טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

  

דבש כדי ליתן על הכתית – דבורת הדבש

 

"משנה. המוציא יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה, דבש כדי ליתן על הכתית, שמן כדי לסוך אבר קטן, מים כדי לשוף בהם את הקילור, ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית" (שבת, עו ע"ב).

פירוש: משנה הַמּוֹצִיא בשבת יַיִן חי (לא מזוג), שיעורו כדי להתחייב הוא כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. שנהגו להוסיף מים ליין חי, והמוציא יין חייב בכדי שיעור היין בלבד הראוי לשתייה חשובה. חָלָב כְּדֵי גְּמִיעָה. דְּבַשׁ כְּדֵי לִיתֵּן עַל הַכָּתִית (פצע הנעשה מחמת שיפשוף), שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ בו אבר קטן, מַיִם כְּדֵי לָשׁוּף (לשפשף ולמרוח) בָּהֶם אֶת הַקִּילּוֹר (תחבושת לעין). וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין שיעורם בָּרְבִיעִית הלוג, וְכָל הַשּׁוֹפָכִין בָּרְבִיעִית (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: דבורת הדבש   שם באנגלית: Honeybee   שם מדעי: Apis mellifera

שמות נרדפים במקורות: צרעה, זיבורתא


נושא מרכזי: מהו "דבש" במקורות וערכו הרפואי של דבש דבורים?

 

לנושאים נוספים העוסקים בדבורת הדבש - הקש/י כאן.

סוגייתנו מובילה אותנו לתחום רפואי הנקרא אפיתרפיה. הכוונה לתחום ברפואה האלטרנטיבית המבוסס על תוצרי דבורת הדבש, כולל דבש, אבקת פרחים, חלות דבש, פרופוליס, מזון מלכות וארס דבורים. לשימוש בדבש לצורך ריפוי פצעים יש עדויות כבר מהעת העתיקה. קיימות עדויות ממצרים העתיקה החל משנת 1400 לפנה"ס. גלנוס ( 129-200 לספירה) שהיה רופא החצר של הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס תיאר את השימוש בדבש לטיפול בפצעיהם של פצועי הקרבות של הצבא הרומאי. ברש"י מובאים שני פירושים לגבי הפצע הנקרא כתית: "כתית - שבגבי הסוסים והגמלים מחמת המשאות, רדוי"ש בלעז (והיא פצע שנוצר מחמת שפשוף וחיכוך) והכי אמר בהמפקיד בבבא מציעא (לח, א): דבש והדביש למאי חזי - לכתותא דגמלי, אבל רבותי פירשו: כתית - מכה שעל גב היד ושעל גב הרגל". לענ"ד ניתן לקיים את שני הפירושים משום שדבש עשוי להועיל לשני סוגי הפצעים. מעניינת הערתו של הרי"ד: "דבש כדי ליתן על הכתית. פי' כתית שיש על גבו של גמל בגבנוניתו, ועל זה נקרא דבשת גמלים שרגילין למשוח שם דבש. תנא, כדי ליתן על פי כתית".

לדבש דבורים לא מחומם יש יתרונות רפואיים בתחומים שונים: הוא מכיל מרכיבים נוגדי חימצון המונעים התפתחות תאים סרטניים. ניתן להוסיף דבש לאינהלציה לצורך טיפול במחלות דרכי הנשימה. מחקר שנערך בקרב אינדיאנים במקסיקו הראה כי שיעור מקרי סוכרת ביניהם היה נמוך כל עוד תפריטם כלל דבש ופירות וכי השיעור עלה למקובל במערב לאחר שהחלו להשתמש בסוכר לבן. קיימת טענה כי ניתן לתת לחולי סוכרת דבש, כדרך להורדת רמת הגלוקוז בדם אך טענה זו נתונה למחלוקת. שימוש נפוץ בדבש הוא ב"חבישה ביולוגית" שבו עוסקת סוגייתנו. חבישה זו מתבצעת על ידי מריחת דבש על פצעים או כוויות וכיסוי האזור המטופל בגזה. פעולה זו מנצלת את יכולתו של הדבש לקטול חיידקים (אנטיספטיות) ואת יכולת ספיחת המים שלו (היגרוסקופיות) התורמת להחשת איחוי הרקמה ומניעת התרבות חיידקים. 
 

תמונה 1.   דבש         צילם: בני מובשוביץ		תמונה 2. הסרת כיסוי הדונג מחלת הדבש   צילם:   Luc Viatour

   

הרחבה

הדבש במקורות 

בעלון "שבת בשבתו" של פרשת מקץ תשע"ג (גיליון 1453) הרחבתי את הדיבור על זהות הבטנים שנשלחו על ידי יעקב כמנחה ליוסף. בדברי הצעתי שכל המוצרים במנחה היו בעלי ערך רפואי ולכן מחירם היה "מחיר בית מרקחת". רק בדרך זו ניתן להבין כיצד ניתן היה לשלוח מוצרים בעלי ערך כלכלי משמעותי מארץ ישראל הרעבה למצרים השבעה. רעיון זה עובר כחוט השני במדרש שכל טוב (חובר ע"י רבי מנחם בן שלמה, בשנת 1138) בפרשת מקץ: "מעט צרי. זה שרף עצי הקטף יוצא מן האילן כמו זיעה, ועליו הכתוב אומר הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, מכלל שמובחר למרפא: ומעט דבש. של דבורים, שגם הוא מובחר לבלילות סמנין ... ולוט ... וטוב הוא למרפא ולהעמיד את השיניים ... ושקדים. זה שומן של לוזים, שמוציאין מהם שמן ומובחר הוא למרפא". הרד"ק מציין שגם מסחרה של יהודה עם צור היה מבוסס על מוצרים דומים: "מעט צרי מעט דבש - הצרי והדבש היו מוציאין מארץ ישראל לשאר ארצות כמו שנאמר בפרשת צור, יהודה וארץ ישראל המה רוכליך בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי הוא הנקרא בלסמא". רש"י ביחזקאל (כז י"ז) מפרש: "ראיתי בספר יוסף הכהן עץ אפרסמון הוא פנג והיו מצויין ביריחו ועל שם ריח הטוב נקראת יריחו באלסמ"א בלע"ז".

הדבש מוזכר במקרא ובספרות חז"ל פעמים רבות ומהן משתמע שיש לו משמעות כפולה ואנו נסתפק בעיקר במקורות המקראיים. בחלק מהמקורות הכוונה לדבש המופק מפירות ובעיקר תמרים. המקור המפורסם ביותר בו מוזכר הדבש הוא הפסוק המתאר את שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים, ח ח'). מתוך ההקשר בפסוק הסיקו חז"ל שהפסוק מתייחס לדבש הנעשה דווקא מעץ פרי ובחרו בתמר שהיה המקור העיקרי לדבש. בתרגום הירושלמי וביונתן אנו מוצאים: "אַרְעָא דְמִן זֵיתָהָא עָבְדִין מְשַׁח וּמִן תְּמָרָהָא עָבְדִין דּוּבְשָׁא". על רקע זה נוכל להבין את ההלכות המובאות בגמרא בברכות (מא ע"א-ע"ב): "כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" ו"דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים". גם התקבולת בין שמן לדבש ובין "סלע" ל"חלמיש צור" בפסוק "... וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר (דברים, לב י"ג) רומזת על כך שמקור הדבש בדומה לשמן הוא בעץ פרי. אכן כך אנו מוצאים במדרש (ספרי, דברים, האזינו פיסקא שט"ז): "מעשה שאמר רבי יהודה לבנו צא והבא לי קציעות מן החבית. אמר לו: אבה של דבש היא. אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה. ושמן מחלמיש צור, אלו זיתים של גוש חלב וכו'". זיהוי חד משמעי של הדבש כמוצר מהצומח הוא הפסוק בדברי הימים ב' (לא ה'): "וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאו".

מאידך גיסא אין ספק בזהותו של הדבש שמצא שמשון: "וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ" (שופטים, יד ח'). כנראה שגם הדבש ממנו טעם יונתן היה דבש דבורים: "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה ... וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו ותראנה וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו" (שמואל א' יד כ"ה). ייתכן גם שהדבש שהוגש לדוד היה דבש דבורים וזאת ניתן להסיק מכך שגם מקור שאר סוגי המזון שנמנו בפסוק הוא מן החי בניגוד לפסוק שקדם לו: "וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר" (שמואל ב', יז כ"ט).

גם מספרות חז"ל מתקבלת תמונה מורכבת אם כי ייתכן ודבש הדבורים ודבש התמרים נקראים בשמות שונים. במשנה בנדרים (פ"ו מ"ט) אנו לומדים: "הנודר מן היין מותר ביין תפוחים, מן השמן מותר בשמן שומשמין, מן הדבש מותר בדבש תמרים וכו'". ממשנה זו אנו לומדים ש"דבש" בלי תוספת שם לוואי הוא דבש דבורים. למרות כלל זה הרי שהמשנה במכשירין (פ"ו מי"א) כתבה "דבש דבורים" כנראה על מנת לבדל אותו מדבש צרעים: "שבעה משקין הן הטל והמים היין והשמן והדם והחלב ודבש דבורים דבש צרעים טהור ומותר באכילה". מקורות נוספים מהם ברור שהדבש הוא דבש דבורים הם משניות המתייחסות ל"חלות דבש": "חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות ... חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורים ורבי אליעזר מתיר" (שבת, פכ"ב מ"א). בבבא בתרא (פ"ה מ"ג) אנו לומדים מה כוללות עסקות מכירה: "... מכר כוורת מכר דבורים, מכר שובך מכר יונים ... חלות דבש, מניח שתי חלות, זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות".

המשמעות הכפולה של השם "דבש" הביאה למחלוקת לגבי זיהויו בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" המופיע פעמים רבות במקרא: "ארץ זבת חלב ודבש ר' אליעזר אומר חלב זה חלב הפירות דבש זה דבש תמרים. ר' עקיבה אומר חלב זה חלב ודאי וכן הוא אומר והיה ביום ההוא יטיפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב דבש זה דבש היערות וכן הוא אומר ויבא העם אל היער והנה הלך דבש וכו'" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, י"ג). קרוב לוודאי ש"דבש היערות" הוא דבש דבורים משום שבתקופה זו גידול הדבורים בכוורות היה מצומצם ואת הדבש אספו בנחילי דבורים שקיננו בחללים בעצים או עצמים אחרים (למשל גוית האריה שבה מצא שמשון דבש). גם זהות הדבש שנשלח ליוסף נתונה למחלוקת. היו שטענו שהכוונה לדבש תמרים משום שמוצר זה יובא למצרים בכמויות גדולות מהארצות השכנות. לעומת זאת על פי מדרש "שכל טוב" שבו פתחנו מדובר בדבש דבורים. לענ"ד מסתבר יותר שמדובר בדבש דבורים משום שערכו רב גם בכמויות קטנות. אמנם דבש תמרים הובא למצרים אך קשה להניח שהיה ערך גם ל"מעט דבש". דבש דבורים גם משתלב היטב ברשימת שאר מרכיבי המנחה משום שהוא שימש לרפואה כאמור במדרש הנ"ל: "... שגם הוא מובחר לבלילות סמנין"..
 

הדבש ב"חבישה ביולוגית"

הדבש משמש בחבישת פצעים מזה אלפי שנים. בעשרות השנים האחרונות הצטברו עדויות קליניות לגבי יעילותו אך רק לאחרונה התבררו המנגנונים העומדים מאחריה. התברר שהדבש איננו רק תמיסה סוכרית בעלת תכונות פיסיקליות מסויימות המתאימות אותה לחבישה אלא שמדובר בתרכובת בעלת מרכיבים ביולוגיים פעילים העשוייה להחיש את תהליך הריפוי.
 

השפעה פיסיקלית

לתכונות הפיסיקליות של הדבש כשלעצמן יש השפעה חיובית על הריפוי משום שהדבש חומצי בעל pH (רמת חומציות) 3.2-4.5 וידוע שחימצון מקומי של פצעים מעודד החלמה על ידי העלאת שחרור חמצן מההמוגלובין. בנוסף לכך תנאי חומציות אלו מתאימים פחות לפעילות פרוטאז (אנזים המפרק חלבונים) ובכך מפחיתים את הרס המצע הנחוץ לאיחוי הרקמה. הריכוז האוסמוטי הגבוה של הדבש בגלל תכולת הסוכר הגבוהה תורם לתהליך הריפוי כפי שמוכח מדיווחים המצביעים על יעילות משחות סוכר בחבישת פצעים. הריכוז האוסמוטי הגבוה של הדבש גורם לספיחת מים והוצאתם מתוך סביבת הפצע. הניסיון מלמד שייבוש אזור הפצע מסייע לריפוי ולא כפי שסברו שהוא מזיק. היתרון בייבוש הוא בכך שכאשר אספקת הדם לאזור הפצע תקינה הרי שסילוק נוזלים מאפשרת לנוזל הלימפה לתפוס את מקומם וסירקולציה זו חשובה לריפוי הפצע. הסוכר גם "שואב" מים מתאי החיידקים, כל זמן שלא נמהל בנוזלי הפצע, וכך מעכב את התרבותם. בספרות קיים דיווח על מחקר שהשווה את יעילות הדבש לעומת סוכר בעיכוב גידול חיידקים ומצא שהדבש יעיל יותר ומזרז החלמה בקצב מהיר יותר. מחקר אחר מצא תוצאות דומות גם בהשוואה שנערכה בניסוי in vitro (במבחנה ולא בגוף החי).
 

פעילות ביולוגית

מחקרים רבים שנערכו בתנאי in vitro מצאו שלדבש יש פעילות אנטי בקטריאלית נגד שורה ארוכה של מיני חיידקים ופטריות אלא שבחלק ממחקרים אלו לא צויין הריכוז המינימלי של הדבש הנחוץ לפעילות זו. מאחר ובמחקרים אלו נעשה שימוש בריכוז גבוה של דבש ייתכן ופעילותם האנטי בקטריאלית קשורה להשפעה אוסמוטית ולא לתגובה ביולוגית. יתר על כן, גם במחקרים שבהם צויין הריכוז האפקטיבי המינימלי לא דווח על סוג הדבש שבו השתמשו. נתון זה חשוב מאד לאור כך שההבדל בפוטנציאל האנטי בקטריאלי של סוגי דבש עשוי להגיע לפי 100. בעת האחרונה המחקרים נערכים רק לאחר סטנדרטיזציה של הדבש לערכים המקבילים לחציון של הפעילות הביולוגית של סוגי הדבש המוכרים. ערך זה אקוויוולנטי לפעילות האנטיספטית של פנול בריכוז 13-18% (משקל לנפח). המחקרים שנערכו בתנאים אלו מצאו את שבכל המקרים דבש בריכוז פחות מ – 11% יעיל בעיכוב התפתחות חיידקים שונים המצויים בפצעים. ממחקרים אלו ניתן להסיק שגם לאחר שהדבש נמהל במידה רבה בנוזלים המופרשים מהפצע פעילותו האנטי בקטריאלית לא נפגעת.

במאמרו של הרב ד"ר י. מ. לוינגר ('כשרות עוף ללא נוצות') מובא הסבר המדגיש את תרומתו הספציפית של דבש מקולקל לתהליך ריפוי פצעים. לדבריו דבש אינו מתקלקל אלא בשוליים ע"י עובש. התברר שאותו עובש מייצר את התרכובת האנטי בקטריאלית פניצילין, ואם מורחים את הדבש המקולקל על פצעי בהמה הוא אכן מרפא את הזיהום.


 

מקורות עיקריים: 

לעיון נוסף

מצגת על יערת הדבש מאת חנוך פלסר משדה אליהו.
הגורמים לקילקול דבש: "שמן והבאיש, דבש והדביש הרי זה לא יגע בהן". 


 
 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)