווה מאפיין אנטומי כללי נוסף המבדיל בין דגי סחוס ודגי גרם. בתמונה 11 ניתן לראות את שלפוחית השחייה של אחד ממיני הקרפיונים שכשצידה האחד "כד" והשני "חד". שלפוחית השחייה היא מבנה העשוי משתי שלפוחיות (במעט מינים מקבוצות דגים פרימיטיביות קיימת שלפוחית אחת) שבתוכן תערובת גזים (חמצן, דו-תחמוצת הפחמן וחנקן). שינויים בלחץ הגזים בשלפוחית השחייה בהתאמה ללחץ המים בעומק בו הוא נמצא מאפשרים לדג לשמור על איזון בציפה ובכך לחסוך באנרגיה. שלפוחית השחייה מאפיינת קבוצות דגי גרם רבות (לא כולן) ואינה קיימת בדגי הסחוס.
 

 
תמונה 11. שלפוחית השחייה של אחד ממיני הקרפיונים    
צילם: Uwe Gille
 

 דג טמא משריץ ודג טהור מטיל ביצים

הסימן הבא קשור לשיטת הרבייה: "אמר רב ברונא אמר רב: קירבי דגים ועוברן אין נקחין אלא מן המומחה. רמי ליה עולא לרבי דוסתאי דמן בירי, מדקאמר רב: קירבי דגים ועוברן אין נקחין אלא מן המומחה, מכלל דדג טמא אית ליה עובר, ורמינהי: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים? סמי מכאן עוברן. א"ל רבי זירא: לא תיסמי, תרוייהו מטילי ביצים נינהו, אלא זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים"(10) (עבודה זרה, מ ע"א). מפרש רש"י: "עוברן - ביצים שלהן. משריץ - דג עצמו במעי אמו. זה משריץ מבחוץ - דג טהור לאחר שהוטלה ביצתו משרצת ועומדת מאליה בחול אבל דג טמא משריץ מבפנים במעי האם לאחר שנגמרין ביציו במעיו". ההבחנה של רבי זירא בין דגים מטילי ביצים הטהורים לבין דגים משריצים הטמאים מקבילה ברוב רובם של מיני הדגים להבחנה בין בעלי קשקשים וחסרי קשקשים. שני מאפיינים אלו מבדילים בדרך כלל בין שתי מחלקות דגים. רוב הדגים שייכים למחלקת דגי הגרם כלומר דגים בעלי שלד המורכב מעצם, עורם מכוסה קשקשים אופייניים והם מתרבים על ידי הטלת ביצים. הדגים הטהורים נכללים במחלקה זו. המחלקה השנייה היא מחלקת דגי הסחוס בעלי שלד סחוסי ללא גרם. עור דגי הסחוס עבה ומשובץ בקשקשים קטנים קשים עשויים אמאייל שלא ניתן לנתקם בקלות ומסיבה זו הם נחשבים דגים טמאים. מהעת העתיקה ובמידה מצומצמת עד ימינו משתמשים בעורם לצורך החלקת מוצרי עץ. ראו במאמר "המטה והעריסה משישופם בעור הדג").

המינים השייכים למחלקה זו מתרבים בדרך כלל על ידי השרצה כלומר הצעירים בוקעים מהביצים בתוך גוף הנקבה ויוצאים ל"אוויר העולם" כשהם כבר בעלי כושר תנועה. בלשונו של רבי זירא: "זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים". בדרך כלל האבחנה בין שתי הקבוצות תקפה אך קיימים מעט יוצאים מן הכלל. במחלקת דגי הגרם קיימים כמה מינים המתרבים על ידי השרצה כמו גמבוזיה, גופי, סייפן ומולי ממשפחת הגמבוזיים. כאמור לעיל קיומם של מינים אלו אינו מהווה סתירה לכלל שטבעו חכמים משום שהתפוצה הטבעית של אבות המוצא של מינים אלו היה בדרום ארה"ב ומרכזה ולא היו מוכרים באזורנו. יתר על כן, מינים אלו אינם דגי מאכל ולא הייתה חשיבות לקביעת מעמדם.
 

מבנה הביצה

הגמרא במסכת עבודה זרה (מ ע"א) מציעה מאפיין נוסף המאפשר להבחין בין דג טהור לדג טמא והוא צורת ה"עובר". מתוך מהלך הסוגיה משתמע ש"עוברן" הוא הביצים(11): "אמר רב ברונא אמר רב: קירבי דגים ועוברן אין נקחין אלא מן המומחה ... למה לי מומחה? לבדוק בסימנין? דתניא: כסימני ביצים כך סימני דגים, סימני דגים סלקא דעתך? סימני דגים סנפיר וקשקשת כתיב בהו! אלא, כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים, ואלו הן סימני ביצים: כל שכודרת ועגולגלת, ראשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה, שני ראשיה חדין ושני ראשיה כדין - טמאה, חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהור, חלבון וחלמון מעורבין זה בזה זו היא ביצת השרץ! אמר רבא: כשנימוחו". מפרש רש"י: "סימני ביצים - של עוף טהור. שכודרת - משוכה שרחבה בראשה אחד והולכת ומקצרת ונמשכת. ועגולגלת - עגולה מצידיה ומגלגלת דאין צידיה רחבים. ראשה אחד כד - רחב פלטר"א בלע"ז כלומר עשוי ככד שרחב מתחתיו בית מושבו. חלבון - אלבוס"ל. חלמון - מויז"ל. על פי הבבלי ביצה שצורתה מצד אחד "חד" ומצד שני "כד" היא של מין טהור ואילו ביצת מין טמא "חדה" או "כדה" משני צידיה.

