טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
האי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסיר – בקלה ים-תיכונית
"אמר אביי: האי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסיר, וסימניך: טמא טהור, טהור טמא" (עבודה זרה, לט ע"א).
פירוש: אָמַר אַבַּיֵי: הַאי חֲמָרָא דְּיַמָּא [זה הקרוי חמור הים] שָׁרֵי [מותר], תּוֹרָא דְּיַמָּא [זה הקרוי שור הים] אֲסִיר [אסור], וְסִימָנֵיךְ [וסימנך] לזכור: טָמֵא טָהוֹר, טָהוֹר טָמֵא, שהרי חמור שהוא טמא ביבשה טהור בים, והפכו של דבר בשור (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: בקלה ים-תיכונית שם באנגלית: European Hake שם מדעי: Merluccius merluccius
שם נרדף במקורות: חמרא דימא
נושא מרכזי: מהו "חמרא דימא"?
ל. לוויזון מזהה את חמרא דימא על פי אריסטו ופליניוס כדג הנקרא בימינו בשם בקלה (שיבוטה או קוד) ממשפחת השיבוטיים. מספר מינים נקראים בשם זה אך סביר שהכוונה למין שהיה מוכר בים התיכון ונקרא בקלה ים-תיכונית. הזיהוי מסתמך על השם הלטיני והיווני של הבקלה. בלטינית נקרא הבקלה בשם Asellus שפירושו המילולי הוא "חמור קטן" (asinus = חמור). ביוונית שהייתה מוכרת לחז"ל נקראת הבקלה onos שהוא חמור או oniskos שפירושו "חמור קטן". אחד מהשמות הנרדפים היה bakkhos ואולי מכאן נובע השם בקלה.
אין בידי הסבר ראוי לשם "חמור הים" ואודה מאד למי שיציע הסבר מתקבל. באנגלית נקראת הבקלה hake שם שמקורו האפשרי במילה haca באנגלית עתיקה או haki בנורווגית עתיקה שמשמעותם "וו". הדג נקרא כך על שם צורת לסתותיו. מעניין אם קיים קשר בין haca ובין החכה בעברית.
השם בקלה מתייחס לסוג דגים טורפים בעלי סימני טהרה ברורים. המין בקלה ים-תיכונית נקרא לעיתים "herring hake" אולי משום שהוא ניזון לעיתים קרובות מההרינג האטלנטי ולכן נתפס ברשתות יחד איתו. תפוצת הבקלה הים-תיכונית היא בים התיכון, הים הצפוני ומזרח האוקיינוס האטלנטי בין איסלנד ומאוריטניה. המין נפוץ מאד בחופי הארץ. מדי שנה נידוגים כ – 100 טונות וחשיבותו המסחרית רבה. בישראל הבקלה היא אחד הדגים הנמכרים ביותר עקב מחירה הנמוך יחסית. באנגליה דג זה הוא הנפוץ ביותר במאכל העממי המקומי "פיש אנד צ'יפס".
סימני ההיכר של המין הם: סנפיר הגב השני וסנפיר השת ארוכים ובעלי פגימה סמוך לקצה. מין זה הוא טורף קרקע לילי המבלה בשעות היום על קרקעית ים חולית או בוצית בעומקים בין 100 ל – 300 מ'. בחורף הוא מאכלס גם עומקים רדודים בהרבה, עד 30 מ'. אורך הבקלה הים-תיכונית 15-60 ס"מ אך היא עשויה להגיע לאורך 140 ס"מ ומשקל עד 15 ק"ג. הצעירים ניזונים מסרטנונים ולאחר שגדלו עוברים לטריפת דגי קרקע קטנים או בינוניים (ממשפחת המוליתיים, הקברנוניים והסוליתאים), דיונונים ותמנונים. הבוגרים מגלים התנהגות קניבלית וניזונים גם מטריפת פרטים קטנים מהם מבני מינם.
"חמרא דימא" איננו דג
זיהוי שונה לחלוטין של "חמרא דימא" מובא ב"פרי חדש" (יו"ד, פ"ג, סק"ד) וב"פרי מגדים" (שם אות ב'). לשיטתם "חמרא דימא" איננו דג אלא חיה כלשהי הדומה לחמור שחיה במים אך הם אינם מציינים מין ספציפי. כיוון מחשבה זה משתמע מפירוש רש"י בסוגייתנו: "חמרא דימא ותורא דימא - דקי"ל במסכת חולין (דף קכז) כל שיש בים יש ביבשה חוץ מן החולדה". כתב ה"פרי חדש":
"כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ובגמ' פריך דא"כ סנפיר דכתב רחמנא למה לי? ומשני משום יגדיל תורה ויאדיר. ודע דכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה כדאיתא בפרק העור והרוטב וכל מה שנמצא בים בין הדגים שאינן בעלי קומה ובין אותם שהם בעלי קומה שיש להם רגלים שהם בהמות וחיות המים כולם דינם שוה שאם נמצא להם קשקשת שהם טהורים, וכדאמרינן בעכו"ם פרק אין מעמידין: "חמרא דימא שרי תורא דימא אסור" וכן עז המים שהיא בהמה גדולה הנמצאת בים שריא היא הנקראת שיבוטא בש"ס כדאמרינן בפרק כל הבשר "אסיר לן חזיר שרא לן מוחא דשיבוטא" וכן בפרק כל כתבי וריש פרק האיש מקדש אמרינן דרבא מלח שיבוטא לכבוד שבת וכו'".
לקו מחשבה זה המנוגד לשיטת הרמב"ם (ראו להלן) היו השלכות לגבי פסיקה הנוגעת לכשרותם של בעלי חיים מימיים שאינם דגים אך בעלי קשקשים. דיון נרחב התפתח סביב כשרותו של יצור הנקרא "סטינקוס מרינוס" שהוא מין חומט. כנראה הכוונה לחומט הרפואי (Scincus scincus) ששימש להכנת תרופות. זוחל רעיל זה השייך למשפחת החומטיים אמנם איננו חיית מים אך בית גידולו הוא בחולות החוף וייתכן ונסחף לעיתים לתוך המים. לחלופין ייתכן ומקור המחשבה שמדובר בדג הוא אופן תנועתו הבא לידי ביטוי בשמו באנגלית Sandfish Skink. החומט הרפואי נע בתנועות שחיה בתוך החול (ראו בסרטון). שאלה לגבי כשרותו של החומט הרפואי (או אולי מין קרוב) הגיעה לפתחו של בעל "תוספות יום טוב":
"ואני בהיותי אב"ד בק"ק ווין הביא אלי החכם מהר"ר אהרן רופא נר"ו דג נקרא בלשונם שטינק"ס מרינו"ס ונמצא בים הספרדי והוא סם המוות והרוקחים יודעים פעולות להוציא הארס ממנו ואז עושים מבשרו במיני רפואות ויש לו שדרה וראשו רחב וגם יש לו קשקשים על כל גופו ואין לו שום סנפיר רק יש לו ארבע רגליים כרגלי הבהמה או חיה. ושאלני על זה: דממה נפשך אם נחשב רגלים לסנפירים, הלא דרכיה דרכי נועם, א"א לומר שהתורה מסרה לנו כלל שע"י כן נבוא לאכול סם המוות. ואם בריש פרק לולב הגזול, הוציא כופרא מכלל לולב, משום שנאמר: 'דרכיה וגו' דבכופרא יש קוצים ומסרטים את הידים כל שכן בכגון דא סכנת נפש?
ואשתומם עד מאוד ולא ידעתי להשיב רק אמרתי שאפשר שהוא מין מורכב ולא הורכב קודם מתן תורה כמו הימים שאמרו בב"ר שהקב"ה לא בראם בששת ימי בראשית, ואף זה מין הורכב לאחר קבלת חז"ל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. והנה כעת נ"ל ישוב אחר יותר נכון וזהו שיש לי דקדוק בכתוב שאמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת וגו' מה שלא אמר בכתוב הראשון. לכך נראה לי שהכתוב הראשון מדבר במיני דגים בלבד לאפוקי חיות שבים וכן דרשו בתורת כוהנים החיה חיות שבים ובתוספות שלהי פרק הפרה מחלקים ג"כ לענין כלאים בין דגים שבים לחיה שבים. ומעתה זכינו לדין דזה הכלל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר על מין דגים הוא שאמרו כן ולא על החיות שבים, וכן פסוק ראשון על דגים בלבד נאמר וסנפיר מיותר להגדיל תורה, אבל בפסוק השני שהוא נאמר על החיות שבים אין סנפיר מיותר. וצריכא שהרי יש חיה או חיות בים שיש להם קשקשת ואין להם סנפיר כמו זה שטינק"ס מרינו"ס ואפשר שהיה ג"כ מי שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת וברוך היודע וכו'" (מעדני יו"ט על הרא"ש לחולין פרק ג, סי' ס"ח, אות ה').
בהמשך דבריו ובהתבסס על כך שסימני הדגים וחיות הים זהים התייחס בעל "פרי חדש" לשאלה לגבי שטינק"ס מרינו"ס. לאחר שציטט את השאלה שנשאל בעל התוספות יו"ט ואת תשובתו, כתב:
"... ושרי ליה מאריה להעלות על ספר דברים זרים כאלו שכמעט עוקר תחומין וגבולין שגבלו ראשונים ונותן מקום לטעות ולפקפק בדברי רז"ל המקודשים והאמיתיים דכשם שהורכב מין אחד אפשר שהורכבו מינים אחרים וכלל רז"ל נשאר נופל ארצה חלילה וחס.
והיה לו מענה להשיב שואלו דבר שאולי נפל הסנפיר ממנו קודם עלותו מן הים או שעתיד לגדלו לאחר זמן דומיא דכנפיים גבי חגב לקמן בסי' פ"ה ס"ק ב' וכך ראוי לנו לחפש אחר טענות לקיים דברי רז"ל ולא לומר דברים שיש בהם פקפוק לקבלת רז"ל. עוד כתב תירוץ אחר דכלל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר על מין דגים אמרו כן ולא על החיות שבים ולפי דעתו זאת אין להתיר חיות שבים כי אם ע"י סנפיר וקשקשת לא ע"י קשקשת וגם זה טעות הוא בידו שכבר כתבנו שלא יש שום הפרש בין דגים לחיות הים וכיון שרז"ל המקובלים מתורה שבע"פ עד הל"מ מסרו לנו כלל דכל שיש לו קשקשים יש לו סנפירים אין לנו לברוא חלוקים מדעתינו וכל דג שימצא לו קשקשת יש לנו להתירו אפילו בחיות שבים וגם זה הדג שטינק"ס טהור הוא וכו'".
שיטת הרמב"ם
"האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים, אי זהו שרץ המים? אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, והבריות הגדולות ביתר שהן חיות הים, כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן" (מאכלות אסורות, פ"ב הי"ב).
רוב הפוסקים נקטו בשיטת הרמב"ם כמו למשל רבי יעקב עמדין ("מגדל עוז" בסוף הספר) שכתב: "דכל שיש לו קשקשת אינו אלא בדגים בלבד, שהם המינים הנמוכים שאין להם רגלים, בהם אמרו אם נמצא להם קשקשת בידוע שיש להם סנפירים". ברוח זו כתב גם רבי יחיאל מיכל אפשטיין בספרו "ערוך השולחן" (יו"ד, סי' פ"ג, סעיף ח'): "ואני אומר דמשה אמת ותורתו אמת וכל דבריו צודקים, דלהדיא מוכח כדבריו בעצם הפסוקים ומתורת כהנים אדרבא ראיה ברורה לשיטתו כמו שנבאר בס"ד וזה שאמרו חז"ל חמרא דימא, תורא דימא - הם דגים ממש ונקראים בלשון זה כמו שגם אצלנו יש מיני דגים שמכנים אותם באיזו כינוי של חיות וכן בכל הלשונות ובהכרח כן הוא...".
מקורות עיקריים:
ד. גולני וד. דרום, מדריך הדגים של ישראל, הוצאת כתר 1997, עמ' 142.
ל. לוויזון, Die Zoologie des Talmuds , פרנקפורט א"מ 1858, עמ' 270.
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 174.
לעיון נוסף:
א. א. שמש, 'ה"סקנקור" כמקרה מבחן להתלבטותו של פוסק בכשרותה של תרופה לא מוכרת', אסיא ס"ז-ס"ח – שבט תשס"א.
א. קורמן, 'דגים טהורים וטמאים'.
Joshwaxman, 'HaKsav VeHakkabalah on the Aquatic Skink'
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
