טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה – דלעת הבקבוק
"מתניתין: הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה, ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה ... גמרא ... ובדלעת הרמוצה. מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל: קרא קרקוזאי. רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ. איתיביה רבינא לרב אשי, רבי נחמיה אומר: דלעת ארמית היא דלעת המצרית, כלאים עם היונית, כלאים עם הרמוצה! תיובתא" (נדרים, מט ע"א).
פירוש: משנה. הַנּוֹדֵר מִן הַמְבוּשָּׁל מוּתָּר בְּצָלִי וּבְשָׁלוּק שאינם בכלל "מבושל". ואם אָמַר "קוֹנָם תַּבְשִׁיל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם" אָסוּר בְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה (תבשיל) רַךְ (דליל), וּמוּתָּר בְּתבשיל עָבֶה (סמיך), שבשימוש הלשון של בני אדם אינו נכלל בגדר תבשיל. וכן מוּתָּר בְּבֵיצָה טוּרְמוּטָא וּבִדְלַעַת הָרְמוּצָה, שאף הן אינן נקראות בפי האנשים תבשילים ... גמרא ... שנינו שהנודר מן התבשיל מותר בִּדְלַעַת הָרְמוּצָה. ושואלים: מַאי [מה פירוש] "דְּלַעַת הָרְמוּצָה"? אָמַר שְׁמוּאֵל: קָרָא [דלעת] ממין הגדל במקום קַרְקוּזַאי שאינה מתבשלת כראוי. רַב אַשִׁי אָמַר: דְּלַעַת הַטְּמוּנָה בְּרֶמֶץ (אפר של גחלים), ולכן היא קרויה רמוצה. אֵיתִיבֵיהּ [הקשה לו] רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: שנינו, ר' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: דְּלַעַת אֲרָמִית הִיא דְּלַעַת הַמִּצְרִית, והיא כִּלְאַיִם עִם הדלעת הַיְּוָנִית, והיא כִּלְאַיִם עִם הָרְמוּצָה. משמע מכאן שדלעת הרמוצה היא מין דלעת, ולא תיאור של אופן עשייתה. ומסכמים: אכן, תְּיוּבְתָּא [קושיה חמורה היא] ונדחו דברי רב אשי (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: דלעת הבקבוק שם באנגלית: Bottle Gourd שם מדעי: (Lagenaria vulgaris (L. siceraria
שם נרדף במקורות: דלעת יוונית, קרא
נושא מרכזי: טיפוסי הדלעת המוזכרים בספרות חז"ל בדגש על "דלעת הרמוצה".
לריכוז המאמרים שנכתבו על דלעת הבקבוק הקש/י כאן.
מאמר זה יתייחס בעיקר למיני הדלעת המצרית והרמוצה. על הדלעת היוונית ולדלועים באופן כללי ראו במאמר "מחתכין את הדלועין לפני הבהמה". לקריאה לחץ כאן.
תקציר: מוסכם על החוקרים כי 'דלעת' המוזכרת במשנה היא 'דלעת הבקבוק' (Lagenaria vulgaris), הנקראת בארמית ובערבית 'קרא' (המינים הנקראים בימינו דלעת (Cucurbita), לא היו מוכרים בארץ בזמן חכמים). במקורות חכמים מוזכרים שלושה מיני דלעת בעלי שם לוואי: דלעת יוונית, דלעת מצרית, ודלעת הרמוצה.
מהתלמוד הבבלי והירושלמי על פי הראשונים עולים שלושה הסברים לדלעת הרמוצה: 1. כל דלעת שמתקינים אותה ברמץ. 2. מין דלעת שונה שטעמה מר ויש להתקינו ברמץ. 3. מין שונה של דלעת הנקרא על לפי רש"י ואחרים על שם מקומו – "קרא קרקוזאי". י. פליקס הציע שמוצא דלעת זו בקרקוזא, כנראה המקום קירקסיון שבבבל. הערוך (ערך "קרקז") פירש שהכוונה לזן דלעת בעל פירות עגולים.
לדעת י. פליקס שלושת המינים המוזכרים במשנה הם זנים שונים של דלעת הבקבוק. הדלעת המצרית והרמוצה הם זנים אסייתיים ואילו הדלעת היוונית שייכת לדעתו לזן רחוק יותר שמוצאו באפריקה. בין מפרשי ימי הביניים ניתן למצוא כמה המזהים את הדלעת המצרית עם הפרי הנקרא בימינו אבטיחאבטיח פשוט ("אבטיח ונמצאת סרוח").
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
דלעת הרמוצה
הדלעת ושמות שונים של דלועיים מופיעים פעמים רבות בספרות חז"ל ורבים עסקו בשאלת זיהוים. במסכת כלאים (פ"א מ"ב) נמנו שני מיני דלעת: "... ודלעת המצרי והרמוצה ופול מצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה" במשנה ה' מובאת דלעת נוספת, דלעת יוונית, הנחשבת למין שונה : "... ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". לגבי זיהוי הדלעת הרמוצה מתגלה חוסר הסכמה כבר בסוגייתנו: "ובדלעת הרמוצה. מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל: קרא קרקוזאי. רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ. איתיביה רבינא לרב אשי, רבי נחמיה אומר: דלעת ארמית היא דלעת המצרית, כלאים עם היונית, כלאים עם הרמוצה? תיובתא" (נדרים נא ע"א). מפרש רש"י: "הרמוצה קרא קרקוזאי - דלועין של אותו מקום שאינן מתבשלין לעולם יפה ... כלאים עם דלעת הרמוצה - אלמא דהרמוצה לאו טמונה ברמץ אלא שם מקום הוא ומין זרעים הוא". מדברי רבי נחמיה הסובר שהכלאת דלעת יוונית עם הרמוצה אסורה ניתן להסיק שהרמוצה איננה רק האופן בו מתקינים אותה למאכל, כפי שפירש רב אשי, אלא מדובר במין שונה. קושית רבינא על רב אשי מתפרשת בלשון ה"שיטה מקובצת": "ואי אמרת דלעת. הטמונה ברמץ אמאי הוי כלאים? הא כל דלועים אם יטמנם ברמץ יקראו דלעת הרמוצה, ולא מין אחר בפני עצמה". כך פירש גם הר"ן: "והיא כלאים עם הרמוצה - אלמא לאו טמונה ברמץ קאמר אלא מין דלעת היא שנקראת רמוצה". לראשונים אלו כלל אין קשר בין "הרמוצה" לרמץ.
בניגוד למסקנת סוגייתנו, שבה נדחה הפירוש שהרמוצה היא דלעת הטמונה ברמץ, הרי שבירושלמי (וילנא, כלאים, פ"א הלכה ב') הוא התקבל גם למסקנה: "... והרמוצה א"ר חיננא כמין דלעת מרה היא והן ממתקין אותה ברמץ וכו'". רוב מפרשי המשנה (כלאים, שם) נקטו כפירוש הירושלמי. הריבמ"ץ למשל כתב: "והרמוצה - ירושלמי כמין דלעת מרה היא והן ממתיקין אותה ברמץ, לעז רמץ כרבוניזא, ופירוש אפר בגחלים הקטנים. בבלי בנדרין פירש הנודר מן המבושל אמר רב אשי דלעת הטמונה ברמץ". כך אנו מוצאים גם בפירוש המשניות לרמב"ם ומפרשים נוספים.
פירושים אלו מציבים בפנינו, לכאורה, שאלה כפולה: א. מדוע התעלמו מפרשים אלו מדברי שמואל שזיהה את הרמוצה כמין נפרד? ב. מדוע בחרו לפרש כרב אשי (והירושלמי) למרות הסתירה החזיתית מהמשנה בכלאים (קושיתו של רבינא). נדמה לי שבעל התוספות יום טוב (כלאים, שם) התמודד עם שאלות אלו:
"והרמוצה - פי' הר"ב דלעת מרה שממתקים אותה ברמץ וכו'. ירושלמי. וכתב הר"ש ובבבלי לא קיימא הך מילתא, דאמרינן בפרק הנודר מן המבושל (דף נא א) מאי הרמוצה? אמר שמואל: קרי קקזאי (דלועים של אותו מקום שאינם מתבשלים לעולם יפה). רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ. איתביה רבינא לרב אשי: רבי נחמיה אמר דלעת מצרית כלאים עם הרמוצה תיובתא ע"כ. לפירוש רש"י ור"ן דבנדרים הוי תיובתא, דהתם קושיא לפירוש דהכא שמפרשים דמדברי ר' נחמיה משמע דרמוצה מין דלעת שנקרא רמוצה. אבל לפירוש הרא"ש דהתם ניחא הירושלמי עם הבבלי שכך כתב אלמא מין בפני עצמו הנקרא כן על שם שמאותן המינין רגילין לטמון ברמץ, אבל שאר מיני דלועים אינם נקראים כך אפילו אם טומנין אותם ברמץ ע"כ. ובירושלמי אהך ברייתא דר' נחמיה איתא הכי והרמוצה אמר רבי חנינא כמין דלעת מרה היא והן ממתקין אותה ברמץ. ויש עכשיו לפרש דברי הר"ב דר"ל כך: דלעת מרה וכו' ואותו המין שהוא כך וטומנים ברמץ בה עסקינן והיא היא הנקראת רמוצה, וכן נפרש דבריו בנדרים. אף על פי שלשם אינם סובלים הפירוש כל כך איכא למימר דסמך אדהכא".
תוי"ט מבחין בין מפרשים (רש"י והר"ן) הרואים סתירה בין הבבלי והירושלמי לבין הרא"ש המפרש את המשנה באופן העולה בקנה אחד עם מסקנת הגמרא בנדרים (נא ע"א). לדעת תוי"ט פירוש זה מאחד את הירושלמי והבבלי משום שאכן מדובר במין דלעת שונה שטעמו מר ויש להמתיקו ברמץ ומכאן שמו "דלעת הרמוצה". על פי הסבר זה גם המפרשים שנקטו את טעמו של רב אשי, עשו כן רק לכאורה, אך למעשה ייתכן וכוונתם כפירוש הרא"ש בירושלמי ו"דלעת הרמוצה" היא מין עצמאי, בעל טעם מר, הנקרא בשם זה בגלל הצורך להתקינו ברמץ. ניתן אולי להציע הצעה מרחיקת לכת ולומר ששמואל ורב אשי אינם חולקים ו"קרא קרקוזאי" היא דלעת מרה הזקוקה להתקנה ברמץ. על פי הסבר זה גם המפרשים שנקטו את טעמו של רב אשי עשו כן רק לכאורה אך למעשה ייתכן וכוונתם כפירוש הרא"ש בירושלמי ו"דלעת הרמוצה" היא מין עצמאי, בעל טעם מר, הנקרא בשם זה בגלל הצורך להתקינו ברמץ. מדברי ה"קרן אורה" (נדרים, שם) משתמעת הצעה מרחיקת לכת ושמואל ורב אשי אינם חולקים בזהות הדלעת הרמוצה ולדעת שניהם היא דלעת מרה הזקוקה להתקנה ברמץ:
"גמרא דלעת הרמוצה אמר שמואל קרא קרקוזאי. עיין בפי' הרא"ש ז"ל שכתב דלשמואל נמי נקראת רמוצה על שם שמטמינין אותה ברמץ, שכן דרכה. וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה. ועיין בכלאים פ"א (מ"ב) בדברי הרע"ב והתוס' יום טוב ז"ל ולה"מ ז"ל".
מסכום דברי הבבלי והירושלמי על פי הראשונים ניתן לחלץ שלוש חלופות להסבר השם "דלעת הרמוצה":
1. כל דלעת שמתקינים אותה ברמץ.
2. מין דלעת שונה שטעמה מר ויש להתקינו ברמץ. בדרך זו פירש גם הרס"ג שכתב "אלקרע אלמרה" כלומר דלעת מרה. רב שרירא גאון כתב: "מן אלקרע שי מר לא יטיב חתי ידפן פי אלנאר" (מין דלעת, דבר מר שלא יערב עד שיוטמן באש). אלקרע הוא דלעת הבקבוק.
3. מין שונה של דלעת הנקרא על לפי רש"י ואחרים על שם מקומו – "קרא קרקוזאי". מין זה זקוק להתקנה משום שאינו מבשיל לגמרי או בגלל טעמו המר. י. פליקס הציע שמוצא דלעת זו בקרקוזא, כנראה המקום קירקסיון שבבבל. הערוך (ערך "קרקז") פירש שהכוונה לזן דלעת בעל פירות עגולים. הוא גזר כנראה קרקוז מקִרקוׂס (κιρκοζ) ביוונית שהוא עגול. רבי נתן אב הישיבה הסביר באופן מעניין את הסיבה לכך שדלעת הרמוצה שאותה כינה "אלדלוע המודפס" עגולה: "והוא שעושים לו דפוס בזמן צמיחתו והוא מתעגל בתוך הדפוס ומתהווה בתבנית הדפוס שעשה".
דלעת יוונית לעומת הדלעת המצרית
על פי ציז'יק (אוצר הצמחים 833) לדלעת הבקבוק יש שני תת מין שכל אחד מהם מתחלק לזנים שונים. מוצא תת מין אחד הוא באפריקה וגבעוליו מגיעים לאורך של 10-15 מ'. העלים דמויי כלייה ואינם מחולקים לאונות. הפרי בגודל בינוני בעל קליפה דקה וטעם מריר. מוצא תת המין השני הוא באסיה. גבעוליו קצרים יותר ואורכם 3-10 מ'. העלים שסועים לאונות. הפרי בעל קליפה עבה וטעמו מתוק במקצת.
לדעת י. פליקס ההלכות שנאמרו לגבי הדלעת היוונית הולמות את תת המין האפריקאי בעל הענפים הארוכים והעלים השלמים. תוספתא (כלאים, ליברמן, פ"א הלכה ו') נאמר: "חמשה דברים נאמרו בדלעת יונית: אסורה בסיכוך על גבי זרעים, עוקצה טפח אוסרת כל שהוא, ומביאה את הטומאה וחוצצת בפני הטומאה, והנודר מן הדלועין אין אסור אלא בדלעת יונית בלבד". "הבאת הטומאה" ו"חציצה" קשורים כנראה לתת המין האפריקאי בעל העלים השלמים היוצרים סיכוך מושלם. על פי מסקנת הירושלמי (וילנא, כלאים פ"ב הלכה ח') דלעת יוונית אסורה ביותר ב"סיבוך" על גבי זרעים: "... שאין כולן מסבכין כדלעת יוונית". גם ה"סיבוך" (במשנה הגרסה היא "סיכוך") הוא תוצאה של ענפיו הארוכים של תת המין האפריקאי. הגבעולים הארוכים המתפשטים למרחקים מהווים סיבה למרחק הגדול שיש לתת לדלעת היוונית ל"עבודתה": "דלעת בירק כירק ובתבואה נותנין לה בית רובע ... רבי יוסי אומר נותנין לה עבודתה ארבע אמות. אמרו לו: התחמיר זו מן הגפן? אמר להן מצינו שזו חמורה מן הגפן, שלגפן יחידית נותנין לה עבודתה ששה טפחים, ולדלעת יחידית נותנין לה בית רובע וכו'" (כלאים, פ"ג מ"ז). לדלעת יחידה נותנים על פי משנה זו שטח של בית רובע (10 אמה על 10 אמה) כדי שתתפשט ואסור להכניס מין אחר לשטח זה. יש אף המחמיר וקובע שיש לגדל בבית סאה (50 אמה על 50 אמה) שלושה דלועים בלבד (קיימת מסורת האומרת "בית כור").
הדלעת המצרית (הארמית) מזוהה כתת המין האסייתי של דלעת הבקבוק. דלעת זו דומה לדלעת היוונית אך היא כלאים עמה. לתת מין זה של דלעת הבקבוק זנים אחדים. הוא מתפשט פחות מהדלעת היוונית ועליו שסועים לאונות. מהמשנה בכלאים (פ"א מ"ב) משתמע שהדלעת המצרית דומה לדלעת הרמוצה ולכן אין הן כלאים זו בזו: "הקשות והמלפפון אינם כלאים זה בזה ... ודלעת המצרי והרמוצה ופול מצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה". דלעת מצרית ודלעת הרמוצה הן מין אחד לעניין כלאים. רבי נחמיה שדבריו הובאו בסוגייתנו חולק ולדעתו דלעת מצרית ודלעת הרמוצה הן כלאים זו עם זו. בניגוד ליחס בין דלעת מצרית ודלעת הרמוצה לכל הדעות שתיהן כלאים עם הדלעת היוונית: "הצנון והנפוץ החרדל והלפסן ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (שם, מ"ה). ניתן להסיק מכאן שדלעת הרמוצה קרובה יותר למצרית מאשר ליוונית.
חלק גדול מהמפרשים תרגמו באופן מילולי המקביל לדלעת המצרית. הרמב"ם למשל כתב "אלדאלע אל מצרי". קשה להסיק מתוך פירושים אלו למה הם מכוונים. רבי שרירא גאון כתב: יערף באלשאם קרע אלחבש". גם רבי נתן אב הישיבה זיהה כ"אבטיח החבשי". הסברה היא שמדובר במין Citeullus vulgaris כלומר אבטיח פשוט. לפרי זה קליפה ירוקה קשה וציפה אדומה או צהובה בטעם מתוק. מחקר שבדק את מקור האבטיח מצא שצפון מזרח אפריקה הייתה מרכז ההיווצרות שלו. מין זה בויית כבר לפני כ – 4000 שנה והגיע לארצות הים התיכון לפני כ – 2000 שנה(1).
רשימת מקורות:
ז. עמר, גידולי א"י בימי הביניים (עמ' 271-272, 263-266).
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 46-52).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 48-52).
מ. כסלו, 'לזיהוי הקישואים, הדלועים, האבטיחים והמלפפונות'. בספר "מנחת ספיר: אסופת מאמרים", בעריכת ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר. הוצאת מכללת "אורות ישראל".
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
