סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה – תמר מצוי

 

"אהא נאה - נזיר. ודלמא אנאה לפניו במצות! כדתניא: זה אלי ואנוהו - אנאה לפניו במצות, אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין נאים! אמר שמואל: שתפוס בשערו ואמר אנאה" (נזיר, ב ע"ב).


שם עברי: תמר מצוי  שם באנגלית: Date Palm   שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי: הלולב ומבנהו. מה מעמדו של לולב הקנרי? 

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.



עלי התמר וחלקיו זכו לשמות רבים במקרא ובספרות חז"ל. בפרשת אמור אנו קוראים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא, כג מ'). בנחמיה (ח ט"ו) הם נקראים בשם המקובל גם בימינו: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". המילה "כפה" בהקשר של עלים מופיעה במקומות נוספים במקרא: "וַיַּכְרֵת ה' מִיִּשְׂרָאֵל ראשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד" (ישעיהו, ט' י"ג). מפרש הרד"ק: "ויכרת, כפה ואגמון - החזקים והחלשים, כפה הוא ענף העץ, כמו וכפתו לא רעננה ואגמון הוא הגומא הגדל במים". מקור הרד"ק בפסוק: "בְּלא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לא רַעֲנָנָה" (איוב ט"ו ל"ב). המלבי"ם מפרש: "בלא יומו תמלא כפתו - שהם הענפים והעלים שלו הסוככים על הפרי שהוא משל על קנייניו וחילו, תמלא לפני זמנו, בעוד שכפתו לא רעננה - שיאבד הכל לפני זמנו".

בספרות חז"ל עלי התמר מיוצגים בדרך כלל על ידי השם "חרות" או נגזרות שלו שהן "חריות" ו"חרותא". מקובל לחשוב ש"חריות" היא צורת הרבים של "חרות" ו"חרותא" הוא שמה הארמי. סקירה של אזכורי השמות "חרות", "חריות" ו"חרותא" בספרות חז"ל מעלה שאמנם שלושתם מתייחסים באופן כללי לעלי התמר אך לא תמיד לאותו חלק בעלה. עלי התמר מורכבים מנוצים (ראו במילון המונחים) הבנויים מציר עלה ("שדרה" או "שזרה" (1)) ומעלעלים היוצאים ממנו ("הוצין"). בעלה צעיר ("לולב") העלעלים סגורים והם נפרשים רק לאחר התבגרותו (תאור מפורט של מבנה עלה התמר ראו ב"הרחבה"). בחלק מהמקורות משמעות "חרותא" היא עלה שלם לאחר שנפרש ואילו באחרים הכוונה רק לציר העלה ("שדרה"). במקור בודד (לשיטת רע"ב) "חרותא" הם העלעלים בלבד. על מנת שניתן יהיה לנסות לקבוע מהי המשמעות המדוייקת של השמות יש לעיין בהקשרם בסוגיות (הנושא נסקר בהרחבה במאמר "חרות פסול, דומה לחרות כשר").
 

הלולב

בניגוד לתמונה המורכבת העולה מתוך אזכורי השמות המתייחסים לחלקים השונים של עלי הדקל הרי שהשם "לולב" שמור לעלה הסגור שבו אנו משתמשים למצוות נטילת לולב. את הפסוק "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבת וְעַרְבֵי נָחַל וכו'" מתרגם אונקלוס: "ותסבון לכון ביומא קדמאה פרי אילנא אתרוגין וללבין והדסין וערבין דנחל ותחדון קדם ה' אלהכון שבעת יומין". תרגום אונקלוס (שנכתב על פי המסורת ברוח הקודש) המתרגם "כפת" כ"לולבין" עולה בקנה אחד עם המסורת ההלכתית המפרשת את הביטוי "כפת תמרים" כלולב. כלומר, עלי הדקל כאשר הם עדיין סגורים לפני פרישת העלעלים. מבנה זה עשוי להסביר את תפקידו של הלולב כמעכב פורעניות. בגמרא במנחות (סב ע"א) אנו מוצאים: "אמר רבי יוסי בר רב אבין: זאת אומרת שירי מצוה מעכבים את הפורענות, דהא תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים. אמר רבה: וכן לולב. רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ומחוי הכי, ואמר: גירא בעינא דשטנא. ולאו מילתא היא, משום דאתי לאתגרויי ביה וכו'"(2) (מנחות, סב ע"א). דברי רב אחא בר יעקב "גירא בעינא דשטנא" מצביעים על כך שבעת נענוע הלולב הוא התייחס ללולב כעין חץ הנורה לעבר עיני השטן. החץ מחודד בראשו ואינו נראה כעלה דקל הפרוש כעין נוצה. רבי משה ב"ר יהודה אבן מכיר(3) בספרו "סדר היום" פירש את הקשר בין מבנה הלולב ותפקידו הרוחני באופן שונה:

"מצות לולב. ענין המצוה הזאת וכוונתה ליחד שם שמים בכל לבבו ובכל נפשו, וכן ענין לולב לו לב שיהיה לבו שלם עם אביו שבשמים. וכמו שהלולב מקשר כל העלין שבו ונעשה הכל אגודה אחת וקשר אחד בלי פירוד ביחוד גמור, כך צריך האדם שיקשר כל דעותיו ומחשבותיו ויפנה הכל אל מקום אחד ואל יפנה במחשבתו אנה ואנה. וזה שכתוב תמים תהיה עם ה' אלהיך כלומר תהיה כל מחשבותיך כולם פונות אל מקום אחד, ובזה תהיה תמים ושלם בענין עבודתו ויראתו, כמו שהלולב תמים ושלם חתיכה אחת ביחוד בקשרו כל דליותיו ופארותיו וכו'".

הלכות המגבילות את השימוש בלולבים שלמים וישרים בלבד, ובשלב שהם סגורים לחלוטין, מובאות במשנה ובגמרא במסכת סוכה: "נקטם ראשו. אמר רב הונא: לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר. ונסדק כשר? והתניא: לולב כפוף, קווץ, סדוק, עקום, דומה למגל, פסול. חרות פסול, דומה לחרות כשר ... רבי יהודה אומר: תניא רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כפות תמרים, כפות, אם היה פרוד יכפתנו. אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא בעינא. כפות וליכא וכו'" (לא ע"א). מפרש רש"י: "כפות - משמע שפרוד מתחלה, ואתה כופתו". כוונת הדברים שמצוות לולב איננה בעלה הפרוש אלא כאשר הוא עדיין סגור. מסיבה זו, על פי אחת הדעות, אפילו פתיחה קלה בין שני העלעלים בראש הלולב עלולה לפסול: "איכא דאמרי אמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול". רש"י: "נחלקה התיומת - שני עלין עליונים אמצעים, ששם השדרה כלה, נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם. תיומת - לפי שמדובקין כתאומים". כך נוכל גם להבין מתוך דברי הגמרא העוסקת באורכו של הלולב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: שיעור הדס וערבה שלשה, ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ורבי פרנך אמר רבי יוחנן: שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח" (סוכה, לב ע"ב). רש"י: "שדרו - לבד, שהעלים ארוכים למעלה לאחר שכלתה השדרה, שאין עוד עלין דבוקין ועולין בו". גם כאן מסתבר שאנו עוסקים בעלה בטרם נפרדו העלעלים ולכן הם עדיין "דבוקין ועולין בו".

במדרש נאמר: "... דבר אחר, כל אותה חכמה שכתב בשלמה החכמה והמדע נתון לך ... ישב לו תמיה על ארבע מינין הללו ... וארבעה לא ידעתים, אילו ארבעת מינין שביקש לעמוד עליהן. פרי עץ הדר, מי יאמר שהוא אתרוג, כל האילנות עושין פירות הדר. כפות תמרים, התורה אמרה טול שתי כפות תמרים להלל בהן והוא אינו נוטל אלא לולב ליבה שלתמרה וכו'" (ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל). במדרש בראשית רבה (לך לך, פרשה מ') עומד הלולב בניגוד לחריות שהן עלים שכבר נפרשו: "... מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, לולבים להלל חיריות לסיכוך, סיבים לחבלים וכו'".

אם נסכם את המשתמע מהמקורות לענייננו נמצא ש"כפות תמרים" הם הלולבים כלומר העלים לפני שהם נפרשים. בנוסף למקורות המעידים על צורתו של הלולב ניתן ללמוד עליה מתאורים גרפיים שונים מהעת העתיקה כפסיפסים, מטבעות, ציורי קיר, פיתוחים ועוד (תמונות 1-2). לאור העובדה שמקור הביטוי "כפות תמרים" הינו בצורה של עלי עץ התמר, המזכירים צורת כף יד(4), עלינו להניח שמשמעותו אינה מוגבלת רק ללולב וכוללת גם את העלים הפרושים. כך ניתן להבין את פירוש המלבי"ם (לעיל) לפסוק באיוב, שהרי התיאור "שהם הענפים והעלים שלו הסוככים על הפרי" לא מתאים ללולב חסר הנוף שאין בכוחו לסוכך על הפרי.
 

               
תמונה 1.  4 המינים מתוך פסיפס ביהכ"נ בחמת טבריה
(סוף המאה ה – 3 תחילת ה – 4 לספירה).
  תמונה 2.  4 המינים במשקוף ארון הקודש
בבית הכנסת באום קנאטיר.

 
מבנה עלה התמר

על מנת להכיר את הלולב עלינו לפתוח בסקירת מבנה עלי התמר. עלה התמר בנוי משלושה חלקים: הטָרָף (בדרך כלל הכוונה לחלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. בסיס הפּטוֹטֶרת הוא החלק של הפטוטרת העוטף את הגזע. במיני דקליים רבים כדוגמת התמר בסיס הפטוטרת נשאר צמוד לגזע גם אחרי שהיא והטרף נשרו. עלה התמר הוא עלה מורכב כלומר הטרף בנוי מיחידות רבות הנקראות עלעלים ומאורגנות סביב ציר משותף ("ציר העלה" או "שדרה"). עלים מורכבים נושרים בשלכת כיחידה אחת (הציר עם כל העלעלים) בניגוד לעלים פשוטים הנושרים בנפרד. עלה הדקל נקרא עלה מורכב מנוצה משום שהעלעלים מסודרים משני עברי השדרה כסעיפי נוצה. עלעלי עלים מנוצים עשויים להתחבר משני עברי ציר העלה בניצב זה לזה (תמונה 3-4) ואילו בתמר וקרוביו העלעלים מחוברים באלכסון (תמונה 5). במין דקל אחר הנקרא ושינגטוניה הטרף איננו מנוצה אלא דמוי מניפה (תמונה 6).
 

               
תמונה 3. אוג הבורסקאים - עלה מורכב מנוצה   תמונה 4. חרוב - עלה מורכב מנוצה

  

           
תמונה 5.  חלקי עלה התמר   תמונה 6.  דקל ושינגטוניה  

 
ניתן לחלק עלים מורכבים מנוצים על פי מדד נוסף והוא האם הם בעלי מספר עלעלים זוגים או אי-זוגי. בעלים בעלי מספר עלעלים אי-זוגי נוסף עלה בודד בראש העלה. שני סוגי העלים עשויים להופיע באותו צמח. בדרך כלל אלה ארצישראלית נבדלת מאלת המסטיק בכך שמספר עלעליה אי-זוגי אך בשני המינים ניתן למצוא עלים מהטיפוס השני בשכיחות נמוכה (תמונות 7-8). לענ"ד גם עלי התמר עשויים להיות משני הטיפוסים דבר הבא לידי ביטוי בהגדרת התיומת (להלן ארחיב בנושא זה).
 

           
תמונה 7.  אלה א"י - מספר עלעלים אי-זוגי   תמונה 8.  אלה א"י – מספר עלעלים זוגי

 
בשלבים הראשונים להתפתחותם מבצבצים העלים בצמרת התמר(5) כלולבים שבהם העלעלים חופים זה את זה ואת ציר העלה ועטופים במעטפת חיצונית קרומית בצבע חום. בהמשך התפתחות העלה העלעלים גדלים ונפרשים בשני צירים (מימדים): 1. העלעלים נפרשים ומתמקמים בזווית אלכסונית לציר העלה (תמונה 9). 2. העלעלים שהיו מקופלים בלולב לאורכם לשתי שכבות נפרשים בעלה הבוגר משני צידי ציר העלעל (תמונות 10-12). תהליך זה מתואר באופן תמציתי ומדויק על ידי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב, פ"ז הלכה א'): "כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב".
  

               
תמונה 9.    תמונה 10. 

     

               
תמונה 11.    תמונה  12.

   

פסולי הלולב

בפרק הבא אסקור בקיצור כמה מהתופעות הקיימות בלולב הקשורות למבנה העלה. סקירה זו תהיה חלקית בלבד ותכלול בעיקר שיטות ראשונים שיש להן זיקה למאפייני הלולב בהן עסקנו בסעיף הקודם. כמובן שאין במאמר זה שום יומרה לחוות דעה הלכתית אלא רק בחינת חלק מהתופעות המוזכרות במקורות על פי קריטריונים בוטניים.

אומרת המשנה (סוכה, פ"ג מ"א): "לולב הגזול והיבש פסול, של אשירה ושל עיר הנדחת פסול, נקטם ראשו, נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר. רבי יהודה אומר יאגדנו מלמעלה. ציני הר הברזל כשירות. לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר". בגמרא (סוכה, לא ע"א) מובאת ברייתא בה אנו לומדים על פגמים נוספים הפוסלים את הלולב: "... והתניא: לולב כפוף, קווץ, סדוק, עקום דומה למגל - פסול. חרות - פסול. דומה לחרות - כשר!".
 

נקטם ראשו

על פי המפרשים והפוסקים פסול "נקטם ראשו" הוא משום שלולב קטום איננו הדר. בפסול זה קיימות כמה מחלוקות בעיקר סביב שתי שאלות: א. מהו ראש הלולב כלומר האם הכוונה דווקא לתיומת או לעלים הגבוהים ביותר. ב. מהו אורך הקטיעה הפוסל או עד היכן היא מגיעה? תוס' דן בשאלה מהו ראש הלולב:

"נקטם ראשו - לכאורה מיירי בשני עלין האמצעיים היוצאין מראש השדרה, אבל קשיא דבגמרא (דף לב.) קאמר רבי יהושע בן לוי ניטלה התיומת פסול והן אותן העלין האמצעיים, והא אפילו בנקטם ראשו פסול כל שכן נטלו לגמרי. וצריך לומר דנקטם ראשו מיירי ברוב העלין העליונים. אי נמי אצטריך ליה לרבי יהושע בן לוי לאשמועינן ניטלה דסלקא דעתיה דחשיב הדר טפי מנקטם. אי נמי ניטלה אחת מן התיומת דבנקטם לא מיפסלה אא"כ נקטמו שתיהן".

תוס' מזהה את ראש הלולב בשני אופנים. בתירוצו הראשון הוא מבחין בין התיומת לבין "ראש הלולב" הכולל את רוב העלים העליונים. בשני התירוצים האחרונים הוא מניח שקיימת זהות בין "ראש הלולב" והתיומת שהיא שני עלים אמצעיים העולים מהשדרה. הרמב"ם בפיהמ"ש וב"יד החזקה" לא פירש מהו "נקטם ראשו" אולי משום שגם הוא זיהה אותו עם התיומת שאותה פירש בהלכות אחרות. בטור (או"ח, הלכות לולב, סי' תרמ"ה) מובא:

"... נקטם ראשו פסול פי' הראב"ד שנקטמו מהעלין שבראשו עד שחסר מעט מן השדרה. ובעל העיטור כתב: לא שנקטמו קצת מהעלין העליונים אלא שנקטמו ג' עלין העליונים פי' עד השדרה, ולא נגע בשדרו. וא"א הרא"ש ז"ל פי': דברוב קטימת העלין העליונים מיפסיל וכו'".

בכתב העת "בית ישראל ואהרון"(6) מובא סכום שיטות הראשונים:

שיטת הרא"ש א': נקטמו רוב ראשי העלים. 2. שיטת הרא"ש ב': נקטמו שני ראשי העלים האמצעיים. 3. הבית יוסף בשם הרא"ש: נקטמו רוב שנים מהעלים האמצעיים. מדובר בלולב שבראשו שלושה עלים. עלה אמצעי אחד ושנים מצדדיו ונקטמו שנים מהם. 4. בעל העיטור: נקטמו לגמרי כל שלושת העלים (צריך שיקטמו עם השדרה (רא"ש ותוס')). 5. ראב"ד: נקטם ראש העלה האמצעי עם מעט מהשדרה. 6. הר"ן והמגיד משנה: נקטם ראש התיומת אפילו במשהו.

לדעת הבית יוסף הרא"ש איננו חולק על דעתם של הר"ן והמגיד משנה אלא שהוא מדבר על לולב בעל שני עלים ואילו הם מתייחסים ללולב בעל עלה אחד. בספר "כשרות ארבעת המינים" מובאת שיטתו של הב"ח על פי התירוץ הראשון בתוס': בנקטם ראשו הפסול הוא כאשר נחתך רוב העלה ברוב העלים העליונים. לשיטת הריטב"א נקטמו רוב ראשי העלים של הלולב. גם דעות הראשונים שמניתי נתונות למחלוקות אחרונים אך לא נעסוק בהן.

בשו"ע (שם סעיף ו') נפסק: "נקטם ראשו, דהיינו שנקטמו רוב העלין העליונים, פסול. הגה: ואם נקטם העלה העליון האמצעי שעל השדרה, פסול (המגיד ור"ן פ' לולב הגזול); ודוקא דאיכא אחר, אבל ליכא אחר, מברכים עליו. (מרדכי פ"ג ומנהגים). מוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק כ"ט): "העלה העליון האמצעי וכו' - ואם כלה הלולב בשני תיומות ונקטמה רק אחת מהן אפשר דיש להקל וכן מצדד בספר בכורי יעקב ע"ש".

ברצוני להוסיף שתי הערות בוטניות שיש לשים אליהן לב בעת סקירת השיטות השונות. א. לענ"ד התייחסות הפוסקים למספר עלים שונה בראש הלולב או להבדל בין לולב בעל תיומת אחת או שתי תיומות(7) קשורה לשונות במבנה העלים בדומה לקיים למשל באלה ארצישראלית (תמונות 7-8). בעלי תמר בעלי מספר עלעלים זוגי יתקבל לולב בעל שתי תיומות (תמונה 13) ואילו כאשר מספר העלעלים אי-זוגי יתקבל לולב בעל תיומת אחת או שלוש (תלוי בהגדרה) תמונה 14). ב. תיומת איננה מורכבת משני עלים אלא מעלה אחד המקופל לאורכו באופן הנראה כשני עלים הדבוקים זה לזה בגבם (תמונות 10-12).
 

               
תמונה 13.  לולב בעל שתי תיומות   תמונה  14. לולב בעל תיומת אחת או שלוש

   

נפרצו עליו – נפרדו עליו

"נפרצו עליו כו' אמר רב פפא: נפרצו דעביד כי חופיא, נפרדו דאיפרוד אפרודי"(8). מפרש רש"י: כי חופיא - אשקוב"א (escove = מטאטא(9)), שבו מכבדין את הבית, ועושין אותה מעלין של לולב התלושין מהשדרה, ואוגדין מהן הרבה ביחד. דאיפרוד איפרודי - ראשיהן נפרדין כענפי דקל, ואין מצומצמין עם השדרה, אבל מלמטה הן מחוברין בה". תוס' דוחה את הפירוש ש"נפרצו" הם עלים שנותקו לגמרי מהשדרה משום שבמצב זה הם נקראים "הוצין" ולכן פירש "שחלק כל עלה ועלה לשנים לפי שכל עלי הלולב כפולים ועמד וחלק אותם שכן דרך לעשות חופיא". הרמב"ם בפיהמ"ש מפרש כרש"י: "נפרצו עליו, הוא שישברו עליו משדרו של לולב שהן קבועין בו ויהיה כחריות של דקל כצורה זו (1 באוטוגרף(10)). ונפרדו עליו, הוא שנפרדו זה מזה אבל לא נתדלדלו ולא נתרפו כצורה זו (2 באוטוגרף)". כפי שכבר הערתי נכון לומר עלי הלולב "מקופלים" ולא "כפולים".
 




ציני הר הברזל

"ציני הר הברזל כשרה. אמר אביי: לא שנו אלא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול. תניא נמי הכי: ציני הר הברזל פסולה. והא אנן תנן כשרה! אלא שמע מינה כאביי, שמע מינה". מפרש רש"י: "ציני הר הברזל - לולבין שלהן העלין מועטין בשדרה מרוחקין זה למעלה מזה הרבה, ועוד שקטנים הן לארכן, ופעמים אין מגיע ראשו של עלה זה לעיקרו של זה". הרמב"ם בפיהמ"ש כתב: "ובאחד המקומות בארץ ישראל דקלים שבריית הלולבין שלהן שראש כל עלה מגיע לעיקרו של שני ואינן מורכבין זה על זה כשאר הלולבין כצורה זו (3 באוטוגרף) והן הנקראין ציני הר הברזל". במונחים בוטניים מדובר על עלה דקל שעלעליו מחוברים לציר העלה (השדרה) במרחקים גדולים מאורך העלעל ולכן בעודו סגור העלעלים אינם חופים זה את זה. רע"ב מפרש: "ציני הר הברזל - יש דקלים שלולבין שלהן עליהן קצרים מאד ואין עולין על אורך השדרה. אם הן ארוכין כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה כשרים". לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו ולכאורה שני חלקי ההסבר סותרים זה את זה. פירוש שונה מובא ב"תפארת ישראל": "ציני הר הברזל. רצה לומר לולבים הגדלים בהררי סלע, מדאין כח הגידול רב שם לכן העלין קצרים".
 

קווץ

רש"י: "קווץ - שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצין" (תמונה 15). בבסיסי הלולבים מופיעים קוצים שניתנים להסרה ובכך הלולב מוכשר (הרב י. מ. שטרן). ריטב"א: "גירסת הספרים כפוף קווץ הוא מלשון קוצים, ויש גורסין כווץ כלומר שעשוי קמטים קמטים, ושניהם פסולים מספיקא, ורבינו אלפסי ז"ל גורס לתרוייהו". פגם זה מנוסח בדברי המאירי באופן שונה במעט: "קווץ והוא שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצים פסול ויש גורסין כווץ באות כף והוא שעלי הלולב פשוטות וכשמתכווצות הרי זה מום".
 

סדוק

"נקטם ראשו. אמר רב הונא: לא שנו אלא נקטם, אבל נסדק כשר. ונסדק כשר? והתניא: לולב כפוף, קווץ, סדוק, עקום דומה למגל פסול. חרות פסול. דומה לחרות כשר! אמר רב פפא: דעביד כהימנק". מפרש רש"י: "נסדק - נסדקו ראשי העלין. אמר רב פפא - הא דקתני סדוק פסול לאו שנסדקו ראשי עלין או שדרה. אלא דעביד כי הימנק - יפויצפו"ר (ברוב כת"י פוינטו"ר) (מעין מזלג בעל שתי שיניים) של ברזל של סופרים, שיש לו שני ראשים וראשו אחד מפוצל, כך גדל הלולב כמין שתי שדראות, מחצית עלין לכאן ומחצית עלין לכאן".
 

חרות

ראו במאמר "חרות פסול, דומה לחרות כשר".
 

נחלקה התיומת

ראו במאמר "בעי רב פפא: נחלקה התיומת מהו?" 
 

דסליק בחד הוצא

"רבא: האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא, ופסול". רש"י: "דסליק בחד הוצא - שכל עליו מצד אחד". הריטב"א: "אמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא - פרש"י ז"ל שאין לו עלין אלא מצד אחד, ואחרים פירשו שאין רוב עליו כפולין אלא שעולין אחת אחת ושניהן פסולים וכו'".
 

בעיית הלולב הקנרי

בעשרות השנים האחרונות התעוררה שאלה האם ניתן לקיים את מצוות נטילת לולב על ידי לולבים שנקצצו מדקל קנרי (canariensis Phoenix). מוצאו של מין זה באיים הקנריים והוא הוכנס ארצה רק בתקופת ההתיישבות החדשה לפני פחות ממאה שנה. הדקל הקנרי (ה"קנרי") נכלל בסוג משותף עם התמר המצוי ודומה לו אך קיימים מספר הבדלים המאפשרים להבחין בין המינים (על פי י. פליקס):

1. הגזע של הקנרי יחיד ואין הוא מצמיח חוטרים כתמר מצוי. העדר חוטרים מעניק לו יתרון כעץ נוי משום שאין צורך לטרוח לסלקם.
2. בגזע הקנרי נותרות צלקות במקום שבו היו מחוברות החריות (בסיסי העלים) גם לאחר קילופן ואילו גזע התמר המצוי חלק.
3. כפות התמרים של הקנרי צפופות יותר והעלעלים צפופים ועדינים יותר. צבעם ירוק-עז ואילו צבע עלעלי התמר המצוי ירוק-אפרפר.
4. בבסיס החריות יש בקנרי קוצים צהובים הערוכים באגודות ואילו בתמר המצוי הם בודדים וירוקים.
5. לעלי הקנרי צירי עלים (שדרות) רכים יותר מאשר בתמר המצוי ולכן הם מתכופפים ויוצרים כפות דמויות קשת. עלי התמר זקופים יותר.
6. פרי הקנרי קטן וציפתו דקה ועם הבשלתו טעמו תפל.

ההבדל החשוב לענייננו בין המינים הוא איכות פירותיהם. לאור העובדה שקציצת לולבים פוגעת ביבול עץ התמר ניתן היה לכאורה לספק את תצרוכת שוק הלולבים מהדקלים הקנריים המשמשים כעצי נוי בלבד. רוב הפוסקים פוסלים את הדקל הקנרי בטענה שהוא איננו עץ פרי ואמנם פירותיו אינם טעימים כפירות התמר. בהקשר זה ברצוני להעיר שתי הערות: א. לאור העובדה שמוצא כל עצי הפרי הנמצאים במשק האדם הוא במיני בר, שאיכותם בגודל וטעם נחותה בהרבה מהמינים המבוייתים, אני משער שגם התמר עבר מסלול של ביות. הדבר רומז על האפשרות שבעת מתן תורה פרי התמר היה קרוב יותר, בגודלו ומתיקותו, לפרי הדקל הקנרי מאשר בימינו. ב. מנסיוני האישי אני יכול להעיד שפרי הדקל הקנרי ערב לחיך ובמיוחד כשפוגשים אותו עייפים ורעבים.

שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת כאשר מעוניינים לקבוע האם לולב קנרי כשר לברכה היא מהם הקריטריונים ההלכתיים לקביעת מין? האם מינים השייכים לסוג משותף אינם נחשבים למין זהה מבחינה הלכתית? אם אכן התשובה לשאלה האחרונה חיובית הרי שגם הלולב הקנרי כשר לברכה שהרי הוא נכלל יחד עם התמר בסוג Phoenix. מתברר שלפחות לעניין כלאיים קיימת אי התאמה בין הגדרת המין הביולוגית לבין ההגדרות של חז"ל. במשנה בכלאים (פ"א) אנו מוצאים שחז"ל התייחסו לנציגים ממשפחות שונות כמין אחד לעניין כלאיים ומאידך גיסא אסרו הכלאה של מינים השייכים לסוג משותף. י. פליקס הציע לאמץ את הקריטריונים של חז"ל לקביעת מין גם לגבי הלכות ארבעת המינים. כראיה הוא ציין את האיסור ליטול לימון במקום אתרוג למרות שהם שייכים לסוג משותף (Citrus)(11) .

הקריטריונים שבעזרתם חז"ל הכריעו אם שני צמחים שייכים למין אחד לגבי דיני כלאיים הם צורת הפרי, צורת העלים ובעיקר טעם הפרי. מקור קריטריונים אלו הוא בירושלמי (כלאים, פ"א הלכה ה'): "א"ר יונתן יש מהן שהילכו אחר הפרי ויש מהן שהילכו אחר העלין ... "א"ר יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי". הרמב"ם (כלאים, פ"ג הלכה ד' – ה') פסק כך להלכה: "וכן באילן שיש שני מינין שדומין זה לזה בעלין או בפירות הואיל והן שני מינין הרי אלו כלאים, כיצד התפוח עם החזרד ... כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוין, והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה מפני שהעלין שלהן שוין, אבל צנון עם הנפוס אף על פי שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר וכן כל כיוצא באלו".

על פי קריטריונים אלו קבע י. פליקס שהדקל הקנרי הוא מין שונה מהתמר המצוי. הוא מצביע על ההבדלים בעלים, צורת הפרי ובעיקר טעמו. כראיה הוא מביא את המדרש (ויקרא רבה, ל') "תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח... הדס הזה יש בו ריח ואין בו אוכל" ומכאן שהקנרי איננו מין תמר. פליקס מחזק את טענה זו בכך שהקנרי איננו משמש להפקת דבש בשום מקום בעולם ואילו לפי מסורת חז"ל ה"דבש" בשבעת המינים הוא כינויו של התמר. פליקס מסכם את מאמרו בכך שקיים ספק לגבי כשרותו של הקנרי למצוות ארבעת מינים או לפחות לגבי הידורו למצווה זו. כנגזרת של מסקנתו הוא מציג טבלה שבעזרתה ניתן להבדיל בין לולב של תמר לבין לולב קנרי.


 

להלכה הרב משה פיינשטיין פסל את הדקל הקנרי גם בדיעבד ואילו והרב שלמה זלמן אוירבך הכשיר משום שסבר שההבדלים הקלים בין המינים אין בהם די כדי להגדירם כמינים נפרדים. הוא השווה את התופעה לשונות הקיימת בין זני פירות שאין בה כדי לאוסרם בהכלאה.



 
תמונה 15. הקוצים בבסיס כפת הדקל
 


(1) בירושלמי (סוכה פרק ג דף נג טור ג /ה"א) אנו מוצאים במקום "שדרה" "שזרה": "אמר רבי יוסי קיימה רבי סימון רבי חיננא ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לולב טפח, אזוב טפח, שופר טפח, שילייא טפח, ויש אומרים אף דופן שלישית טפח. רבי זעורה בעי: לולב טפח מלבד שיזרה, אזוב טפח חוץ מגבעולין וכו'".
(2) פירוש: אמר רבי יוסי בר רב אבין: זאת אומרת כי מעלת שירי (נספח, טפלי) מצוה, וכגון ההנפה שאינה עיקר מצות הקרבן (שהרי הקרבן מכפר אף אם לא נעשתה בו הנפה), שהם מעכבים (מונעים) את הפורענות מלבוא, דהא [שהרי] התנופה שירי מצוה היא, והרי היא עוצרת רוחות רעות וטללים רעים מלבוא לעולם. אמר רבה: וכן צריך להוליך ולהביא לארבע רוחות השמים ולהעלות מעלה ולהוריד מטה את הלולב בחג הסוכות. ונמסר כי רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ומחוי הכי ואמר [היה מוליך אותו ומביא אותו, את הלולב, ומראה כך ואומר]: יורה אני גירא בעינא דשטנא [חץ בעינו של השטן]. ומעירים: ולאו מילתא[ולא דבר, עשייה] ראויה היא, משום דאתי [שבכך יבוא] השטן לאתגרויי ביה [להתגרות בו]".
(3) חי בצפת בשנות השי"ן (1540 ואילך). היה רב וראש ישיבה בכפר זיתון שליד צפת. נפטר סביב שנת ש"ע (1610).
(4) אף באנגלית שהוטמעו בה מילים לטיניות רבות (כ – 30%) יש זהות בין השם כפות תמרים לכף יד. כף יד נקראת palm (בלטינית palma) וגם הדקל נקרא Palm. מתוך תוכניתו של ד"ר אבשלום קור. להאזנה לחץ כאן.
(5) עץ התמר נושא עלים בצמרתו בלבד משום שבה נמצא הקור. על כך ראו בהרחבה במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא".
(6) פ"ה, תש"ס, נ"ו-ס"ה.
(7) למשל בספר "כפות תמרים" מובא: "כתבו ועוד אור"י כו' יראה לי דההפרש דיש בין פי' הגאונים לפירוש הי"מ הוא זה דפי' הגאונים מיירי בלולבים שהם כלים באמצע בעלה א' הכפול לב' כדרך שאר העלין שבלולב ולפי' הי"מ מיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלים שכל עלה מהם כפול כדרך שאר עלין שבלולב והם נקראים הוצי".
(8) פירוש: שנינו במשנה, נִפְרְצוּ עָלָיו פסול, נפרדו כשר. אָמַר רַב פַּפָּא: נִפְרְצוּ כוונתו שהעלים נפלו לגמרי מן השדרה והוא קושר אותם ללולב דְּעָבֵיד כִּי חוּפְיָא [שעשוי כמו מטאטא]. נִפְרְדוּ כוונתו דְּאִיפְרוּד אַפְרוּדֵי [שנפרדו] מן השדרה, ובולטים החוצה, אבל עדיין הם מחוברים אליה.
(9) ד"ר מ. קטן ב"אוצר לעזי רש"י".
(10) כתב היד נסרק ונמצא במפעל הדיגיטציה של הספרייה הלאומית. לכתב היד לחץ כאן.
(11) יש לציין שלא כל הפוסקים אסרו את נטילת הלימון כפרי עץ הדר. לדעת רבי שלמה אליעזר אלפנדארי (שו"ת מהרש"א, חלק או"ח סימן י"ג-י"ד) לא זו בלבד שאין איסור בהרכבה של לימון ואתרוג, "אף על פי שיש להחמיר במרנץ ופורטוגל (התפוזים)", אלא שהוא סבור שבזמן חז"ל היה גם הלימון נכלל בשם "פרי עץ הדר", אלא שלא נהגו לקחתו למצווה אולי משום שהאתרוג הדור יותר. 
 

 

מקורות עיקריים: 

י. פליקס, לבעיית לולבי התמר הקנרי, המעיין, תשרי תשכ"ז, עמ' 24-31.


 

לעיון נוסף:

ע. אביטל, 'הגידולים והכלים החקלאיים בפסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מארץ ישראל', כרך המחקר, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ד (עמ' 185-193). לקריאה לחצו כאן.
ר. בן ששון, 'מוטיבים צמחיים באמנות הפסיפסים הארץ ישראלית בתקופה הרומית ועד שלהי התקופה הביזנטית', עבודת דוקטוראט, האוניברסיטה העברית, תשע"ג. לקריאה לחצו כאן.
ז. עמר, 'ארבעת המינים', תל אביב תש"ע.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (113-130).
הרב י. מ. שטרן, 'כשרות ארבעת המינים', בהוצאת מכון "אמרי דוד", ירושלים, עמ' קלד-קעא
באתר "צמח השדה": "תמר מצוי".



 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר