כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > אלון מצוי - "עד אלון מורה" (סוטה לג ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה – אלון מצוי

"אצל אלוני מורה - שכם, ולהלן הוא אומר: ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, מה אלון מורה האמור להלן שכם, אף כאן שכם. תניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: בדבר זה זייפתי ספרי כותיים, אמרתי להם: זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום, שאתם אומרים אלוני מורה - שכם, אף אנו מודים שאלוני מורה שכם, אנו למדנוה בגזרה שוה, אתם במה למדתום!" (סוטה, לג ע"ב).

פירוש: "אֵצֶל אֵלוֹנֵי מרֶה" הרי זה שְׁכֶם. וְכיצד אנו יודעים? לְהַלָּן הוּא אוֹמֵר "וַיַּעֲבר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה", מָה אֵלוֹן מוֹרֶה הָאָמוּר לְהַלָּן באברהם הוא שְׁכֶם אַף כָּאן אלוני מורה הוא שְׁכֶם. תַּנְיָא [שנויה ברייתא], אָמַר ר' אֶלְעָזָר בְּר' יוֹסֵי: בְּדָבָר זֶה זִיַּיפְתִּי (הוכחתי את זיופם) של סִפְרֵי כוּתִיִּים. אָמַרְתִּי לָהֶם: זִיַּיפְתֶּם תּוֹרַתְכֶם והוספתם בה דברים, וְלֹא הֶעֱלִיתֶם בְּיֶדְכֶם כְּלוּם. שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים אֵלוֹנֵי מוֹרֶה זוהי שְׁכֶם אַף אָנוּ מוֹדִים שֶׁאֵלוֹנֵי מוֹרֶה זוהי שְׁכֶם. אולם אָנוּ לְמַדְנוּהָ בִּגְזֵרָה שָׁוָה, אַתֶּם שאינכם לומדים גזירה שווה בַּמֶּה לְמַדְתּוּם? (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: אלון מצוי שם באנגלית: Palestine Oak שם מדעי: Quercus calliprinos

שמות בשפות אחרות: ערבית - סינדיאן, בַּלוּט

הנושא המרכזי: האלון במקרא ובספרות חז"ל

אלון מצוי (תמונות 1-3) הוא העץ השכיח ביותר בצמחיית הבר של ארץ-ישראל(1) ועדויות שונות רומזות כי הוא היה נפוץ אף יותר עד לכריתת חורשים לצורכי הסקת קטרי רכבת בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובירוא יערות לצורכי התיישבות. בין הגורמים לתפוצתו הרבה היא יכולתו להתחדש אחרי כריתה או שריפה או רעיית-יתר, אך אז הוא גדל אז בצורת שיח נמוך סבוך רב-גזעים. עליו אינם טעימים לחך הצאן והבקר ולכן הוא נאכל רק בשעת הדחק כשאין מזון אחר. תפוצתו העולמית מזרח ים-תיכונית והוא מהווה מרכיב חשוב של החורש הים-תיכוני בהרי הגליל, הגולן, הכרמל, השומרון ויהודה. תפוצתו הרבה ומאפייניו מחזקים את ההשערה שהשם "אלון" המוזכר במקרא מתייחס בעיקר לאלון המצוי אך גם למינים אלון התולע ואלון התבור (על ההבדלים ביניהם ראו ב"הרחבה"). בספרות חז"ל התייחד לאלון התולע שם נפרד והוא נקרא "מילין" או "מילת". לעיתים ניתן לנסות לזהות את המין על פי ההקשר בו הוא מופיע וההבדלים בתפוצת המינים. זיהוי "אלוני הבשן" תלוי באופן בו מזוהה אזור הבשן ומפת התפוצה של מיני האלון. זיהוי העצים בפסוק "כאלה וכאלון אשר בשלכת" (ישעיהו, ו י"ג) תלוי בפרשנות המילה "שלכת" (ראו ב"הרחבה"). מהממצא הבוטני ארכיאולוגי עולה שהאלון המצוי מהווה כמחצית מכלל דגימות העץ באתרים רבים בכל התקופות ההיסטוריות של הארץ. נמצאו גם שרידים של אלון תבור ואלון תולע אך בכמות קטנה. רוב מוחלט של העצים המקודשים בארץ הם האלונים.

תרגום השבעים מתרגם את את השם "אלון" בפסוק "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה וכו'" (הושע, ד י"ג) balanos ואילו בפסוק: "וְאָנכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסן הוּא כָּאַלּוֹנִים וכו'" (הושע, ד י"ג) כתב druns. שני שמות יווניים אלו מתייחסים לסוג אלון. הוולגטה מתרגם quercus. התרגומים הארמיים מתרגמים בלוטא. בלוט או בלוטא הוא השם הארמי, הסורי והערבי של האלון. בעמוס (שם) מתרגם יונתן: "וַאֲנָא שֵׁיצֵיתִי יַת אֱמוֹרָהָא מִן קֳדָמֵיהוֹן דִכְרוּם אֲרָזִין רוֹמֵיהּ, וַחֲסִין הוּא כִּבְלוּטִין וכו'". בחלק מהאזכורים של האלון מפרשים התרגומים הארמיים "מישור" כמו למשל בפסוק "וַתָּמָת דְּברָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וכו'" (בראשית, לה ח'). כאן אנו מוצאים בתרגום המיוחס ליונתן: "וּמִיתַת דְבוֹרָה פִּידְגוּגְתָא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִן לְרַע לְבֵית אֵל בְּשִׁיפּוּלֵי מֵישְׁרָא וכו'". לדעת החוקרים תרגום זה נועד להרחיק מאבות האומה את הפן האלילי של עבודה לעצים מקודשים (להלן ארחיב בנושא זה). אבן ג'נאח (שורש "אלן") כתב: "תחת אלון ולבנה, אלונים מבשן ... והוא הנקרא בלשון ערבי בלוט וכן תרגם בו המתרגם בלוטין ממתנן ותרגם בכאלה וכאלון כבוטמא וכבלוטא". רש"י מפרש: "כאלונים - קיישנ"ש (chesnes) בלע"ז", מילה שפירושה בצרפתית עתיקה "אלונים"(2) . מצודת ציון (שם) פירש: "כאלונים - שם אילן החזק ביותר". בהתבסס על פסוק זה ניתן לשער ש"החסון" המוזכר בישעיהו (א ל"א) הוא שם נרדף לאלון: "וְהָיָה הֶחָסן לִנְערֶת וּפעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה".

מאפייני ה"אלון"

לעצת האלון הקשה והצפופה היו שימושים רבים כמו למשל הפקת קורות לבנייה, בניית רהיטים וגילוף. על גילוף פסילים אנו קוראים בספר ישעיהו (מד י"ד): "לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל". משוטי האוניות של בני צור הוכנו מעצי אלון: "אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן וכו'" (יחזקאל, כז ו'). העצה הקשה התאימה להכנת השיפוד של קרבן הפסח ולכן מובאת בגמרא בפסחים (עד ע"א) הצעה (שלבסוף נדחתה, ראו להלן) להכין אותו מעץ אלון.

האלון סימל חוזק ועוצמה כפי שאנו מוצאים בעמוס (ב ט'): "וְאָנכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת". מתרגם יונתן: "וַאֲנָא שֵׁיצֵיתִי יַת אֱמוֹרָהָא מִן קֳדָמֵיהוֹן דִכְרוּם אֲרָזִין רוֹמֵיהּ, וַחֲסִין הוּא כִּבְלוּטִין וכו'". באופן זה מתרגמים גם תרגום השבעים והפשיטתא. בלוט או בלוטא הוא השם הארמי, הסורי והערבי של האלון. רש"י מפרש: "כאלונים - קיישנ"ש (chesnes) בלע"ז", מילה שפירושה בצרפתית עתיקה "אלונים"(2). מצודת ציון (שם) פירש: "כאלונים - שם אילן החזק ביותר". בהתבסס על פסוק זה ניתן לשער ש"החסון" המוזכר בישעיהו (א ל"א) הוא שם נרדף לאלון: "וְהָיָה הֶחָסן לִנְערֶת וּפעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה".

האלון כעץ גדול וחזק מופיע בפסוקים נוספים יחד עם הארז: "וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן" (ישעיהו, ב י"ג). "הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן כִּי יָרַד יַעַר הַבָּצִיר" (זכריה, יא ב'). הגודל המרשים של האלון הפך אותו כמוקד פולחן לעבודה זרה: "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ וכו'" (הושע, ד י"ג). גם בימינו ניתן למצוא אלונים גדולים בעלי מעמד מקודש בקרב עמים יושבי הארץ. למשל, ה"אלון הבודד" שסימל את הכמיהה לחזרה לגוש עציון (תמונות 1-2) שגילו מוערך בכ- 700 שנה שרד, למרות הכריתה המסיבית של החורש מסביבו, בזכות היותו מקודש לערביי הסביבה.

האלונים כנ.צ.

ה"אלון הבודד" שימש כנקודת כינוס של תושבי גוש עציון עד נפילתו ערב מלחמת השחרור. תחת השלטון הטורקי ובתקופת המנדט שימש העץ כנקודת ציון לגבול בין מחוז בית לחם וחברון. עובדה זו רומזת על האפשרות שגם בתקופת המקרא שימשו עצי אלון מסויימים כ"נקודות ציון" (נ.צ). למשל: "וַתָּמָת דְּברָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית, לה ח'). בתרגום ירושלמי (שם) אנו מוצאים: "וּמִיתַת דְבוֹרָה מַרְבְּיָיתָא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִלְרַע לְבֵית אֵל תְּחוֹת בְּלוּטָה וּקְרָא שְׁמֵיהּ בְּלוֹט בְּכוּתָא".

קיימות דוגמאות רבות נוספות לשמות מקומות הכוללים את השם "אֵלון". בסוגייתנו אנו לומדים על "אלון מורה" כנקודת ציון לאיתור שכם: "וַיַּעֲבר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית, יב ו'). "וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם" (שופטים, ט ו') ועוד דוגמאות רבות. פירושן של דוגמאות אלו נתון למחלוקת קדומה שנסבה סביב משמעות השם "אֵלון" בניגוד ל"אַלון" או "אלונים" שלגביהם קיימת הסכמה שהכוונה לעץ או קבוצת עצים (3). אסכולה אחת, הכוללת חלק מהתרגומים הארמיים, המדרש ורבים מבין המפרשים המסורתיים מפרשת את השם "אֵלון" כ"מישור". למשל אונקלוס בפירושו לביטוי "אלון מורה" המובא בסוגייתנו: "ועבר אברם בארעא עד אתר שכם עד מישר מורה וכנענאה בכן בארעא" (אונקלוס, בראשית, יב ו'). מן העבר השני עומדים תרגום השבעים, הפשיטתא ובאופן מסוים גם היירונימוס בוולגטה, ושותפים להם המחקרים המודרניים, הסבורים שגם "אֵלון" הוא עץ או עצים. הרמב"ן שילב בין הפירושים אך גם מדבריו משתמע שמקור השמות הכוללים בתוכם "אלון" הוא אכן בעץ האלון:

"... אבל "איל פארן" מקום אילים, כי יבשו מאילים אשר חמדתם, "ואלוני" מקום אלונים, כאלה וכאלון, אלונים מבשן, והנהוג בהם להיותם נטועים במישור לפני המדינות להיות לעיר כמו מגרש. וכן תרגום "אלון בכות" "מישור בכותא", ושם איננו שם העצם למקום, רק הוא שם לאלון הנטוע שם, כמו שמפורש (שם) תחת האלון, אלא שהוא רודף הענין לא המלות. והתרגום הירושלמי אמר "באיל פארן" "ואלוני ממרא" "מישרא" כדברי אונקלוס, ואמר "באלון בכות" "בלוט בכותא", כי "אלון בכות" אצלו שם לאילן לא למקום, ואונקלוס סבר שהוא שם למקום, כי היו בו אלונים רבים כמו "אלוני ממרא", ולכך אמר "האלון". והנה כולם שמות תאר" (שם).

לפחות בחלק מהאזכורים ההקשר תומך בזיהוי האלון כעץ. בסדרת נקודות הציון שנתן שמואל לשאול בדרכו לקראת משיחתו למלך מופיע גם "אלון התבור": "וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים עלִים אֶל הָאֱלהִים בֵּית אֵל אֶחָד נשֵׂא שְׁלשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נשֵׂא שְׁלשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נשֵׂא נֵבֶל יָיִן" (שמואל א', י ג'). גם בפסוק זה מפרש רש"י: "אילון תבור - מישר תבור". על רקע ההנחיות המדוייקות המופיעות בפסוקים המתארים את מסלול ההליכה סביר יותר ש"אלון תבור" הוא נקודה ספציפית ולא שטח רחב ידים כ"מישור". באופן זה קשה שלא להתייחס ל"אלון" שתחתיו נקברה מינקת דבורה ("ותָּמָת דְּברָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וכו'") שלא כנקודת ציון מדוייקת. י. אליצור סובר כדעה הראשונה אולם מתוך דבריו בחרתי לצטט דווקא אחד מהטיעונים שעליהם הוא חלוק:

"במחקר המודרני רואים ב'מישר' אפולוגטיקה מדרשית, המעוגנת כמו במקרים רבים אחרים באטימולוגיה יוונית, חוקרים הציעו לבאר את הדברים כך: דרכם של התרגומים להרחיק כל דבר שיש בו פגיעה באמונת הייחוד הצרופה וההלכה המקובלת. הכבוד שהם נוהגים באבות האומה לא אפשר להם להשלים עם תופעת העצים המקודשים המאפיינת את החיים ואת דרכי עבודת האל של האבות. מן הבחינה הלשונית נזדמנה להם המלה היונית הקרובה בצלילה aulon = מישור, ומכחה נעשו 'אֵלון' ואף 'איל' ו'אָבֵל' – מישור. אפשר להבין שכהמשך לכך 'גויירה' אף 'בעל' ונעשתה אף היא מישר".

האלון הוא שמו של מישור שבתוכו עץ אלון

לאחר שהצגתי את שתי הפרשנויות של השם "אלון" כסותרות זו את זו הציע לפני הרב משה הלל דרך שלישית לפירוש המשלבת בתוכה את שתי הגישות. אציג את דבריו בלשונו ולאחריהם שלוש הערות:

"ההבדל הקיצוני בין הגישה המסורתית לזו הריאלית (המסתייעת בתרגומים) בנושא זיהוי מונח "אלון" בלשון המקרא, לכאורה אומר דרשני. שהרי ברגיל מכירים אנו את ההבדלים בין מסורות הזיהוי הנעים במנעד הזנים השונים של אותו עץ או אפילו בהצעת זן אחר וכדומה, בעוד הבדל משמעותי כמו זה שבין עץ למישור אינו מצוי. קושי זה הביא אותי למציאת פשרה בין שתי ההצעות הנ"ל. פשרה הנובעת לפי עניות דעתי מהכרת המציאות הקדומה בשטח, לפיה: מיקומם של עצי האלון בנוף הארצישראלי נמצא לרוב בשטחי המישור הלא מעובדים שבצדי הדרכים הראשיות, כמו בצומתי הדרכים או במגרשים שלפני שער העיר. מובן, כי בשטחים החקלאיים, הן שבמישור והן שבמורדות, לא הייתה סיבה לשתול את האלון העבות. האלון היה נשתל בשטחים הפתוחים הנ"ל שבפרשת הדרכים או ברחבה שלפני שער העיר, לטובת העוברים והשבים שהיו נחים בצלו, או לחילופין להרבצת הצאן בצהרים. ומסתבר שבמציאות דאז היו שטחים מישוריים אלו משמשים לעתים לשוק אזורי (כמו השוק שהתקיים באלוני ממרא) או לאספות ההמון, וכפי המשתמע מלשון הכתוב: "וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם" (שופטים ט,ו). הודות לגובהו של האלון ומיקומו הבולט בסביבה המישורית שבצדי הדרכים, היה משמש באופן טבעי כנקודת ציון מובהקת, בפי הנוסעים. כך שבמציאות הגיאוגרפית הקדומה, היה נצפה האלון בעיקר בשטחי המישור הנ"ל, ובלט בנוף הפתוח שמסביבו. במציאות כזו מובן שכאשר קבעו שניים להיפגש בצמתים מעין אלו היו אומרים: "נתראה באלון", שמשמעותו כאמור כפולה: בשטח המישורי הפתוח שבמרכזו עומד האלון. ומובן שברבות הימים נעקרו כמה מהאלונים, ובכל זאת נשאר המונח "אלון" ככינוי לאותו מישור. העניין מוכר בשפות שונות, ויש לו דוגמאות לרוב גם בשפה העברית. וכעת יש לומר שהצדק עם שני הפירושים יחד, ודרכו של אונקלוס ידוע לנו לפרש את ה'כלומר' של המונח, ולא להסתפק בתרגומו המילולי גרידא. וממילא עלה בידינו לברר גם את משמעותו המדויקת של המונח "מישור" – מגרש רחב ופתוח שקרקעיתו שטוחה ומסוקלת, הממוקם לרוב בפרשת דרכים או לפני שער העיר, ועומד לשימוש הציבור ולא לחקלאות (בניגוד למונח "בקעה"). המישור היה יכול להימצא הן באזור העמק (כמו בשכם), והן בגב ההר (כמו אלוני ממרא).

א. אין זה נדיר למצוא מחלוקות מן הקצה אל הקצה בין מסורות זיהוי. אחת מהן, לדוגמה, היא המחלוקת לגבי זהות הצרעה בין הסוברים שהיא שם מחלה לסוברים שמדובר בחרק ארסי (ראו כאן "ושלחתי את הצרעה לפניך").
ב. האלונים הם עץ הבר הנפוץ ביותר בבמת ההר וכמובן לא היה צורך לנטוע אותו. בעת הכנת קרקע לחקלאות או לבניית ישובים כרתו את עצי החורש בהם מיני האלון והאלה הא"י. הדבר נאמר בדברי יהושע לשבטי אפרים ומנשה (יהושע, יז י"ח): "כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ כִּי יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ וְהָיָה לְךָ תּצְאתָיו כִּי תוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק הוּא". לענ"ד עצים מפותחים ומפורסמים הם עצים שמסיבות שונות (קדושה, צורך בצל בצידי דרכים או מקומות התכנסות) לא נגדעו.

כתגובה להערה זו הוסיף הרב מ. הלל:

"... אף כי עצי האלון לא ניטעו אז על ידי האדם, אבל סביר להניח שבמקומות מפגש מעין אלו הם נשמרו, לא רק במקרים שיוחסה להם קדושה, כדי להפיק מהם תועלת בעתיד. וכפי שנוכחתי בעיני בריכוזי הבדואים שבנגב ובספר המדבר, שבמקרים מסוימים כשמגלים נביטה של עץ בר (עם פוטנציאל לצל) סמוך לאוהל או למכלאה מקיפים אותו בגדר מאסיבית כדי שלא הינזק על ידי הצאן והגמלים. ומסתבר שהתופעה הייתה מקובלת ונהוגה גם בעבר הרחוק".

"בקשר לנושא האחרון ברצוני להפנות למאמרו של אבי שמידע, "על בעיית החורש והיער של האלון המצוי בארץ ישראל", טבע וארץ, חוברת כ"ב/2, כסליו תש"מ, עמ' 52-57. הנ"ל מגיע לסיכום שעצים עתיקים אלו "אינם שרידים של יער מפואר שהיה קיים בעבר, אלא עצים שטופחו על ידי האדם. שמירה מתחרות ומפגעי טבע שונים הביאה לגיל מופלג של העצים הקדושים, ובמשך עשרות השנים הביא הגידול האיטי לגודל ולגובה הרם. יתכן גם כי קברי השיח' נקבעו מלכתחילה ליד עצים גדולים במיוחד". חשוב לנידון שלנו הוא הקשר שמצביע הנ"ל בין המישור [=שטח קרקע מיושר והדוק] לאלון שבמרכזו (שם, עמ' 54): "מקומות אלו היו מימים ימימה מקום מפגש ועליה לרגל. הקרקע מסביבם דרוכה ומהודקת, ועשירה יותר בחומר אורגני ובמינרלי קורט. הקרקע המהודקת איננה מאפשרת התפתחות צמחים חד שנתיים והעצים הגדולים אינם נמצאים בתחרות על המים. העצים הגולים שמורים מפני כריתת ענפים ומפני אכילה על ידי הצאן".

בהמשך לדברים שהובאו בשם א. שמידע ברצוני להעיר שאמנם אני מסכים עם דעתו שהעצים העתיקים טופחו על ידי האדם אך בניגוד לדבריו אני סבור שהם לא ניטעו אלא מהווים שריד ליער קדום. כראיה ניתן להצביע על העובדה, שבדרך כלל, עצים אלו הם ממין זהה למין הנפוץ בסביבתם הטבעית הקרובה. אם אכן האדם נטע את עצים אלו ניתן היה לצפות למצוא גם מינים אחרים. יתר על כן, לא מצאנו במקורות שום רמז לנטיעת עצי סרק.

ג. לאור ההצעה שמישורים נקראו על שם האלונים המפורסמים הגדלים בתוכם מתעורר קושי מדוע אין אנו מוצאים מישורים הנקראים על שם מיני עצים מקודשים גדולים אחרים כמו למשל עצי אלה א"י ואלה אטלנטית, עצי זית ושקמה (ראו דוגמאות במצגת "סיפורי בדים" של ד"ר עוזי פז. לצפייה לחץ כאן).

האלון בספרות חז"ל

התלמוד הירושלמי (וילנא, כתובות פ"ז) מונה את האלון בין מיני הארזים כלומר מינים של עצי סרק גדולים: "ארבעה ועשרים מיני ארזים הן ומכולן לא פירש הכתוב אלא שבע בלבד ... אלונים בלוטים, ערמונים דולבי, אלמוגים אלוים". בבבלי (ראש השנה, כג ע"א) הגרסה שונה: "כי אתא רב דימי אמר: הוסיפו עליהם אלונים, אלמונים, אלמוגין. אלונים - בוטמי, אלמונים - בלוטי, אלמוגין – כסיתא וכו'". מתוך השוואה למקורות נוספים הסיק ע. לעף שחל כאן שיבוש ויש לגרוס "אלונים – בלוטי". מקור השם הארמי בלוט הוא בזרע האלון הבולט מתוך ספלול. ייתכן ולכך התכוונה הברייתא (מנחות, סג ע"א): "... ובית הלל אומרים: כלי היה במקדש ומרחשת שמה, ודומה כמין כלבוס עמוק, וכשבצק מונח בתוכו דומה כמין תפוחי הברתים וכמין בלוטי היוונים וכו'" (ראו במאמר "דומה כמין תפוחי הברתים, וכמין בלוטי היוונים"). הספלולים שנקראו אף הם "אלון" שימשו כמשחק ילדים: "... הרימון האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים טמא וכו'" (כלים, פי"ז מט"ו). כלים אלו היו ברי קיימא ("שהוא של מעמד") וייתכן וגם מבוגרים השתמשו בהם ככף מאזנים: "העושה כלים מדבר שהוא של מעמד טמא מדבר שאינו של מעמד טהור ... הרמון והאלון והאגוזין שחקקום תינוקת למוד בהן את העפר או שהתקינן לכף מאזנים טמאות" (תוספתא, כלים, בבא מציעא, פ"ז הלכה ז').

אנו פוגשים את האלון כאחד העצים שיש שאסרו אותם לשימוש לעצי המערכה: "כל העצים כשרים לגבי מזבח חוץ משל זית ושל גפן רבי אלעזר מוסיף חמשה עצים פסולין: אף של שקמה ושל חרוב ושל דקל ושל מייש ושל אלן ושל סתירה מכל מקום הרי אלו פסולין. אבל באלו רגילין במדבריות של תאנה ושל עץ שמן ושל אגוז" (תוספתא, מנחות, צוקרמאנדל, פ"ט הלכה י"ד). בגמרא בתמיד (כט ע"ב) מובאת מחלוקת בטעם האיסור: "רב פפא אמר: משום דקטרי, רב אחא בר יעקב אמר: משום ישוב דארץ ישראל". הנימוק "משום דקטרי" עשוי להתפרש מפני שהוא מעלה עשן ("קוטרא") או מפני שיש בו קשרים ("קיטרי") במקום ההסתעפויות המונעים שריפה מושלמת משום שבמקומות אלו העץ קשה. הגמרא בפסחים (עד ע"א) מנמקת את הסיבה מדוע אין משתמשים בשיפוד של אלון לצורך קרבן הפסח כדברי רב פפא: "וניתי של אלון של חרוב ושל שקמה? איידי דאית ביה קיטרי מפיק מיא. של רמון נמי אית ביה קיטרי? שיעי קיטרי. ואיבעית אימא: בנבגא בר שתא, דלית ביה קיטרי"(4). מפרש רש"י: "איידי דאית בהו קיטרי - ובעי למישעינהו בסכינא מפיק מיא דרך מקום חתך הסכין, והוה ליה פסח מבושל".


תמונה 1. האלון הבודד - שנת תש"ל		תמונה 2. האלון הבודד - שנת תשע"ה

הרחבה

"האלון והאלה אשר בשלכת"

"וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (ישעיהו, ו י"ג).

המפתח לפירוש הפסוק בו פתחנו נעוץ בהכרת האלה והאלון והמונח "שלכת". התרגום מפרש "כבוטמא וכבלוטא" שהם מינים מסוימים של עצי אלה ואלון. "מצודת ציון" מזהה באופן כללי "כאלה וכאלון - שמות אילני סרק". על פי רוב המפרשים השלכת היא השרת העלים מהעץ בסתיו ו"מצבת" הוא הגזע. המלבי"ם פירש: "... המשילם לאילנות אלה ואלון שעליהם רבים, ומכל מקום בסתיו העלים נובלים רק המצבת נשארת, כן הרשעים שהם הקליפות והעלים יבולו והמצבת תשאר".

פירוש זה מניח שהאלון והאלה אכן משירים את עליהם לקראת החורף אך האם כך הם פני הדברים? הרד"ק סבר ששני מיני עצים אלו נשירים ולכן פירש את הפסוק בישעיהו (א ל') "כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ" על בסיס האמור בהפטרה: "ואלה נובלת עליה - פירושו אלה שעליה נובלים, וכן מגלחי זקן, שזקנם מגלח, ודמה אותם לאלה ולא לאילן אחר, כי האלה והאלון כשיפלו עליהם ידמה שהם יבשים מכל וכל יותר משאר אילנות, וזכר אחד מהם למשל". את האלה הוא מזהה בעקבות רס"ג כמין הנקרא בשם זה גם היום וכתב: "... ואלה תרגומו בוטמא, וכן תרגם רבינו סעדיה בערבי בוטמא". האלה הארצישראלית הגדולה והבולטת בנוף ההררי של ארץ ישראל אכן משירה עלים אך מה לגבי האלון? האלון המצוי הגדל בשכנות לאלה הארצישראלית הוא ירוק-עד ולכן היה צורך למצוא הסברים אחרים.

פירוש נוסף המובא ברש"י מניח ש"שלכת" היא שמו של מקום: "... ויש פותרים שער שלכת היתה בירושלים כמו שאמר בעזרא והיו שם אלה ואלון נטועים". הרחיב והסביר פרופ' י. פליקס ז"ל שסבר שהאלון בישעיהו הוא האלון המצוי הגדל בסביבות ירושלים, ועץ זה ירוק-עד ואינו משיר את עליו בחורף. יתר על כן, השרת העלים אינה מבטאת כראוי את האסון שישעיהו ניבא, שהרי ידוע לכל שבעקבות השלכת מגיע לבלוב חדש ורענן. ייתכן ומסיבות אלו פירש רש"י שה"שלכת" מציינת שם מקום בירושלים, בסביבות "שער שלכת" שבדה"א (כו ט"ז). שער זה נקרא גם שער האשפות (נחמיה, ג י"ד, רש"י כינה את ספר נחמיה בשם עזרא) ודרכו הובילו אנשי ירושלים את האשפה אל מתחם שבו גדלו עצי אלון ואלה. עצים אלו היו בעברם גדולים אך במשך הזמן עם הזדקנותם, החלו ענפיהם להישבר, ותושבי המקום ליקטו את הענפים היבשים שהיו הפקר לצורך הסקה. לבסוף לא נותרו אלא גדמים חסרי ענפים שנקראו "מצבת". הן האלון והן האלה מסוגלים לאחר כמה שנים לחדש את ענפיהם ולהפוך לעצים גדולים ורעננים וכאן טמונה הבשורה לעם ישראל.

נגה הראובני ז"ל הציע פירוש מקורי לפסוק שבו אנו עוסקים. לדעתו נבואה זו נאמרה בתקופת זוהר מדיני וצבאי ביהודה, כאשר ממלכת יהודה הגיעה עד לגבולות שהיו בימי שלמה וכללה את אילת, את ארץ אדום ואת גלילות פלשתים בשפלה. במקביל לפריחה הכללית גדלו הפערים החברתיים והתרבו תופעות ניצול ועושק. ישעיהו הנביא יצא נגד תופעות ההידרדרות המוסרית והזהיר, שלמרות ההקפדה על מצוות בין אדם למקום ("למה לי רוב זבחכם"), הן תגרומנה בסופו של דבר לחורבן. על מנת להמחיש את הסכנה לצבור שבטח בכוחו ועושרו היה עליו להשתמש במשל של האלה והאלון.

לקראת החורף עצי האלה מתחילים לבלוט בין עצי היער ביופיים משום שלקראת השלכת צבע העלים הופך בהדרגה לאדום וצהוב. כל ההדר הצבעוני של האלה נובע מתהליך בו נמקים העלים בבסיסם ובסופו של דבר ינשרו מהעץ. הנמשל הוא ממלכת יהודה הנמצאת בשיא תפארתה. אמנם היא נמצאת בפסגת ההצלחה אך כל תא מתאי החברה מתייבש בבסיסו. התהליך עדיין לא נראה לעין אך כל הזוהר יעלם בבת אחת עם החורבן.

לדעת נ. הראובני האלון במשל איננו האלון המצוי, שהוא עץ ירוק-עד, אלא אחד משני מינים אחרים של אלון הגדלים בארץ: אלון התבור (תמונה 4) ואלון התולע (תמונה 5). מינים אלו נשירים אך בניגוד לאלה צבע עליהם לא משתנה והוא נותר ירוק. ייחודו של האלון הוא בכך שענפיו עומדים חשופים תקופה קצרה בלבד. תוך שבועיים שלושה לאחר השלכת הוא מתחיל ללבלב בצבע ירוק רענן. האלון במשל מסמל את הצד האופטימי בנבואה. אמנם ממלכת יהודה תיענש אך זו תהייה תקופת מעבר קצרה ומייד אחריה יתפתח דור חדש. החורבן לא מוחלט אלא דומה ל"מצבת" של האלון כלומר לגזע הניצב ללא כסות עלים אשר תוך זמן קצר יעטה מחדש עלים וחיים חדשים: "זרע קדש מצבתה".

מיני האלון החשובים בישראל

בישראל גדלים 5 מינים ברורים (2 מהם - רק בחרמון), וכן צורות ביניים שהן כנראה בני כלאיים טבעיים. 3 מבין המינים בעלי תפוצה רחבה יחסית והם האלון המצוי, אלון התבור ואלון התולע. למרות הדרישות האקולוגיות השונות של מינים אלו קיימים מספר אתרים בארץ (למשל בחורש מדרום לקיבוץ עין זיוון ברמת הגולן) שניתן למצוא בהם את שלושתם זה בצד זה. באופן כללי מאד ניתן לתאר את תפוצת האלון המצוי כמשתרעת מהגליל ועד דרום הרי חברון. אלון התבור נפוץ באזורים לחים יחסית וחמים ולכן, בדרך כלל, אין הוא גדל ברום מעל 500 מ'. אלון התולע נפוץ באיזורי ההרים הגבוהים שבהם כמויות המשקעים גדולות.

האלון המצוי ירוק עד ואילו שני המינים האחרים עוברים שלכת חורף. עלי האלון המצוי קטנים יותר בעלי מרקם נוקשה וקוצני ואילו עלי אלון התולע והתבור גדולים שעירים ורכים (תמונה 6). עלי האלון המצוי משוננים בשינון עדין ואילו עלי אלון התולע ואלון התבור מפורצים. עלי אלון התולע נבדלים מעלי אלון התבור בתכונות אחדות: השערות יורדות עם שפשופן דבלולים-דבלולים, ובעלים בוגרים השערות נושרות לפעמים; אף שינונם ורשת עורקיהם סדירים, בעוד שבאלון התבור הם פרועים-אקראיים או קטנים יותר. הדרך הפשוטה להבחין בין המינים היא בעזרת הבלוטים. הבלוט של אלון התולע ארוך מאוד, בולט לרוב בחלקו הגדול מתוך הספלול. הספלול קצר וקשקשיו מהודקים, כך שפניו אמנם מחוספסים מעט אך לא דוקרניים. בלוט אלון התבור גדול וקשקשי הספלול מסולסלים לאחור. בלוטי האלון המצוי קטנים יחסית וקשקשי הספלול רעופים או מופשלים מעט לאחור שלא כאלון התבור.


תמונה 3. אלון מצוי - בלוטים		תמונה 4. אלון תבור - בלוט


תמונה 5. אלון תולע - בלוט		תמונה 6. עלים של אלון מצוי ואלון תולע

(1) על אלון התולע ראו במאמר "ולא פרעתיך מאה עפצי" ובמאמר "וחמש מלתראות של מילת היו על גביו". על אלון השעם ראו במאמר " מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים".
(2) ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" בפסחים (עד ע"א) מביא רש"י את צורת היחיד: "אלון - יושנ"א (jesne), שהוא קשה".
(3) ראו סקירה מקיפה במאמרו של י. אליצור, "אלון – מישר – Aulon", אשל באר שבע ח ("קול ליעקב" לכבוד י' בן טולילה), באר שבע תשס"ג, 1-11. לקריאה לחץ כאן. תודה לרב ד"ר חנוך גמליאל על ההפנייה למקור זה.
(4) פירוש: ושואלים: וְנֵיתֵי [ונביא] שפוד שֶׁל תְּאֵנָה? ומשיבים: אַיְּידֵי דִּמְחַלְחֵל, מַפִּיק מַיָּא [מתוך שהוא חלול ויש לו מוח מבפנים, מוציא מים] וַהֲוָה לֵיהּ [והרי הוא] כִּמְבוּשָּׁל. ושואלים: וְנֵיתֵי [ונביא] שֶׁל אַלּוֹן, או שֶׁל חָרוּב, או שֶׁל שִׁקְמָה שהם קשים ואין בהם מוח? ועונים: כל אחד מאלה, אַיְּידֵי דְּאִית בֵּיהּ קִיטְרֵי, מַפִּיק מַיָּא [מתוך שיש בו קשרים, מוציא מים]. שהן אותן הבליטות שבענף ומקומות ההסתעפות שבענפים, וכיון שצריך לחתוך ולישר את הענף, יוצאים בשעת הצלייה מים ממקום החיתוך, והרי הוא כמבושל. ומקשים: שֶׁל רִמּוֹן נַמִי אִית בֵּיהּ קִיטְרֵי [גם כן יש בו קשרים]? ומשיבים: שִׁיעֵי קִיטְרֵי [חלקים קשריו] ואין צורך לישרם בסכין כדי להשתמש בענף, וממילא אין המים יוצאים משם. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּנִבְגָּא בַּר שַׁתָּא, דְּלֵית בֵּיהּ קִיטְרֵי [ואם תרצה אמור שמדובר בענף בן שנתו, שעדיין אין בו קשרים] שלא נסתעף עדיין.

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 25-29).
נ. הראובני, שיח ועץ במורשת ישראל,
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 81-83.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (141-148).

לעיון נוסף:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורת צמחי המשנה, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, בר אילן, תשע"ג (עמ' 56-57).
א. דפני, 'על שמות האלון ופתגמיו'.
באתר "צמח השדה": "אלון מצוי", "אלון תבור", "אלון תולע".

לריכוז המאמרים העוסקים במיני ה"ארזים" הקש/י כאן.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים