|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
אתא ברחא דמרי דביתא אכלה ללישא חביל ומית – עז הבית
"ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא, אתא ברחא דמרי דביתא אכלה ללישא חביל ומית, חייבה רבא לשלומי דמי ברחא. לימא פליגא אדרב, דאמר רב: הויא לה שלא תאכל! אמרי: הכי השתא, התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא, הכא ברשות קביל עליה נטירותא" (בבא קמא, מח ע"א).
|
 |
 |
|
| תמונה 1. עז בבריחה צילום: Belinda Hankins Miller | תמונה 2. יעל מטפסת על עץ שיטה צילמה: תהילה רענן |
הרחבה
לעיל תואר ה"ברחא" כמטפס ואוכל אך דוגמה נוספת ומוצלחת פחות עבור העז מובאת בחולין (נא ע"א): "אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים. ההוא גדיא דהוא ליה לרבינא דחזא חושלא באיפומא דגר, נפל מאיגרא לארעא"(5).
מכאן אולי קבלה העז את המוניטין השלילי שלה המשתקף בדברי רבי שמעון בן לקיש: "היינו דאמר רבי שמעון בן לקיש ג' עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות" (ביצה, כה ע"ב). ביטוי קיצוני ליחס לעז נמצא בסיפור המובא בגמרא (בבא קמא, פ ע"א): "ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי". מפרש שם רש"י: "לסטים מזויין - רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים". פוטנציאל הנזק הקיים בעז משתקף גם מציורי קיר מהעת העתיקה המתארים עיזים המזיקות לגני ירק.
יכולת הטיפוס המעולה של העז וזריזותה אינם צריכים להפתיע אם נזכור מהו אב המוצא שלה. משערים שאב המוצא הוא עז הבר (Capra aegagrus) שיש הסוברים שהיא האקו שנמנה בתורה בין המינים הטהורים. כושר טיפוס זה קיים בכל המינים בסוג עז המותאמים לחיים בבתי גידול הרריים ומצוקיים. עז הבר היא בעל חיים צמחוני הניזון בעיקר מעלי עצים. היא מרבה לטפס על צוקים כדרך להתחמק מטורפים כמו הנמר. בנוסף ליכולתה לטפס על הרים תלולים היא מסוגלת לטפס על עצים כדי להגיע לעלים הצעירים והרכים. קרובות משפחתה היעלים, הנכללות בסוג עז (Capra), מגלות אף הן יכולות טיפוס מעולות ולעיתים ניתן לצפות ביעלים כשהן סועדות על עצי שיטה (תמונה 2).
נקודה מעניינת הקשורה היטב לתיאורים בגמרא היא האופן בו הצליח גרעין הרבייה של עזי הבר ששכן בחי בר בכרמל להתחמק מהשריפה שהתחוללה בשנת 1989. בניגוד למינים אחרים של חיות בר שנספו בשריפה הרי שחלק ניכר מהזכרים של עז הבר הצליחו לקפוץ מעל גדרות המכלאה ולהתחמק. הפרטים שנמלטו לטבע חוזרים בעונת הייחום למכלאות וקופצים פנימה למכלאת הנקבות ולאחר מכן חוזרים לטבע. את יכולת הטיפוס והקפיצה של עזי הבר ירשו צאצאיהם המבוייתים.
(1) פירוש: כיון שהוזכרו פתגמי חכמה שונים מספרים: אָמַר לֵיהּ הַהוּא גּוֹזָאָה [לו סריס אחד] שהיה מין לְר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה בלשון רמז וגנאי: מֵהָכָא [מכאן] עד למקום קַרְחִינָא כַּמָּה מרחק הָוֵי [הוא]? שרמז לו שהוא קרח. אָמַר לֵיהּ [לו]: כְּמֵהָכָא לְגוֹזַנְיָא [כמו מכאן להרי גוזן] ורמז לו לסריסותו ("גוזא") (ריעב"ץ). אָמַר לֵיהּ [לו] המין: בַּרְחָא קַרְחָא [תיש קרח] מוכרים בְּאַרְבָּעָה דינרים. אָמַר לֵיהּ [לו]: עִיקָּרָא שְׁלִיפָא בִּתְמָנְיָא [תיש מסורס מוכרים בשמונה].
(2) פירוש: וְהָשְׁתָּא [ועכשיו] שאָמַר מָר [החכם] כי כָּל מִידֵי דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא [דבר שקשה, שמזיקה לו הרוח] לָא מְגַלִּי לֵיהּ [אין מגלים אותו], אפשר לומר כי הַאי בִּשְׂרָא דְּגַּדְיָא וּשְׁרֵיק [אותו בשר של גדי ששמים אותו בתנור ששפתו סתומה בטיח] שַׁפִּיר דָּמֵי [יפה נחשב, מותר], שבשר הגדי ממהר להתבשל וגם פי התנור סתום, ואין לחשוש שמא יבוא לחתות. דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק [בשר של תיש ואין שפת התנור סתומה בטיח] אָסוּר [אסור]. עד כאן דובר במקרים שדינם ברור, ואולם דְּגַּדְיָא וְלָא שְׁרִיק [בשר של גדי ואין שפת התנור סתומה טיח], או דְּבַרְחָא וּשְׁרִיק [של תישופת התנור סתומה] בכך נחלקו, רַב אַשִׁי שָׁרֵי [התיר], וְאילו רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָסֵיר [אסר].
(3) 1) פירוש: הָנְהוּ עִיזֵּי דְּבֵי תַּרְבּוּ דַּהֲווּ מַפְסְדִי לֵיהּ [אותן העזים של בית משפחת תרבו שהיו מפסידים לו] לְרַב יוֹסֵף את נכסיו. אָמַר לֵיהּ [לו] רב יוסף לְאַבַּיֵי: זִיל אֵימָא לְהוּ לְמָרַיְיהוּ [לך אמור להם לבעליהם] דְּלִיצְנְעִינְהוּ [שישמרו ברשותם] את העזים. אָמַר לֵיהּ [לו] אביי לרב יוסף: אַמַּאי אֵיזִיל [למה אלך]? דְּאִי אָזֵילְנָא [שאם אלך] ואומר לו זאת אָמְרִי [יאמרו] לִי: לִגְדּוֹר מָר גְּדֵירָא בְּאַרְעֵיהּ [יגדור אדוני גדר בקרקעו] ולא יוכלו העזים לבוא לרשותו. על טענה זו שואלים: וְאִי גָּדַר [ואם גודר] אדם בהכרח כדי להישמר משן בהמות, ואם לא גדר אין הבעלים חייבים בנזק, אם כן שֵׁן דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא [שחייבה התורה] על הנזק שנגרם לו הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ [איך תמצא אותה]? שאם צריך הניזק לגדור את שדהו שוב אין הבהמות הזרות יכולות להיכנס שם! ומשיבים: כְּשֶׁחָתְרָה הבהמה תחת הגדר. אִי נַמִי [או גם כן] דְּנָפֵיל גּוּדָא בְּלֵילְיָא [שנפלה הגדר בלילה] ולא יכול היה בעל הגדר להספיק לבנותה לפני שנגרם הנזק. ובענין נזקי שן של עזים, מסופר: מַכְרִיז היה רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא [ויש אומרים] שהיה זה רַבָּה: דְּסָלְקִין לְעֵילָא וּדְנָחְתִין לְתַחְתָּאָה [העולים למעלה והיורדים למטה], כלומר, הבאים מבבל לארץ ישראל ("עולים") ומביאים אתם מתורת בבל, והבאים מארץ ישראל לבבל ("יורדים") ומביאים אתם מתורת ארץ ישראל, כולם מסכימים להלכה זו: הָנֵי עִיזֵּי דְּשׁוּקָא דְּמַפְסְדִי [אותם עזים השוהות בשוק עד שישחטון ובינתיים הן גורמות הפסד], מַתְרִינַן בְּמָרַיְיהוּ תְּרֵי וּתְלָתָא זִמְנִין [מתרים אנו בבעליהן שתים ושלוש פעמים], אִי צָיֵית [אם מציית] לנו ושומר את בהמתו מלהזיק הרי צָיֵית [מציית] הוא, ואין אנו אומרים לו דבר. וְאִי [ואם] הוא לֹא מציית אָמְרִין לֵיהּ [אומרים אנו לו]: תִּיב אַמָּסַחְתָּא וְקַבֵּל זוּזָךְ [שב על יד האטליז וקבל את מעותיך], כלומר, שחט את העזים מיד, שכיון שכוונתך לשוחטן אין אתה רשאי להשהות נזק זה אצלך.
(4) פירוש: מסופר: הַהוּא בַּרְחָא דַּחֲזָא לִיפְתָּא אַפּוּמָא דְּדַנָּא [תיש אחד ראה לפת על פי חבית חרס], סָרֵיךְ סְלִיק, אֲכָלָהּ לְלִיפְתָּא וּתְבָרֵיהּ לְדַנָּא [טיפס ועלה, אכל את הלפת ושבר את החבית]. חַיְּיבֵיהּ [חייב אותו] רָבָא, את בעל התיש, אַלִּיפְתָּא וְאַדַּנָּא [על הלפת ועל הכלי] בתשלומי נֵזֶק שָׁלֵם. ומסבירים: מַאי טַעֲמָא [מה טעם] חייבו בתשלום נזק שלם גם על הכלי? והרי אין זה דרכו! כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמֵיכַל לִיפְתָּא, אוֹרְחֵיהּ נַמִי לְסָרוּכֵי וּלְמִסְלַק [שדרכו לאכול את הפת, דרכו גם כן לטפס ולעלות] על מנת לאוכלה, ולכן גם שבירת הכלי בכלל נזקי השן היא.
(5) פירוש: אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה על הגג, ובא ומצאה למטה, ולא ראה שנפלה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, שנפלה ונחבטה, אלא יש להניח שירדה מעצמה בקפיצה וכדומה. מסופר, ההוא גדיא דהוה ליה [גדי אחד שהיה לו] לרבינא דחזא חושלא באיפומא [שראה שעורים קלופות מבעד לארובה שבין הגג לבית], דגר [קפץ] דרך הארובה, וכך נפל מאיגרא לארעא [מן הגג לארץ]".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.