סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

ממין הצובעין ספיחי סטים וקוצה – איסטיס הצבעים

 

"רבא רמי, תנן: ממין הצובעין ספיחי סטים וקוצה, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור; אלמא, עצים יש בהן משום קדושת שביעית" (בבא קמא, קא ע"ב).  

פירוש: אגב שהובאה סתירה שהביא רבא, מביאים סתירה נוספת שהביא רבא, שיש לה קשר לענייני ביעור של חומרי צבע בשביעית. רָבָא רָמֵי [השליך, הראה סתירה], תְּנַן [שנינו במשנה]: דברים שהם מִמִּין הַצּוֹבְעִין, צמחים שעשויים לצביעה, כגון סְפִיחֵי (גידולים שעלו מאליהם בשדה, שלא על ידי זריעה) של סָטִים וְקוֹצָה יֵשׁ לָהֶן דין שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן אם מוכרים אותם גם כן יש דין שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן דין בִּיעוּר שצריכים לבער אותם מן הבית ולחלק אותם כאשר כלו מן השדה, וְגם לִדְמֵיהֶן יש דין בִּיעוּר. אַלְמָא [מכאן יוצא] שעֵצִים עצמם אף שאינם פירות יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: איסטיס הצבעים   שם באנגלית: Woad   שם מדעי: Isatis tinctoria

שם נרדף במקורות: קלא אילן (על פי חלק מהחוקרים)


נושא מרכזי: מהו הסטיס ומה היה השימוש בו? 


מהמשנה המובאת בסוגייתנו אנו לומדים רק שהאיסטיס שימש לצביעה אולם מהברייתא המובאת בגמרא במגילה (כד ע"ב) ניתן להסיק שהוא שימש לצביעה מקצועית שהייתה נפוצה במקום או במקומות מסויימים: "משנה. כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו ... רבי יהודה אומר מי שהיו ידיו צבועות לא ישא את כפיו, תנא: אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר". מפרש הרמב"ם (מגילה, פ"ד מ"ו) "ואסטס - "אלנילג". וכן כל דבר שצובע את הידים, ואם היו רוב אנשי אותו המקום צבועי ידים מחמת שמתעסקים באותו הצבע מותר לו לישא את כפיו, שהרי בטל טעם מפני שהעם מסתכלין בו". במשנה בשבת (פ"ט מ"ה) נאמר: "המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה, תבלין כדי לתבל ביצה קלה. ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזין, קליפי רמונים, איסטיס ופואה, כדי לצבוע בהן בגד קטן וכו'". מכאן שהאיסטיס שימש לצביעת טקסטיל בדומה לחומרי גלם נוספים מן הצומח כמו קליפות אגוזים, קליפות רימונים ופואה. על האיסטיס כחומר צבע אנו לומדים גם בתוספתא (פרה, צוקרמאנדל, פ"ט הלכה ז'): "מי חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמן כשר, מחמת עשן או שנפל לתוכו סטיס קוץ ופואה פסול וכו'". ייתכן והאיסטיס שימש גם למאכל בעודו ירוק ועל כך ראו במאמר "אוכל, למעוטי ספיחי סטים וקוצה".

על זהותו של האיסטיס כותב רש"י: "ספיחי סטים וקוצה - סטים קרוג"א בלע"ז כרכום, קוצה גווד"א בלע"ז להכי נקט ספיחי דבשביעית ליכא אלא ספיחים". ד"ר מ. קטן  (1) ממזהה את קרוג"א עם השם cro שהוא הכרכום אך לענ"ד נראית קרבה רבה יותר לשם הלטיני Crocus. באופן דומה פירש רש"י גם במסכת שבת (פט ע"ב), נדה (נ ע"א) ועוד. ייתכן וכך זיהה גם הריבמ"ץ (שביעית, פ"ז מ"א): "וממין הצובעין ספיחי סטיס וקוצה. פי' קוקי, ואין מתקיימין בארץ". בפירושי רש"י אחרים אנו מוצאים הקבלה בין "סטיס" ומוריקא וכרכום. בפסחים (נו ע"ב): "ספיחי סטיס וקוצה - קשין לאכילה, אבל סטיס וקוצה שאינם ספיחים חזו לאכילה, סטיס - מוריקא, קרו"ג". במסכת שבת (קי ע"א): "כורכמא רישקא - כרכום של גן, קרו"ג אוריינט"ל הגדל בגנים". במקומות אחרים אנו מוצאים ברש"י זהות בין קרו"ג לבין קורטם שהוא כנראה הקוצה המוזכרת יחד עם ה"סטיס". בפסחים (מב ע"ב): "קורטמי - מוריקא, קרו"ג" ובמסכת נדה (נא ע"ב): "חלת חריע - קרו"ג והוא כרכום". מפירושי רש"י השונים כפי שהם מופיעים במהדורות הש"ס שלפנינו מתקבלת תמונה מורכבת האומרת דרשני. ניתן ליישב את הסתירות בין הפירושים השונים ביחס ללעז "קרו"ג" והשם הארמי "מוריקא" אם נרחיב את משמעותם ונכלול בהם לא רק מין צמח אחד אלא שני מינים ואולי אף יותר (ראו עוד במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא"). ניתן גם לשער שבחלק מכתבי היד של רש"י חלו שיבושים בעקבות קווי הדמיון בין המינים והחלפה בין סטיס וקוצה בגלל הופעתם, בחלק מהמקורות, כצמד קבוע.

ההצעה לזהות את הסטיס עם הכרכום סותרת לכאורה את דברי הגמרא בשבת (סח ע"א) שדנה בשאלת חובת פאה בצמח זה: "כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום חייב בפיאה. אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה". הגמרא מדייקת מתוך דברי המשנה (פאה, פ"א מ"ד) שאין חובת פאה בספיחי סטים וקוצה (בכתב"י נכתב אסטס או סטיס וקוצים) משום שהם אינם אוכל אלא משמשים לצביעה. מצאנו שם ברש"י: "למעוטי ספיחי סטיס וקוצה - שעומדים לצבע וכו'". קביעה זאת עומדת בניגוד לידוע לנו על השימוש העיקרי של הכרכום כתבלין וכתרופה. ייתכן והאיסטיס שימש גם למאכל בעודו ירוק ("אוכל, למעוטי ספיחי סטים וקוצה") דבר שאיננו סביר אם נניח שהוא הכרכום. צלקות הכרכום שימשו כתבלין יקר במיוחד וקשה להאמין שהוא נאכל לפני סיום הפריחה.

במסכת שבת (סח ע"א) פירש רש"י באופן שונה לגמרי: "סטיס - ווישד"א, קוצה - וורנצ"א". ד"ר מ. קטן (שם) מתרגם wesde = איסטיס, פסטל (צמח שמשורשו מפיקים צבע). אחד מהשמות העממיים בצרפתית לאיסטיס הוא Guesde. רש"י (שם) מתאר את האיסטיס כצמח שהפיקו את הצבע משורשיו: "... להכי נקט ספיחים דאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ארבע וחמש שנים, שהשרשין מתפשטין בארץ ומשביחין, ושורש שלהן עיקר וכו'". אם אכן הזיהוי מדוייק לא ברור מדוע כותב רש"י שהשורש הוא העיקר שהרי את הצבע מפיקים מעלי האיסטיס. ייתכן והשורשים שימשו למטרות רפואיות, כמקובל ברפואה הסינית המסורתית, אך לא כמקור לצבע. בתפארת ישראל (יכין, שביעית, פ"ז מ"א) נכתב: ספיחי איסטיס. וויידעקרויט שנעשה ממנו אינדיג, ונ"ל דנקט ספיחים לרבותא אף שאין צובעין יפה [ועי' רש"י ב"ק דק"א ע"ב]". השם "וויידעקרויט" מורכב משמו של האיסטיס בגרמנית – Waid ומהמילה kraut המציינת עשב או צמח שוטה.

את שתי הצעות אלו לזיהוי הסטיס אנו מוצאים כבר בפירוש ה"ערוך" (ערך "אסטס"):

"... פירוש אסטס אינדיק"ו ובלשון ערבי וניל ובלשון ארמי מוריקא. פירוש אחר: הוא ורד של קורטמי ולו שם אחר בלשון הקדש חלות חריע ובלשון ארמי מוריקא ובלשון ערבי ערצפור וצובעין בו בגד פשתן ובגד עמר גפנא לכלות בבית חופתן".

משני פירושי ה"ערוך" אנו לומדים שהשם הארמי "מוריקא" איננו שמו של מין אחד בלבד ובשם זה נקראו הן צמח האינדיגו והן הקורטם (כנראה קורטם הצבעים. על קורטם הצבעים ועל משמעות השם מוריקא ראו במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא"). מאוחר יותר פירש הריבמ"ץ (כלאים, פ"ב מ"ה): "מתניתין. תבואה שעלו בה ספיחי אסטס. פירוש אינדקו, ובלשון יון לולאקין, ויש אומרים ברזי, ולא מס', דברזי עץ הוא, וספיחים לא הוו אלא למיני זרעים". הרמב"ם (שם): "ואסטס - אלנילג" ורע"ב: "אסטיס - צבעו דומה לתכלת קורין לו בערבי ני"ל ובלע"ז אנדיק"ו, ורגילים שכורתים אותו וחוזר וצומח, ומה שצומח פעם שנייה נקרא ספיח. אי נמי מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה קרוי ספיח".

מדברי רוב המפרשים עולה שהסטיס הוא צמח שנקרא אינדיגו או ניל ושימש לצביעת תכלת (כנראה שהוא נקרא גם "קלא אילן". ראו במאמר "משום קלא אילן". הערוך (ערך "קלא אילן") פירש: "... וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא פי' אינדקו". מעיר על כך "מוסף הערוך": "פי' לשון יווני מין צבע דומה לתכלת". רע"ב (מגילה, פ"ד מ"ז) פירש: "אסטס - צבעו דומה לתכלת". בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תרפ"ה) כתב: "... ואפשר שעד היום הוא מצוי (הכוונה לחילזון) אלא שאין מכירין אותו או שאין יודעין לצודו גם כי אינם צריכים לו שצבע הדומה לתכלת מצוי הרבה דהיינו איסטס הנקרא בערבי ניל וצובעין אותו באופן אומנות שאינו עובר אפילו על ידי גיהוץ" (על גוון הצבע שהופק מהסטיס ראו במאמר "איסטטית היא זו").


תמונה 1. ניל מכסיף (ניל הצבעים)          צילם:  Kurt Stüber

 

      
תמונה 2. איסטיס – פריחה          צילם: Pethan  

תמונה 3. איסטיס - תרמילים 

 
הרחבה

הניל או האינדיגו עשויים להיות שני מיני צמחים שמהם הפיקו את הצבען אינדיגו (צבע כחול) עד להתבססות השימוש בצבעים סינטטיים לצביעת טקסטיל. הצמחים הם ניל מכסיף (ניל הצבעים – תמונה 1) (Indigofera tinctoria) ואיסטיס הצבעים (Isatis tinctoria) (תמונה 2). ייתכן ובערבית בתקופת "הערוך" והמפרשים אחריו לא הבחינו בין המינים ושניהם נקראו ניל. לדעת ז. עמר בתקופת חז"ל המין שבו השתמשו היה האיסטיס ואילו בימי הביניים המין העיקרי היה ניל הצבעים ואליו התכוונו המפרשים.

אסטיס הצבעים הוא צמח במשפחת המצליבים הקרוב לאסטיס המצוי (תמונה 3). האסטיס המצוי נפוץ מאד בארץ ויוצר יחד עם החרדל הלבן והלפתית משטחי פריחה צהובים. אופן גידולו של אסטיס הצבעים מתאים למתואר במשניות העוסקות בספיחי אסטיס משום שמקובל לגדל את הצמח בשדות במשך 4-5 שנים ולהניח לו להתרבות מזרעים. בשביעית (פ"ז מ"א) נאמר: "ספיחי איסטיס וקוצה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור". מפרש הרמב"ם: "ספיחי אסטיס - "אלנילג", ונקרא כן לפי שנקצץ וצומח שוב ונמצא שהוא לעולם ספיח". בכלאים (פ"ב מ"ה) אנו מוצאים: "... תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינין הרבה וכן תלתן שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש וכו'". משתמע מכאן שגידלו לסירוגין איסטיס ותבואה וזרעי איסטיס נבטו בתוך התבואה גם כשלא היה בהם צורך.

ניל מכסיף הוא שיח טרופי ממשפחת הפרפרניים העשוי להיות חד שנתי, דו שנתי או רב שנתי על פי תנאי האקלים באזור גידולו. תפוצתו היא בארצות המזרח וקיים ויכוח האם בזמן המשנה והתלמוד גידלו אותו גם בארץ ישראל או שהוא יובא מהודו. כוח הצביעה של הניל גדול פי 50 מזה של האסטיס.

 


(1) ב"אוצר לעזי רש"י".

 
 

לעיון נוסף:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 35-40). ראה תיאור נרחב של השיטות השונות לזיהוי האסטיס. 
אסטיס מצוי  וניל מכסיף באתר צמח השדה. 

 



א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר