טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
תשובה ניצחת השיבו עורב לנח – עורב
"וישלח את הערב, אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו: רבך שונאני ואתה שנאתני. רבך שונאני - מן הטהורין שבעה, מן הטמאים שנים. ואתה שנאתני שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים, אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע: במותר לי נאסר לי בנאסר לי לא כל שכן" (סנהדרין, קח ע"ב).
שם עברי: עורב שם באנגלית: Crow, Raven שם מדעי: Curvus
שמות נרדפים במקורות: עורבא, עורבתא (נקבה), פושקנצא (נקבה), קורקור
נושא מרכזי: מעמדו של העורב בספרות חז"ל
לריכוז נושאים על העורב וקישוריות הקש/י כאן.
לא שפר עליו גורלו של העורב והוא זכה בספרות חז"ל ל"מוניטין" מפוקפק למדי. בסוגייתנו הוא "זכה" להקרא "רשע": "וישלח את הערב, אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו: רבך שונאני ואתה שנאתני ... או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע: במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כל שכן". בעזרת מדרש זה מסביר רש"י מדוע העורב לא ביצע את השליחות שהוטלה עליו: "יצוא ושוב - הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו, כמו ששנינו באגדת חלק". המהרש"א מצא מכנה משותף בין התנהגות העורב במבול לבין ההתייחסות אליו כשקרן: "... יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה: מאי קאמר? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה. אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: מאי קאמרה? א"ל: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא, ש"מ מתרחיש לי ניסא"(1) (גיטין, מה ע"א). המהרש"א בחידושי אגדות מפרש במקום: "א"ל עיליש ברח כו'. כפל הדבור לקיים הדבר והוא לא האמינו כי כן דרכו של עורב לשקר בשליחותיה כענין נח ואמר אדהכי אתא יונה כו' וזה היונה ודאי אינו משקר בשליחותיה כמפורש גבי נח אבל אמר דשמא ההוא גברא משקר אלא שאמר שהאמין בדבר כיון דכנסת ישראל מתילא ליונה ש"מ דקושטא הוא ומתרחיש לי ניסא".
נקודת אור אחת בהיסטוריה של העורבים היא העובדה שהם סיפקו מזון לאליהו כשהסתתר מפני אחאב בנחל כרית: "עד יבשת המים - פשוטו כמשמעו. אבל מדרש אגדה מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו, שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר" (רש"י, בראשית, נח ח א'). מאפיין חיובי נוסף של העורב המוזכר בחז"ל הוא חכמתו: "רבי איבו אמר נח חכם היה והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם וכשהיה בתיבה אמר יודע אני שאין פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא מיד וישלח את העורב" (זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת נח, לח ע"ב). מחקרים רבים ומרתקים מוכיחים שאכן לעורב רמת אינטליגנציה גבוהה מאד. במאמרו של ד"ר צ. קרניק ("אכזריותם של העורבים") תמצאו כמה דוגמאות (לקריאה הקש/י כאן) ואוסיף תופעה שראיתי במו עיני. בשכנותי עסק עורב בפיצוח אגוזים על ידי השלכתם לכביש. העורב לא הסתפק בכוח הגרוויטציה ולכן צלל לכיוון הכביש ושמט את האגוז תוך כדי צלילה בדומה למפציץ. למעשה לא בכל התרבויות העורב הוא "שחור" ואכזרי. למשל העורב היה מקודש במיתולוגיה של יוון העתיקה. לפי דת המיתרא (Mithra), הדת של האימפריה הרומית, העורב היה לוחם נגד לחשים רעים.
שאלה מעניינת היא מהו הרקע העובדתי שעליו מתבססת תדמיתו השלילית של העורב? מאפיין ברור אחד שללא ספק פוגע במדרוג ("רייטינג") של העורב הוא צבעו השחור. על צבעו אנו לומדים מהפסוק בשיר השירים (ה י"א): "ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחרות כעורב". אמנם צבע שחור נחשב כצבע שיער יפה אך קשה להניח שהוא תורם ל"חינניות" בעל חיים. הצבע השחור שהוא צבעה של החשכה או הלילה מסמל אבל וכוחות רשע. תכונה שלילית נוספת של העורב, הבאה לידי ביטוי בכמה סוגיות בתלמוד, היא היותו "גנב מועד" הגוזל בשר מכל הבא למקור. בכמה סוגיות אנו לומדים על החשש שעורב ישליך בשר ויגרום לטומאה. בגג בית המקדש התקינו את ה"כליא עורב" שנועד למנוע נחיתת עורבים העלולים להביא אתם בשר. בגמרא בפסחים (ח ע"א) אנו לומדים: "... האמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבין מצויין שם אלא באכסדרה וכו'". כוונת רבא היא שבחצר אין חשש חמץ משום שברור שהעורבים יסלקו את כל השאריות מהחצר (ראו עוד במאמר "כד הוה נטיל עורבא בשרא" (בבא בתרא, צא ע"ב) לקריאה הקש/י כאן). העורבים נוהגים לחמוס ביצים ואף גוזלים מקיני מינים אחרים.
