טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אנא מפליגנא אמגוזי, ואת פליג שיסקי – אגוז המלך
"משנה. רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבא אצלו. וחכמים מתירין ... גמרא. מאי טעמייהו דרבנן? דאמר ליה: אנא מפליגנא אמגוזי, ואת פליג שיסקי" (בבא מציעא, ס ע"א).
פירוש: משנה. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יְחַלֵּק הַחֶנְוָנִי קְלָיוֹת (חיטין קלויות, שהיו מעדן) וֶאֱגוֹזִין במתנה לַתִּינוֹקוֹת הבאים לקנות, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָן לָבא אֶצְלוֹ, והוא מקפח על ידי כך את החנוונים האחרים. וַחֲכָמִים מַתִּירִין ... גמרא. שואלים: מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן [מה טעמם של חכמים], שמתירים לחלק קליות ואגוזים? ומשיבים: דְּאָמַר לֵיהּ [שאומר לו] חנווני זה לחבירו הטוען כנגדו על תחרות בלתי הוגנת, אֲנָא מְפַלֵּיגְנָא אַמְגוּזֵי, וְאַתְּ פְּלֵיג שִׁיסְקֵי [אני מחלק אגוזים, ואתה חלק שזיפים], שהרי גם אתה יכול לעשות דברים למשוך אליך את הקונים. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: אגוז המלך שם באנגלית: Common Walnut, Persian Walnut שם מדעי: Juglans regia
שם נרדף במקורות: אמגוזא, אגוזא שמות בשפות אחרות: ערבית - גאוז
נושא מרכזי: מהו אגוז ומה היה השימוש בו?
לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על אגוז המלך הקש\י כאן.
עץ האגוז ופריו מוזכרים בספרות חז"ל פעמים רבות בהקשרים הנוגעים לשימוש בפרי ובעצה וכסמל. מסתבר שפרי האגוז היה מוכר היטב ולכן ניתן היה להשתמש בו כמדד לגודל: "שיעור אתרוג הקטן, רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה ובגדול כדי שיאחז שנים בידו אחת וכו'" (סוכה, פ"ג מ"ז). שיעור הוצאה בשבת של מוך הוא כאגוז: "... מוכין - כדי לעשות כדור קטנה, וכמה שיעורו כאגוז" (שבת, עח ע"ב). לגבי טילטול אבנים בשבת נאמר במסכת שבת (פא ע"א): "... אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה? אמרו לו: כזית כאגוז וכביצה וכו'". בגיטין (נט ע"א) משמש האגוז כמדד לנפח: "ויאמר לאשר על המלתחה הוצא לבוש לכל עובדי הבעל. מאי מלתחה? א"ר אבא בר יעקב א"ר יוחנן: דבר הנמלל ונמתח. כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: שיגר לו בוניים בן נוניים לרבי, סיבני וחומס סלסלה ומלמלא, סיבני וחומס כאמגוזא ופלגיה דאמגוזא, סלסלה ומלמלא כפיסתקא ופלגי דפיסתקא"(1). בגיטין (סט ע"א) משמש האגוז כמדד לכמות הדרושה לטיפול בפצע: "לבשולי - לייתי פארי דריש נפייא, וטלפחי בעפרייהו, ושובלילתא וחומרתא דכשותא, ונינקוט כאמגוזא בפומיה וכו'"(2). רב פפא (מגילה, כד ע"ב) השתמש בהשוואה לאגוז על מנת להדגים צורת תפילין: "... העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, לימא תנינא להא דתנו רבנן: תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני! ואמר רבא: בתפרן ובאלכסונן. אמר רב פפא: מתניתין דעבידא כי אמגוזא" (ראו עוד כאן). האגוז סימל את טיב הקשר הפיסי בין בהמה ועוברה: "איבעיא להו: מהו למנות בו ראשון ושני? ר' יוחנן אמר: מונין בו ראשון ושני, רבי שמעון בן לקיש אומר: אין מונין בו ראשון ושני, נעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו וכו'" (חולין, עד ע"ב). בהקשר אחר העוסק בולד אנו מוצאים: "ואמר רבי אלעזר: למה ולד דומה במעי אמו? לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו, שוקע לכאן ולכאן" (נדה, לא ע"א). מקור נוסף בו מסמל האגוז חפץ בעל כושר ציפה טוב הוא בגמרא בשבת (ה ע"ב): "מים על גבי מים היינו הנחתן, אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתו" (ראו עוד כאן).
פרי האגוז
פרי האגוז שימש למטרות מגוונות ולא רק למאכל. האגוז נחשב למעדן והיו אוגרים אותו בעיקר לעיתות צרה ומלחמה, יחד עם מוצרי מזון בעלי אורך "חיי מדף" ארוכים נוספים. בחפירות באזורי מלחמה (למשל במערות בר-כוכבא) ובמבצרים שהיו בארץ, נמצאו קליפות אגוזים, גרעיני תמרים וכדי יין ושמן. האגוז היה אהוב על הילדים למאכל ומשחק ולכן נאסר על החנווני לפתות אותם בפרי זה: "לא יחלק החנווני... אגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילם לבוא אצלו וכו'". מקור המנהג המקובל עד ימינו לחלק לילדים אגוזים בליל הסדר קדום וכבר נהג כך רבי עקיבא: "אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו" (פסחים, קט ע"א). החיבה לאגוזים היוותה מדד לרמת התפתחותו המנטלית של הילד: "רבי יהודה אומר: עד שיכול לברר אכילה, כיצד? נותנין לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו" (סוכה, מב ע"ב). הרצון להאכיל ילד קטן באגוז היה מקור לספק הלכתי: "בעי אביי: אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז, להוציא לבנה קטן בשבת?" (שבת, סה ע"ב). מפרש רש"י: "להוציא לבנה הקטן – לאוכלו". ייתכן ורש"י מדגיש שהספק נוגע דווקא להוצאה לצורך אכילת האגוז ולא לשימושים אחרים כמו למשל משחק.
על המשחק בקליפת האגוז אנו לומדים במשנה (כלים, פי"ז מט"ו): "העושה כלי קבול מכל מקום טמא ... הרימון האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים טמא שיש להם מעשה ואין להם מחשבה". מפרש הרמב"ם: כיון שאמר העושה כלי קבול מכל מקום טמא, באר את זה בדוגמאות ... או העושה כלי קבול מקלפת רמון או אלון או אגוז, ודרך הנערים הקטנים לעשות כעין מאזנים שכפותיו מקלפי האגוז והאלון ודומיהן, וכל זמן שעשה הקטן כלי קבול הרי זה מקבל טומאה". המשנה בכלים משתמשת בפועל "חקקום" לתאור אופן פתיחת האגוז כאשר יש עניין גם בקליפתו אך בדרך כלל פיצחו אותו מבלי לשמר את קליפתו. בגמרא בביצה (לד ע"א) אנו לומדים על אחת משיטות הפיצוח: "תנו רבנן: אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח, אבל מפצעין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע".
שימושים אחרים
מהאגוזים הפיקו שמן מאכל ולמאור: "אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשומים ובשמן אגוזים וכו'" (שבת, פ"ב מ"ב). העובדה שהאגוזים צפים היטב אפשרה להשתמש בהם לצורך עיגון הפתילה בתוך כלי השמן: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז ומדליקין"(3) (שבת, כא ע"א). לאחר עצירת השמן נותרה גפת שבה השתמשו להזנת בהמות ולהסקה, וכן השתמשו להסקה בקליפות והאגוזים הקטנים והקשים: "איגוזין ושקדים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן ביום טוב איגוזין ושקדין עצמן אין מסיקין מהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן" (תוספתא, ביצה, ליברמן, פ"ג הלכה י"א).
ניתן היה להשתמש באגוז כסוג מסויים של כפתור: "פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת" (שבת, פ"ו מ"ז). מפרש הרמב"ם: "הנקב. פרופות, כרוכות, ר"ל שמקבצין קצות פנות הבגד זה על זה על דבר קשה וקושרין למעלה. ואח"כ אמר שכל הנשים מותרות לצאת באופן זה, ולא דבר בערביות ובמדיות אלא מפני שהן הידועות במלבוש זה". מהקליפה הירוקה הפיקו צבע, וצבעו בו בגדים ושיער: "... קליפי אגוזים קליפי רמונים אסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן" (שבת, פ"ט מ"ה). מהצבע הפיקו גם דיו לכתיבה.
שימוש יוצא דופן של האגוז כרעשן מסופר במסכת ברכות (סב ע"א): "רבא, מקמי דהוי רישא מקרקשא ליה בת רב חסדא אמגוזא בלקנא, בתר דמלך עבדא ליה כוותא, ומנחא ליה ידא ארישיה"(4).
