טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים – גפן

"אכלה סמדר - רבי יהושע אומר: רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר, וחכמים אומרים: רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים, אבל אכלה פגים או בוסר, רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר וכו'" (בבא קמא, נט ע"א).

פירוש: אָכְלָה הבהמה את הענבים בעודם סְמָדָר (מיד בתחילת גידולם) ר' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: רוֹאִין אוֹתָן את הענבים שניזוקו כְּאִילּוּ הֵן עֲנָבִים העוֹמְדוֹת לִיבָּצֵר, ולפי שיעור זה מעריכים את הנזק, ואילו חֲכָמִים אוֹמְרִים: רוֹאִין את החלקה כַּמָּה הָיְתָה יָפָה (שווה) קודם לכן וְכַמָּה הִיא יָפָה לאחר הנזק, ואת ההפרש ישלם, ואין מעריכים את הפירות לעצמם. ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם (בשם) ר' שִׁמְעוֹן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שמעריכים את החלקה שניזוקה בִּזְמַן שֶׁאָכְלָה לוּלְבֵי גְפָנִים (ענפים צעירים של גפנים) או יִחוּרֵי (שתילי) תְאֵנִים, אֲבָל כאשר אָכְלָה פַּגִּים של תאנים שעדיין לא הבשילו, אוֹ בּוֹסֶר של ענבים רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ היו עֲנָבִים עוֹמְדוֹת לִיבָּצֵר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


הנושא המרכזי: מהם לולבים ותמרות? 


תקציר: לדעת רוב הראשונים (יוצאים מן הכלל הם רש"י והרמב"ם) קיימת זהות בין הלולבין והתמרות. על פי הנחה זאת קיימות שלוש אפשרויות זיהוי. א. הלולבים הם קנוקנות הצמח הרכות הניתנות לאכילה. ב. שזרות אשכולות הגפן. ג. הנצרים הצעירים והרכים בראש הגבעולים. הלולבים של צמחים רבים ראויים למאכל בעיקר על ידי "המתקה" כלומר כבישה. הזיהוי הראשון בעייתי משום שבמקורות מופיעים לולבים גם בהקשר של צמחים החסרים קנוקנות. לדעת רש"י התמרות הן גידולים על פני העלים וכנראה הכוונה לעפצים. הרמב"ם מזהה תמרות כניצני פרחי הצלף (הדעה המקובלת שהם נקראים קפריסין).

הלולבין בהם סוגייתנו עוסקת אינם כוללים את לולב התמר הניטל בחג הסוכות אך השם המשותף רומז על דמיון מסוים. ייתכן והדמיון הוא בכך שגם לולב התמר הוא מבנה ראשוני ממנו מתפתח העלה הפרוש בדומה לנצרים שמהם מתפתחים העלים והפרחים.  

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
 

לולב

את השם לולב אנו מכירים היטב כאחד מארבעת המינים אותם נוטלים בחג הסוכות אך גם כשם הכולל את ארבעתם (ראו במאמר "אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה"). השם לולב מופיע בספרות חז"ל גם בהקשרים אחרים, שאינם קשורים לתמר, אך כנראה קיים מכנה משותף בין לולב התמר לבין ה"לולבים" האחרים שעליו נעמוד בהמשך. ממהלך הסוגיה ניתן להסיק שלולבי הגפן הם שלב קודם לסמדר ולכן אינם מוגדרים כפרי ומהווים חלק מהחלקה שניזוקה: "אמר רבינא: כרוך ותני. במה דברים אמורים? בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים, אבל אכלה סמדר פגין או בוסר, רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר". כנראה שהכוונה לשזרת האשכול (ציר האשכול) הרכה בשלב הקודם לפריחה ובלשון רש"י: "בזמן שאכלה לולבי גפנים - האשכולות נראה בחניטת הגפנים וניכר ועדיין לא פרח להיות הענבים גמורים והוא לולב וכן יחור בתאנים". דבריו לא ברורים לי כל צרכם ובמיוחד השימוש בפועל "חניטת הגפנים". כנראה שהכוונה לשלב בו ניתן לראות את התחלת התפתחות פקעי הפרחים על שזרת האשכול. בשלב זה כבר ניתן להבחין בין השריגים לבין שזרות האשכול העתידות להפוך לאשכולות ענבים. במקביל גם בייחורי התאנה ניתן לראות את ניצני הפגות. הן לולבי הגפן והן יחורי התאנה עדיין רכים וניתנים לאכילה על ידי בהמות.

לגבי איסורי נזיר קיימת מחלוקת האם גם ללולבים יש מעמד פרי וייתכן ומחלוקת זו קשורה למחלוקת בסוגייתנו: "שלשה מינין אסורין בנזיר, הטומאה כו'. היוצא מן הגפן אין, גפן עצמו לא, מתניתין דלא כר"א, דתניא, רבי אלעזר אומר: אפילו עלין ולולבין במשמע וכו" (נזיר, לד ע"ב). בסוגייה שם מזהה רש"י את ה"לולבין" עם קנוקנות הגפן: "עלין ולולבין - של גפן במשמע הכתוב, שאמר: מכל אשר יעשה מגפן היין לולבין אלו חוטין רכין שבגפן". התיאור של חוטים רכים מצביע על הקנוקנות המתפתלות סביב עצמים שונים ומאפשרות לגפן לטפס. זיהוי מפורש של הלולבים עם קנוקנות אנו מוצאים בפירוש רש"י בברכות (נה ע"א): "... והתניא, עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות: האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי גפנים, ומוריגי בהמה וכו'" (ברכות, נה ע"א). מפרש רש"י: "לולבי גפנים - וידלי"ש בלעז". ד"ר מ. קטן מתרגם ב"אוצר לעזי רש"י" Wediles או Vedilles לקנוקנות.

מהברייתא אנו לומדים אגב אורחא שקנוקנות הגפן אינן מאכל מומלץ משום שהן גורמות ל"תחתוניות" שהיא כנראה מחלת טחורים. ניתן לשער שאכילת עלים (קנים, גפנים) וקנוקנות גפן המכילים בעיקר תאית, תרכובת שאינה ניתנת לעיכול על ידי האדם, גורמת לעצירות. השפעת סוג מזון זה מקבילה לגורם נוסף ל"תחתוניות" המובא מפי ה"יש אומרים": "אף התולה עצמו בבית הכסא יותר מדאי". התכולה הגבוהה של התאית בלולבי הגפנים מתבטאת גם בערך הקלורי הנמוך שלהם כפי שמשתמע מהסוגיה ביומא (פ ע"ב). הגמרא שם דנה בשאלה מדוע שיעור אכילה ביום כיפור הוא תמיד ככותבת: "... מתקיף לה רבי זירא: בשר שמן בככותבת, ולולבי גפנים בככותבת? אמר ליה אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה. מיהו, בשר שמן טובא, לולבי גפנים פורתא"(1). "יישוב הדעת" מלולבי גפנים נמוך משום שערכם התזונתי נמוך.

ממהלך הסוגיות משתמע שה"לולבין" ראויים למאכל אך יחד עם זאת אינם חלק מהפרי. למעשה קיימים בגפן רק שני חלקים העשויים להקרא "לולבין". מהמקורות משתמע בבירור שאין מדובר בעלים שאמנם ראויים למאכל (מוכרים היטב כממולאים "עלי גפן") אך נימנים בנפרד מהלולבים. מסיבה זו החלופות היחידות האפשריות הן הקנוקנות והקצוות הצעירים של הזמורות המתפתחות. כאמור, רש"י בסוגייתנו בחר לזהות את ה"לולבין" כשריגי אשכולות ואילו במסכת ברכות ונזיר כקנוקנות. אבחנה דומה בין חלקים נאכלים בגפן לבין הפרי עצמו אנו מוצאים גם לגבי ערלה: "העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר ואסורים באשרה. רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי וכו'" (ערלה, פ"א מ"ז). לגבי לולבי גפנים קיימת הגדרה ברורה עד מתי הם ראויים למאכל: "תנו רבנן: אכל עלי קנים פטור, לולבי גפנים חייב. אלו הן לולבי גפנים? אמר רבי יצחק מגדלאה: כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים וכו'" (יומא, פא ע"ב). מפרש רש"י: "מראש השנה ועד יום הכפורים - אבל לבלבו קודם ראש השנה - כבר נעשו קשים, ועץ בעלמא נינהו" (תמונה 1).

מדברי רבי יצחק מגדלאה קשה לקבוע האם לולבי הגפנים את הקנוקנות או קצוות הענפים משום ששני מבנים אלו מתקשים לאחר כמה ימים. לעומת זאת מהמשנה בשביעית (פ"ז מ"ה) ניתן להוכיח שלולבים אינם קנוקנות אלא קצוות הענפים: "לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. לולבי האלה והבטנה והאטדין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור, אבל לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהן". למיני הצמחים המנויים במשנה אין קנוקנות ולכן החלופה היחידה שנותרה היא קצוות הענפים הרכים.

על מנת שיהיו ראויים לאכילה נהגו "להמתיק" את הלולבים כנראה על ידי כבישה: "... לולבי הזרדין והחרובין עד שלא ימתיקו אין נקחין בכסף מעשר, משימתיקו נקחין בכסף מעשר אבל הלוף והחרדל והתורמסין ושאר כל הנכבשין בין משימתיקו בין עד שלא ימתיקו נקחין בכסף מעשר וכו'" (תוספתא, מעשר שני, פ"א הלכה י"ג). "לולבי הזרדין והחריבין עד שלא המתיקי אין טמאין טומאת אוכלין, משהמתיקו מטמאין טומאת אוכלין וכו'" (תוספתא, עוקצין, פ"ג הלכה ט').




תמונה 1. קנוקנת גפן - לולב על פי הגדרת רש"י לאחר שהתקשה והפך לעץ.


ל"לולבין" יש משמעות נוספת הקשורה ללולב התמר: "מי שהיו גיתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרן, הלולבין והעדשים מנגבין והן טהורין העקלין של נוצרין ושל בצבץ צריך לנגב של השיפה ושל גמי צריך לישן וכו'" (תוספתא, טהרות, פי"א הלכה ט"ז). מפרש רש"י (עבודה זרה, עה ע"א): "הלולבין - טאטיתא אשקיפ"א שמכבד בה הענבים המתפזרין לאוספן". ד"ר מ. קטן מתרגם את הלעז escove למטאטא. הקשר בין הלולב והמטאטא הוא בכך שהלולבים שימשו לטאטוא כפי שאנו מוצאים ברש"י במסכת סוכה (כט ע"ב): "נפרצו עליו - משדרה, ואינם מחוברין אלא על ידי אגודה, כי חופיא שקורין אשקוב"א - לאו הדר הוא". במסכת שבת (קכד ע"ב) כתב רש"י: "מכבדות - אישקוב"א, שמכבדים בהן את השולחן". גם כאן תירגם ד"ר קטן escoves מטאטאים. 

את המכבדות אנו פוגשים גם כתפרחות התמר או צברי פירותיו: "ופורצין פרצות. אמר עולא אמר רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת בשל מכבדות. דרבנן סברי: גזרינן שמא יעלה ויתלוש, ואנשי יריחו סברי: לא גזרינן שמא יעלה ויתלוש. אבל בשל בין הכיפין - דברי הכל מותר". רש"י: "בשל מכבדות - כפות תמרים הן בראש הדקל, וכפופות זו אצל זו כעין כלי, וכשהתמרים נושרין - מקבלות אותן, וכיון דגבוה וצריך לעלות על הדקל לנוטלן - חיישינן שמא יתלוש מן המחוברות, דהוי אב מלאכה". שאלה שאין לי עליה מענה היא מה הקשר בין הפועל לכבד את הבית ובין מכבדות? מה קדם למה? האם המכבדות נקראות על שם כיבוד הבית או אולי ההיפך.

המכנה המשותף בין שמו של לולב התמר לבין קצוות ענפיהם של הצמחים האחרים הוא העובדה שמדובר בנצרים רכים הנושאים ניצנים (פקעים) של עלים או פרחים שטרם התפתחו. בראש הנצרים נמצא קודקוד הצמיחה ומתחתיו נראים הניצנים שהם צברי תאים עובריים שמהם יתפתחו העלים והפרחים. פקעים אלו נמצאים בקצהו העליון והצעיר ביותר של הגבעול המתפתח לפני התקשותו בגלל הצטברות תאית וליגנין (חומרי העצה). בשלב זה הלולבים רכים ובחלק ממיני הצמחים ניתנים למאכל. לולב התמר אמנם איננו ניצן ואיננו ראוי למאכל אך גם הוא שלב ראשוני בהתפתחות עלה הממוקם בראש העץ. ייתכן, אם כן, שקיים קשר בין שלב הלבלוב בצמחים ובין השם "לולב". יש המפרשים את השם לולב כנוטריקון "לו לב" משום שהוא משמש כ"לב" העלה(2). 

 

תמונה 2.  לולב על רקע עלה פרוש		תמונה 3.  צלף קוצני -  נצר צעיר בראש שיח

  
תמרות 

התמרות מוזכרות במשניות באופן המצביע על כך שהן שם נרדף ללולבים(3) כפי שנוכיח להלן. הערוך (ערך "צלף") פירש: "... תמרות הן לולבי נצפא וכשהן רכין נקראין שיתי ואוכלין אותן והן עקר העץ שעושה הפרי ועליו וכו'". "עקר העץ" הוא כנראה הגבעול או הגזע. חלק מהמפרשים מיייחסים את שתי המשמעויות שניתנו ללולבים גם לתמרות. במשנה במעשרות (פ"ד מ"ו) נאמר: "רשב"ג אומר: תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן חייבות במעשר. רבי אליעזר אומר: הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס וכו'". מפרש הריבמ"ץ: "רבן גמליאל אומר תמרות של תלתן - פירוש לולבי החרדל והתלתן וכו', ויש מפרשין הגבעולין שלהן קודם שיפתחו נקראין תמרה, כדאמרי' בהדס נקטף ראשו ועלתה בו תמרה וכו'". בפירוש הראשון הריבמ"ץ מכנה את התמרות בשם לולבים מבלי לפרט למה הכוונה ובפירוש השני התמרות הן החלק הכולל את קודקוד הצמיחה של הגבעול. בהמשך פירושו כתב: "ר' אליעזר אומר מתעשרת תמרות וכו' - פי' צלף הוא נצפה והוא פרחה והוא שם האילן, ובלש' ישמעאל אלכפר ובלעז קפרינא, פי' תמרות הן לולבי נצפה, וכשהן רכין נקראו שיתיה ואוכלין אותן לחין והן עיקר העץ שיוצא מהן הפרי וכו'". הר"ש מפרש: "תמרות של תלתן - לולבי תלתן כעין שיש לגפנים ואוכלין אותן. ויש מפרשים דדרך הגבעולין כשמתחילין לצמוח ולגדל נראה מקום צמיחתן כעין גרגיר ונקרא תמרה כדאמרינן גבי הדס עלתה בו תמרה". הרא"ש מתייחס במפורש לשני הפירושים שהובאו לעיל ביחס ל"לולבין": "תמרות של תלתן - לולבי תלתן טודיל"ש כעין שיש לגפנים ונאכלים, ויש מפרשים כשמתחיל לצמוח נראה במקום צמיחתן כעין גרגר ונקרא תמרה כדאמרינן גבי הדס נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ובתלתן ובחרדל ופול הלבן חשובות אוכל ... תמרות - הן לולבין שבו וכשהן רכין אוכלין אותו והוא עיקר העץ שגדל בו הפרי". ברור למדי שהפירוש הראשון מתייחס לקנוקנות(4) משום שההשוואה היא לגפנים שלהם יש קנוקנות ואילו בפירוש השני ההשוואה היא להדס החסר קנוקנות(5).

לאור הזיהויים בהם פתחנו מקור השם "תמרה" הוא אולי בצורה דמויית התמר של הנצרים בתחילת התפתחותם. לדעת י. פליקס ה"תמרות" (של הצלף) הם הנצרים הרכים ה"מתמרים" מתוך החלקים הבוגרים של הצמח(6). זיהוי שונה לחלוטין מופיע בפירוש רש"י (ברכות, לו ע"א): "תמרות - בתוך העלים גדלים כמין תמרות, ובולטין בעלה, כמו בעלין של ערבה". מתאור זה משתמע שהכוונה לעפצים המתפתחים על גבי העלים. באופן מפורש יותר הסבר זה מופיע בפירושו לסוכה (לג ע"א): "ועלתה בו תמרה - כמין תמרה, כעין הנמצא בעלי ערבה פעמים בעלין דבוק כמין פרי ירוק, וצובעין בו הנשים צעיפיהם".

לדעת הרמב"ם התמרות הן ניצני הפרחים לפני פתיחתם (בניגוד לדעתו, בדרך כלל מקובל לזהות את הניצנים עם הקפריסין). בפיהמ"ש (מעשרות, פ"ד מ"ו) כתב: "תמרות של חרדל ושל תלתן, ניצני החרדל והתלתן. וצלף, "אלכבר", יש בו ניצנים והם הנקראים תמרות". נראה שהרמב"ם פירש הפוך מהמקובל והחליף בין התמרות והקפריסין משום שבקפריסין פירש: "ויש בו אוכל יבש דומה לעצים ולעלים והוא הנקרא קפריסין". פירושו של י. פליקס מסתבר מאד לאור דברי עולא בר חיננא. "עליית התמרה" מהווה פיצוי על קטימת ראש ההדס. קשה להבין כיצד עפצי עלה (לשיטת רש"י) או ניצני פרחים (לשיטת הרמב"ם) עשויים להוות תחליף לקודקד ההדס שנקטם. מאידך גיסא התפתחות של גבעול צעיר מראש בד ההדס מהווה השלמה לקטע הקטום.

העובדה שתמרות קיימות גם בצמחים שאין להם קנוקנות מהווה קושי לזיהוי התמרות עם הקנוקנות. הרא"ש אמנם ייחס את פירוש זה לתלתן ולגפן בעלי הקנוקנות אולם במשניות אנו מוצאים תמרות גם בצמחים חסרי קנוקנות כדוגמת הצלף שפגשנו לעיל והאזוב: "כל אזוב שיש לו שם לווי פסול ... אין מזין לא ביונקות ולא בתמרות וכו'" (פרה, פי"א מ"ז). הריבמ"ץ מפרש: "ותמרות הוא קורא כאן לתרמיל שבו הזרעונים בראשי הקלחים"(7). ראיה נוספת שאין מדובר בקנוקנות היא התוספתא (פרה, פי"א הלכה ז') המגדירה מהן התמרות הכשרות להזאה: "אלו הן היונקות: גבעולין שלא גמרו תמרות שלא הניצו כל עקר דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: תמרות גבעולין שלא גמרו ויונקות שלא הניצו כל עקר". הנצה אפשרית רק בראשי הגבעולים ולא בקנוקנות.

מהמקורות ניתן ללמוד שלולבים – תמרות של מגוון גידולים היו ראויים לאכילה. בנוסף למינים שכבר פגשנו במשנה במעשרות אנו לומדים גם על תמרות הדלועים: "הדלועין שקיימן לזרע אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית ואם לאו אסור לקיימן בשביעית. התמרות שלהם אסורות בשביעית וכו'" (שביעית, פ"ב מ"י). מפרש הריבמ"ץ: "התמרות - פירוש הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה, כדאמרינן נקטם ראשו ועלתה בו תמרה". בתוספתא (שביעית, פ"ב הלכה ב'): "הלוף שהעלה תמרות בשביעית לא יטול הימנו בשביעית מפני מראית העין וכו'". במסכת ברכות (לו ע"א) אנו לומדים על ברכתן של תמרות הצלף: "על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר: בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר: בורא פרי העץ".

(1) פירוש: מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא עוד: אם משום ישוב הדעת, אם אכל בשר שמן דעתו מתיישבת עליו בככותבת, ואם אכל לולבי גפנים (ענפים צעירים של גפנים) שראויים לאכילה, גם בהם מתיישבת דעתו בככותבת? והרי ודאי שאינם משביעים באותה מידה! אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן [מוחזק להם לחכמים] דבהכי [שבכך] מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], אבל בציר מהכי [בפחות מכך] לא מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו]. מיהו [אולם] בבשר שמן יש בו ישוב הדעת טובא [רב], ואילו בלולבי גפנים ישוב הדעת באכילתם הוא פורתא [מעט].
(2) גם בזוהר (השמטות כרך א (בראשית) דף רסז ע"ב) אנו מוצאים קשר בין השם לולב והלב אם כי במשמעות שונה.
(3) רש"י והרמב"ם מפרשים באופן שונה (ראו להלן).
(4) למינים רבים בתת משפחת הפרפרניים לה שייך התלתן יש קנוקנות. לזיהוי התלתן ראו במאמר "מי שהיו לו חבילי תילתן של כלאי הכרם".
(5) את הלעז טודיל"ש (tudeles) מפרש ד"ר מ. קטן ב"אוצר לעזי רש"י" (ערך "זרדין", סוכה, יב ע"א) כצינורות או גבעולים. מעיון במלון צרפתי משתמע לכאורה, שתרגומו איננו מדויק משום שלעז זה איננו מתייחס לצינורות או גבעולים רגילים אלא לבעלי צורה מפותלת המשמשת להצמדת עצמים זה לזה בדומה לקנוקנות המצמידות את הצמח המטפס לתשתית (באנגלית נקרא מבנה זה bocal. ראו כאן).
(6) י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (185-190).

ניתן למצוא קשר בין שמות העצם "תמר" ו"תמרה" לבין הפעלים הרבים ששורש זה מופיע בהם. משמעות כולם קשורה למבנה הזקוף והגבוה של התמר העולה העולה כלפי מעלה. בספרות חז"ל אנו מוצאים: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ... ולא נצחה הרוח בעמוד עשן ובזמן שעמוד עשן יוצא ממזבח העולה היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לרקיע (מסכתות קטנות, אבות דרבי נתן, נוסחא א פל"ה). "ולמה הוצרכו לכך וכו'. ומי מיחליף? והתניא, רבי אומר: אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה, תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל, תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן וכו'" (יומא, כח ע"ב). "של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לפטם כמותם ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. של הללו מתמר ועולה כמקל, של הללו מפציע לכאן ולכאן וכו'" (יומא, לח ע"א).
(7) פירוש זה איננו סותר בהכרח את פירושיו במקומות אחרים משום שהפרחים והתרמילים ממוקמים בראש הגבעולים הרכים. 

לעיון נוסף:

ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 136.

 
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.