התוס' מוכיח מהירושלמי (עבודה זרה, פ"ב הלכה ט') שלא ניתן לסמוך על צורת הביצה כסימן המבחין בין דגים טמאים וטהורים:

"... ורבינו יהודה הקשה על פר"ת דאי סימני דגים דאורייתא אם כן תלי תניא בדלא תניא דקאמר כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים. ועוד הקשה מן הירושלמי דפירקין: נתן בר רבא אמר קמיה שמואל ידע אנא מפרשא בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורים, עוברי דגים טמאים עגולים עוברי דגים טהורים ארוכים. חמי ליה הדא סלפותא, א"ל: כזה מהו? פירוש הראה לו עובר של דג טהור וא"ל טמא. א"ל לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור(12). משמע דיש עוברי דג טמא דומין לשל טהור כמו בביצים דאיכא דעורבא דדמיא ליונה אלמא סימנים לאו דאורייתא ואין לסמוך על סימני עוברי דגים. מיהו אין לאסור הבורבוטש כי אמת הוא שיש לו במים ומשירן בשעה שעולה מן המים".

יש להקדים שחלק מהפוסקים מתייחסים לצורת אשכול הביצים ולא לצורת הביצה הבודדת. לענ"ד מפשט דברי הגמרא משתמע שהכוונה לצורת הביצים עצמן. לרוב רובם של דגי הגרם ביצים כדוריות (spherical) והדבר בולט במיוחד בביצים פלנקטוניות. מבנה זה קיים בסדרות הבאות: סרדינאים, קיפונאים (למשל מיני הבורי), דגי-לטאים (Aulopiformes), אידרונאים (Atheriniformes), דקראים (Perciformes), סוליתאים (Pleuronectiformes) ונפוחיתאים (Tetraodontiformes). יוצאים מן הכלל הם למשל קבוצות שונות במשפחת העפיאנים (אנשובים) (ראו במאמר "כגון הסולתנית והעפיץ הרי זה מותר" /DYItemDetails.aspx?itemId=40618) והשפמנון שלביציהם מבנה אליפטי. לאנשובי ההודי (Stolephorus indicus ) ואנשובי ארוך-לסת (Stolephorus commersoni) בליטה כעין כפתור באחד הקטבים. ביצים מעט משוטחות או בצורת ביצת תרנגולת אנו מוצאים במינים במשפחות קברנונים (Gobiidae), תוכינונים (Scaridae) וזלדקניים (Ophidiidae). בין התוכינונים מוצאים מינים בעלי ביצה מאורכת המחודדת בקצותיה. לכמה דגים המטילים את ביציהם בקרקעית מבנה לא רגולרי ובמיוחד במינים בעלי ביצים גדולות. למשפחת ה – Congrogadidae מהדקראים ביצים דמויות צלב. בקבוצות אלו נכללים מינים טהורים וטמאים וקשה למצוא מתאם בין צורת הביצה לבין שאר סימני הכשרות. מגוון צורות הביצה קשור במידה רבה לאופי מקום ההטלה (ביצים צפות לעומת ביצים המודבקות לתשתית). כפי שמצאנו בדברי התוס' לא ניתן להשתמש במבנה ביצי הדגים כאמצעי הן לאיסור והן להיתר. כאמור, עלינו להניח שהסימנים שנתנו על ידי חז"ל מתייחסים למספר מינים מצומצם שהיו נפוצים באותה תקופה.
 

(1) י. מ. לוינגר, 'מאור לכשרות', חלק ז' פרק - דגים,
(2) ב"אוצר לעזי רש"י".
(3) יש הטוענים ששריון הרומאים אומץ על פי דגם קשקשי הדגים.
(4) הכוונה לדג הנקרא באנגלית Turbot Scophthalmus maximus)) השייך למשפחה של דגי קרקע שטוחים ("דגי סנדל") הרובצים על צידם. לדג "קשקשים" הנראים כגבשושיות קשות המעורות בעור. המבנה המיוחד שלהם עורר עניין מחקרי. ראו למשל:

תודה לר' יוסי אביב"י על תרגום השם.
(5) פירוש: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] רק קשקשת, ולא ליכתוב [ושלא תכתוב] סנפיר, שהרי אנו יודעים מהי קשקשת, ואין חשש שנבוא לידי טעות, לומר שקשקשת היא סנפיר! אמר ר' אבהו, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב, כא), והרחיב גם במקום שניתן היה לכאורה לצמצם.
(6) ה"פרי מגדים" (יו"ד סי' פ"ג בס"ד סק"ב) מציג דעה חולקת: "הא דאמרינן כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר הוא שאין אחד שימצא בקשקשת בלא סנפיר, לא שעל הרוב אמרו, דאזלינן בתר רובא דאינו, ומנא אמינא מהא דפריך ולכתב רחמנא קשקשת, ואי הוה נמצא מיעוטא דמיעוטא בקשקשת בלא סנפיר, לא הוה מקשה".
(7) פירוש: הַהוּא אַרְבָּא דְּצַחַנְתָּא דְּאָתֵי [ספינה אחת של דגים קטנים קצוצים שבאה] לעיר סִיכְרָא, ולא ניתן היה לזהותם, נְפַק [יצא] רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא וַחֲזָא בֵּיהּ קַלְפֵי וְשָׁרְיֵיהּ [וראה בה קשקשים והתיר].
(8) פירוש: אִיתְּמַר [נאמר] שנחלקו בכך אמוראים, רַב הוּנָא אָמַר: עַד שֶׁתְּהֵא גם ראשׁ וְגם שִׁדְרָה נִיכָּר, רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹ ראשׁ אוֹ שִׁדְרָה. מְתִיב [מקשה] רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא ממה ששנינו במשנה במסכת חולין: וּבְדָגִים, כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת מותר. משמע שרק סנפיר וקשקשים הם סימני דגים טהורים, ואין סימנים של ראש ושדרה! אָמַר אַבַּיֵי: כִּי תַּנְיָא הַהִיא [כאשר שנויה אותה משנה] הרי זה בְּמיני הדגים אָרָאָה וּפַלְמוּדָא, דְּדָמוּ רֵישַׁיְיהוּ [שדומים ראשיהם] לדגים טְמֵאִים, ולכן אי אפשר לסמוך על סימני הראש בלבד. אָמַר רַב יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת האם מותר לְטַבֵּל בְּצִירָן של דגים אלה, אֲבָל בְּגוּפָן דִּבְרֵי הַכּל אָסוּר לאוכלם עַד שֶׁיְּהֵא ראשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר.
(9) "מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו" (עבודה זרה, ד ע"א) (ראו במאמר "ותעשה אדם כדגי הים".
(10) פירוש: אָמַר רַב בְּרוּנָא אָמַר רַב: קִירְבֵי (מעי) דָגִים וְעוּבָּרָן (ביצים של דגים) אֵין נִקָּחִין אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה מי שידוע בו שהוא מוכר רק דגים טהורים. ובענין זה רָמֵי לֵיהּ [השליך לו, הראה לו סתירה] עוּלָּא לר' דּוֹסְתַּאי מִן המקום בִּירִי: מִדְּקָאָמַר [ממה שאמר] רַב: קִירְבֵי דָגִים וְעוּבָּרָן אֵין נִקָּחִין אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה, מִכְּלָל הדברים אתה למד שדָּג טָמֵא אִית לֵיהּ [יש לו] עוּבָּר, וּרְמִינְהִי [והשלך, הקשה על כך] ממה ששנינו בברייתא: דָּג טָמֵא מַשְׁרִיץ כלומר, הוא מוליד ולדות חיים, ודָּג טָהוֹר מַטִּיל בֵּיצִים! ענה לו: סְמֵי [מחק] מִכָּאן עוּבָּרָן. אָמַר לֵיהּ [לו] ר' זֵירָא: לָא תִּיסְמֵי [אל תמחק], תַּרְוַיְיהוּ [שניהם], גם הטהורים וגם הטמאים, מְטִילֵי בֵיצִים נִינְהוּ [הם], אֶלָּא זֶה הדג הטהור מַשְׁרִיץ מִבַּחוּץ שמטיל ביצים ומהן בוקעים דגים, וְזֶה הדג הטמא מַשְׁרִיץ מִבִּפְנִים, הוולדות בוקעים מן הביצים בתוך גוף הדגה. 
(11) יש להקדים שחלק מהפוסקים מתייחסים לצורת אשכול הביצים ולא לצורת הביצה הבודדת. לענ"ד מפשט דברי הגמרא משתמע שכוונתה לביצים בודדות שהרי בהמשך דבריה היא מחלקת בין מינים שבהם החלמון מבחוץ למינים שבהם החלמון מבפנים.
(12) פירוש: נתן בר רבא אמר לפני שמואל: אני יודע להבחין בין עוברי דגים טמאים לטהורים. עוברי דגים טמאים עגולים עוברי דגים טהורים ארוכים. הראה לו דג הנקרא סלפותא. אמר לו: כזה מהו? פירוש הראה לו עובר של דג טהור ואמר לו טמא. מתוך שאין אתה בקי וסומך על עצמך ואמרת על דג טהור שהוא טמא סופך שתאמר על טמא טהור. 

מקורות עיקריים:

אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, דגים.
י. מ. לוינגר, 'מאור לכשרות', חלק ז' פרק - דגים,
א. סעיד, תורה ומדע – סימני טהרה בדגים.

לעיון נוסף:

 מדריך לזיהוי ביצי דגים.

Varadharajan, S. et al, 'Taxonomy and Identification of Finfish Eggs from Muthupettai, South East Coast of India'.
 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.