מאפיין התנהגותי ריאלי שלילי נוסף של העורבים הוא מנהגם להציק לבעלי חיים בסביבתם גם כאשר אין הם יוצאים נשכרים מהתנהגות זו (ראו במאמרו של צ. קנריק). התנהגות מפורסמת היא התקפות על בני אדם שנחשדו (בצדק או שלא בצדק) בפגיעה בקיניהם. העורבים שומרים על טינתם במשך זמן רב. רשת האינטרנט עשירה בסרטונים מסוג זה ראו למשל כאן.
התנהגות נוספת שתקפותה הריאלית לא ברורה מובאת כמה פעמים בספרות חז"ל והיא אכזריות. נאמר, למשל, במסכת עירובין (כא ע"ב): "קווצותיו תלתלים ... רבה אמר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב". בסוגיה בכתובות (מט ע"ב) העוסקת בדרך שבעזרתה ניתן לשכנע אב סרבן לדאוג לפרנסת ילדיו הקטנים אנו מוצאים שאכזריות זו מוגבלת לגוזלים לבנים: "כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה! ועורבא בעי בניה? והכתיב: לבני עורב אשר יקראו! לא קשיא: הא בחיורי, הא באוכמי"(2). על האב להצהיר ברבים שהוא רע מן העורבים. לגופה של מימרה זו מקשה הגמרא: האם העורב רוצה לפרנס את בניו? והרי נאמר: "נותן לבהמה לחמה לבני ערב אשר יקראו", משמע שהוריהם אינם מפרנסים אותם והם ניזונים רק בחסדי ה'? ומשיבה: אין זה קשה, זה שאמרנו שהעורב אינו חס על בניו לתת להם מזונם, הרי זה דווקא בלבנים, שאז הם שונאים אותם ומתאכזרים אליהם, ואילו זה שאמרנו שהם חסים על בניהם ונותנים להם מזונם, הרי זה בשחורים.
השאלות העיקריות שבהן עסקו המפרשים הן: א. מהם העורבים הלבנים והשחורים ("הא בחיורי, הא באוכמי") ? ב. מדוע הם זוכים ליחס שונה מצד הוריהם? לדעת רש"י מדובר במין עורב המשנה את צבעו במהלך ההתפתחות: "אוכמי - כשגדל משחיר, והאם והאב אוהבין אותן אבל מתחילתן לבנים ושונאין אותן". מסיבה זו אין ההורים מספקים מזון לגוזלים והם ניזונים מידיו של הקב"ה: "מי יכין לערב צידו כי ילדיו אל אל ישועו יתעו לבלי אכל" (איוב, לח מ"א). התוספות, לעומת זאת, מבחינים בין שני מיני עורבים: "הא בחיוורי הא באוכמי - שני מיני עורבים יש אחד לבן ואחד שחור כדמוכח בפרק אלו טריפות גבי סימני עופות וכו'". לשיטתו קיימים שני מינים של עורבים השונים ביחסם לצאצאיהם (על יחס העורבים לצאצאיהם ראו עוד במאמר "עורבא בעי בניה" (כתובות, מט ע"ב)).
רוב מיני העורבים אכן שחורים אך קיימים מספר מינים בסוג עורב (Corvus) שחלק ניכר מנוצותיהם בצבע לבן. למין עורב לבן צוואר (Corvus albicollis) מאפריקה יש צוואר לבן (תמונה 2) אך קשה להניח שחז"ל היו מכנים אותו בשם עורב לבן. גם במינים שבאופן נורמאלי הם שחורים עשויים להופיע פרטים לבנים לגמרי בעקבות מוטציות אקראיות. קשה מאד לשלב בין תופעות אלו לבין האמור בסוגיה בכתובות לאור כך שאין דוגמאות לבעלי חיים הנוטשים את צאצאיהם מלבד הקוקיות ולכן אשאר עם סימני שאלה רבים. נקודה אחת שאולי ניתן להסביר היא התפיסה המופיעה במקורות שהעורב מתעלם מצאצאיו. ייתכן וקריאות בקשת המזון הקולניות שמשמיעים גוזלי העורב והעובדה שלעיתים קרובות ההורים מתרחקים מהקן, בגלל הפרעות בסביבה, מבלי להאכיל את הגוזלים הפכו אותו לסמל להורה קשה לב (על יחס העורבים לצאצאיהם ראו עוד במאמר "עורבא בעי בניה").
הסבר נוסף לדימוי השלילי של העורב הוצע על ידי הרב משה הלל ואביא את דבריו בלשונו עם שינויים קלים:
"ראוי לשים לב שהאפיונים השליליים שנקשרו בתכונות העורב, נאמרו לרוב דווקא ביחס למקבילתו – היונה, ולא ביחס לשאר כל בעלי החיים בכלל ובעלי הכנף בפרט. הדבר מובן לאור המציאות ששני בעלי כנף אלו הם הבולטים והשכיחים ביותר במשכנות האדם, כך שההשוואה ביניהם נעשתה תמיד מאיליה. ובבחינת: "אין האור ניכר אלא מתוך החושך", גרמה הימצאותם התמידית יחד בסביבת האדם זה לצד זה, להדגשת תכונתו של כל אחד דווקא ביחס לחברו. כך אנו מוצאים תמיד בדברי חז"ל את הדגשת הדימוי השלילי של העורב בניגוד למקבילתו היונה, שמסמלת את תמימותה של כנסת ישראל. ראשיתו של הניגוד בין העורב ליונה הוא כמובן התיאור המקראי שבסיפור המבול. ומאז כל תכונה ומידה טובה שזוהתה אצל היונה – זוהתה מאליה תכונה הפוכה אצל מקבילה – העורב (בבחינת: "זה כנגד זה עשה אלוהים"). ובמיוחד צוינו הניגודים הבולטים שבתכונותיהן היסודיות דלהלן:
1) נאמנות – בגידה (העורב =ביגמי, היונה =מונוגמי. ראו ברכות דף נז ע"ב?).
2) אמת – שקר (היונה = דוברת אמת, העורב = שקרן. ראו גיטין, מה ע"א).
3) טהרה - טומאה (ראו סנהדרין ק ע"א; בבא קמא צב ע"ב).
4) רחמים – אכזריות
5) צמחוני – דורס אוכל בשר (ושואף לדם. ראו בבא בתרא כג ע"א: "עורבי אכלי דמא", בניגוד לבקשת היונה: "יהיו מזונותיי מרורים כזית ומסורים בידך...").
בקיצור: את הדימוי השלילי (הקיצוני) שנקשר במקורותינו לעורב יש להבין במיוחד בניגוד וביחס לאופי החיובי (המובלט) שנקשר ליונה – מקבילתו הדומיננטית במשכנות האדם. (ובהקשרים אחרים מצאנו שזוהו תכונות חיוביות גם במין העורב).
(1) פירוש: יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי [יום אחד ישב איתו בשבי אדם אחד שהיה יודע בלשון הציפורים]. אתא עורבא וקא קרי ליה [בא עורב וקרא, השמיע קול, לו], לרב עיליש. אמר ליה [לו] רב עיליש לאותו אדם: מאי קאמר [מה אומר העורב]? אמר ליה [לו], אומר הוא: "עיליש ברח, עיליש ברח", אמר רב עיליש: עורבא שיקרא [העורב שקרן] הוא ולא סמיכנא עליה [ואין אני סומך עליו]. אדהכי אתא [בינתיים באה] יונה וקא קריא [וקראה, השמיעה קול]. אמר ליה [לו] רב עיליש לאותו אדם: מאי קאמרה [מה אומרת היא]? אמר ליה [לו]: אומרת היא: "עיליש ברח, עיליש ברח". אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא [משולה], שמע מינה מתרחיש [למד מכאן שמתרחש] לי ניסא [נס] ואני יכול לסמוך על כך ולברוח. אמר: לפני שאני הולך איזיל אחזי בנתיה [אלך ואראה את בנותיו] של רב נחמן, אי קיימן בהימנותייהו — אהדרינהו [אם עומדות הן בנאמנותן ונוהגות כהוגן — אחזירן], אבריחן יחד איתי.
(2) פירוש: כִּי הֲוָה אָתוּ לְקַמֵּיהּ [כאשר היו באים לפני] רַב חִסְדָּא בתביעה כגון זו, אָמַר לְהוּ [להם]: כְּפוּ לֵיהּ אָסִיתָא בְּצִבּוּרָא [הִפכו לו מכתשת בציבור] שיהיה לו מקום מוגבה לעמוד עליו, וְלֵיקוּם וְלֵימָא [ושיקום אותו אב ויאמר]: עוּרְבָא בָּעֵי בְּנֵיהּ וְהַהוּא גַּבְרָא לָא בָּעֵי בְּנֵיהּ [העורב רוצה ודואג לבניו, והאיש הזה, אני, איננו רוצה את בניו]?! כלומר, עליו להצהיר ברבים שהוא רע מן העורבים. לגופה של מימרה זו שואלים: וְעוּרְבָא בָּעֵי בְּנֵיהּ [והאם העורב רוצה לפרנס את בניו]? וְהָכְתִיב [והרי נאמר]: "נותן לבהמה לחמה לִבְנֵי ערֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ", משמע שהוריהם אינם מפרנסים אותם והם ניזונים רק בחסדי ה'! ומשיבים: לָא קַשְׁיָא [אין זה קשה], הָא [זה] שאמרנו שהעורב אינו חס על בניו לתת להם מזונם, הרי זה דווקא בְּחִיוָּרֵי [בלבנים], כלומר כל עוד בניהם צעירים ופלומתם עדיין לבנה, שאז הם שונאים אותם ומתאכזרים אליהם, ואילו הָא [זה] שאמרנו שהם חסים על בניהם ונותנים להם מזונם, הרי זה בְּאוּכָּמֵי [בשחורים], שלאחר שגדלו ופלומתם שחורה כשל הוריהם, אוהבים הם אותם ודואגים למזונם.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ' 418-429).
מ. דור, החי בימי המשנה המקרא והתלמוד (עמ' 121).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