השימוש בעצת האגוז
עצת האגוז נחשבת לחומר גלם יוקרתי. היא קשה וכבדה ומתאימה לעבודות עץ עדינות בגלל הברק שלה ועמידותה לאורך זמן. משתמשים בה לריצוף, לבניית כלי נגינה, רהיטים, ציפוי דלתות, כפתורים, ידיות, קתות רובים ועוד. על מעמדו ועמידותו של עץ האגוז אנו לומדים בספרות חז"ל. "וקלפי היתה שם ובה שני גורלות ... גורלות של כל דבר, פשיטא? לא צריכא לכדתניא לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב, יכול אף זה כן? תלמוד לומר גורל גורל ריבה. ריבה של זית, ריבה של אגוז, ריבה של אשכרוע" (יומא, לז ע"א). עמידתו של עץ האגוז גרמה לשימוש שנעשה בו להכנת מחק שבושימש להסרת העודף הבולט מכלי מדידה: "ת"ר: אין עושין המחק של דלעת מפני שהוא קל, ולא של מתכת מפני שהוא מכביד, אבל עושהו של זית ושל אגוז, של שקמה ושל אשברוע" (בבא בתרא, פט ע"ב).
עצת האגוז שימשה לבעירה: "לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן. החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה. וכי כל העצים כשרין למערכה הן? כל העצים כשרין למערכה, חוץ משל גפן ושל זית, אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, של אגוז, ושל עץ שמן" (תמיד, כט ע"א).
עלי האגוז
בעלים השתמשו להזנת פרות להרבות את חלבן, וכן השתמשו ברפואה נגד תולעי מעיים וכמרחיקי רקבון, בעלים ובקליפות הירוקות של הפרי העשירים בטנין, השתמשו גם לעיבודי עורות בבורסקאות. מדברי המשנה (פרה, פ"ו מ"ד) ניתן להסיק שעלי האגוז לא נאכלו: "נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוז כשרים. זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול ודבר שאינו מקבל טומאה כשר".
אגוז המלך - זרע צילם: Fir0002/Flagstaffotos
הרחבה
בתנ"ך מוזכר שמו של האגוז פעם אחת בלבד בפסוק בשיר השירים (ו' י"א): "אל גנת אגוז ירדתי, לראות באבי הנחל וכו'" אך בספרות חז"ל, הן בהלכה והן באגדה, הוא מוזכר פעמים רבות. גידולו של האגוז בארץ עתיק והוא לפחות מהתקופה שבה נכתבה מגילת שיר השירים אלא שלגבי זמן כתיבתה חלוקות הדעות. על פי הפסוקים במגילה עצמה הדברים הם דברי שלמה המלך ועל פי המסורת היא נכתבה על ידי אנשי כנסת הגדולה כאמור בגמרא במסכת בבא בתרא (טו ע"א): "ישעיה משלי שיר השירים וקהלת אנשי כנסת הגדולה כתבו". מפרש שם רש"י: "אנשי כנסת הגדולה - חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם". על פי ניתוח לשוני מייחסים החוקרים את המגילה לתקופת בית שני.
זיהויו של האגוז ודאי הן מתוך השוואות לשוניות לשפות אחרות והן מתוך פרטי מבנה רבים בספרות חז"ל ובמיוחד במדרשי האגדה על שיר השירים הדנים בפסוק "אל גנת האגוז ירדתי" ועורכים השוואות בין האגוז לעם ישראל. קליפות של אגוזים נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בארץ. האגוז הוא ללא ספק אגוז המלך משום שמיני אגוזים אחרים הגיעו מאוחר יותר. מוצא אגוז הפקאן הוא בדרום ארצות הברית וגידולו בארץ התחיל רק בשנות החמישים.
התפוצה הטבעית הרחבה של אגוז המלך הכוללת איזורי אקלים, מסלע וקרקע שונים תרמה לאפשרות לחקור את המגוון הגנטי של המין והקשר שלו לתנאי הסביבה. עיקר המגוון הגנטי נובע מכך שהתפוצה משתרעת באיזורים הרריים בעלי טווח גבהים רחב מאד הנע, בפקיסטן למשל, בין 925 מ' מעל פני הים ועד 3,000 מ'. למחקרים אלו חשיבות רבה גם מההיבט החקלאי משום שהם מאפשרים לבחור גנוטיפים (עצים בעלי הרכב גנטי מסויים) ספציפיים בהתאמה לאתרים בהם מעוניינים לנטוע אותם. במהלך מאות שנות סלקציה התקבלו זנים מתורבתים רבים ותפוצת אגוזי הבר הולכת ומצטמצמת משום שהם מוחלפים ביערות בזנים מוצלחים יותר. בתופעה זו טמונה סכנה משום שאגוזי הבר עמידים למחלות ומזיקים והעלמותם עלולה להביא למצב שלא יתקיים יותר מאגר גנטי שממנו ניתן יהיה להפיק, בשעת הצורך, גנים מתאימים. מסיבה זו גופים שונים עוסקים בשימור יערות של אגוזי בר בבתי גידול שונים.
(1) פירוש: נאמר: "וַיּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכל עוֹבְדֵי הַבַּעַל" (מלכים ב י, כב), ושאלו: מַאי [מה פירוש] "מֶלְתָּחָה"? אָמַר ר' אַבָּא בַּר יַעֲקב אָמַר ר' יוֹחָנָן: דָּבָר הַנִּמְלָל וְנִמְתָּח, סוג מסויים של בגד שהוא מתקפל עד למידה קטנה, ואחר כך נמתח למידה גדולה. כִּי אֲתָא [כאשר בא] רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוֹחָנָן: שִׁיגֵּר לוֹ אדם עשיר אחד שנקרא בּוֹנְיָים בֶּן נוּנְיָים מַתָּנָה לכבודו של רַבִּי, סִיבְנִי וְחוֹמְס סַלְסְלָה וּמַלְמָלָא, שהם מיני פשתן מיוחדים. ומבארים מה טיבם של בדים אלה, ובמה היו מיוחדים כל כך: סִיבְנִי וְחוֹמְס שהיו מקופלים והיה גודלם כְּאַמְגּוּזָא וּפַלְגֵּיהּ דְּאַמְגוּזָא [כאגוז וכחצי אגוז]. סַלְסְלָה וּמַלְמָלָא כְּפִיסְתָּקָא וּפַלְגֵּי דְּפִיסְתָּקָא [כבוטן וחצי בוטן], שבדים אלה היו דקים כל כך שהיו יכולים להתקפל לשיעור קטן זה, וכשפשטו אותם היו ראויים לבגד שלם עבור רבי.
(2) פירוש: לְבַשּׁוּלֵי [לבשל] כלומר, לגרום שהפצעים ייפתחו כדי שיוכל אחר כך להוציא המוגלה מהם לַיְיתֵי פָּארֵי דְּרֵישׁ נָפְיָיא [יביא סובין הנמצאים בראש הנפה], כלומר, סובין גדולים שנשארים בחלק העליון של הנפה, וְטַלְפְּחֵי בְּעַפְרַיְיהוּ [ועדשים בעפרם], וְשׁוּבְלִילְתָּא [ותלתן] וְחוּמְרְתָא דִּכְשׁוּתָא [ופרח של הכישות], וְנִינְקוֹט כְּאַמְגוּזָא בְּפוּמֵיהּ [ויקח כמלוא אגוז בפיו].
(3) לענ"ד מסקנתו של יצחק הל-אור מסוגיה זו שחצאי הקליפה שימשו גם ככן למאור, שהיו שמים בהם שמן ופתילה אינה מתיישבת עם מהלך הסוגיה המנסה להוכיח ממעשה זה שניתן לכרוך פתילה כשרה להדלקה על גבי חומר פסול.
(4) פירוש: רבא, מקמי דהוה רישא [לפני שהיה ראש ישיבה], מקרקשא ליה [היתה מקשקשת לו] בת רב חסדא, אשתו, אמגוזא בלקנא [אגוז בתוך ספל]. בתר [אחרי] שמלך, נעשה ראש ישיבה, והיה צריך יותר שימור מפני חשיבותו, עבדא ליה כוותא, ומנחא ליה ידא ארישיה [עשתה לו חלון מול המקום בו היה נפנה לצרכיו, והיתה מניחה יד על ראשו].
מקורות עיקריים:
י. הל-אור, אגוז המלך. תשס"ד.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 168-173).
לעיון נוסף:
מהם אגוזי פרך? ראה בפורטל הדף היומי: "וליתני אגוזי פרך ורימוני בדאן".
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
