טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי - כשות
"אמר ר' חנינא: מפני מה אין בעלי ראתן בבבל? מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי. אמר רבי יוחנן: מפני מה אין מצורעין בבבל? מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר, ורוחצין במי פרת" (כתובות, עז ע"ב).
פירוש: אָמַר ר' חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה אֵין בַּעֲלֵי רָאתָן בְּבָבֶל מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין, וְשׁוֹתִין שֵׁכָר שֶׁל הִיזְמֵי (של כישות). אָמַר ר' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה אֵין מְצוֹרָעִין בְּבָבֶל מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין, וְשׁוֹתִין שֵׁכָר, וְרוֹחֲצִין בְּמֵי פְרָת, שכל אלה מבריאים את הגוף (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כשות הקורנית שם באנגלית: Dodder שם מדעי: Cuscuta epithymum
שם נרדף במקורות: כשותא שמות בשפות אחרות: ערבית - שַעַר אל-ע'וֹלָה, ח'ניק אלכרסנה
נושא מרכזי: הכשות כמונע את מחלת ה"ראתן"
לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על הכשות הקש\י כאן.
מדברי רבי חנינא ניתן להסיק שלכשות יש תועלת רפואית משום שלדבריו שיכר המכיל כשות מונע את מחלת הראתן ואולי גם צרעת (אם נניח שגם השיכר בחלק השני של דבריו מכיל כשות). במבט ראשון הביטוי "שכר של היזמי" לא מובן שהרי היזמי ("הני היזמי והיגי מסככין בהו") הם קוצים שאין קשר בינם לבין שיכר אך למעשה הכוונה היא למשקה המכיל כשות הגדלה על היזמי. רש"י: "של היזמי - שמטילין בו כשות שגדל בהיזמי".
תפקיד הכשות בהכנת שיכר
על חלקו של הכשות בהכנת השיכר אנו לומדים במסכת עבודה זרה (לא ע"ב): "אמר רב: האי שיכרא דארמאה שרי, וחייא ברי לא נישתי מיניה. מה נפשך? אי שרי, לכולי עלמא שרי, אי אסיר, לכולי עלמא אסיר. אלא רב סבר משום גילויא, ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה, ודלקי מלקי ליה טפי, וחייא ברי הואיל ולקי לא נישתי מיניה"(1). משתמע מכאן ששיכר מכיל כשות שטעמה מר ומרירות זו מסייעת לנטרל את השפעתו של רעל הנחש העלול להיות בשיכר. בלשון רש"י: "משום דאזל מרורא דכשותא - טעם מרירות של כשות וקלי ליה לזיהרא ואין בו כח להלקות אדם בריא". על תפקידה של הכשות בהכנת השיכר אנו לומדים גם בגמרא במועד קטן (יב ע"ב): "רב יהודה שרא למיעקר כיתנא ולמיקטל כשותא ולמיעקר שומשמי. אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא חזי לחפיפה, כשותא חזי לשיכרא, אלא שומשמי למאי חזי? חזי לנזיי דאית בהו"(2). רש"י מפרש במקום: "כשותא – הומלון". ההומלון הוא ה – Humulus lupulus כלומר הכשותנית. מנקודת מבטו של רש"י זיהוי זה הגיוני משום שאכן הכשותנית משמשת בתעשיית הבירה והיא מעניקה לה את הטעם והמרירות האופיניים. לייצור הבירה משתמשים בתפרחת הנקבית של הכשותנית (ראו בתמונה). החומרים הכימיים בכשותנית מסייעים בשימור הטריות ובייצוב הקצף של הבירה. הכשותנית מכילה חומצות אלפא המעניקות מרירות וחומצות בטא המעניקות ארומה. אמנם ייתכן והשימוש בכשותנית כתבלין להכנת בירה כבר היה קיים במידה מצומצמת בימיו של רש"י אך קרוב לוודאי שלא היה ידוע בתקופת האמוראים. התיעוד הראשון של גידול הכשותנית הוא משנת 736 בגרמניה ותיעוד של שימוש להטעמת בירה רק בשנת 1079. רק במאה ה – 13 התחילה הכשותנית לתפוס את מקומה של תערובת עשבים מסויימת (Gruit) ששימשה בתעשיית הבירה. מחברים רבים התייחסו להחלפה בין כשות וכשותנית ושללו את האפשרות שבעת העתיקה בכלל ובבבל בפרט השתמשו בכשותנית. Julius Preuss, למשל, הדגיש בספרו Biblical and Talmudic Medicine (עמ' 570) שבדרך כלל השיכר בבבל יוצר מתמרים בתוספת Keshuta שהוא כשות ולא כשותית.
הכשות כמונע את מחלת ה"ראתן"
בסוגייתנו אנו לומדים על סגולותיו הרפואיות של הכשות: "אמר רבי חנינא: מפני מה אין בעלי ראתן בבבל? מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי וכו'". כאמור שיכר של היזמי הוא שיכר המכיל כשות. על ה"ראתן" כתב רש"י: "בעלי ראתן - שרץ יש לו במוחו" אך לא ברורה לי כוונתו. בעל "מוסף הערוך" (ערך "ראתן") פירש: "פי' בל"י כל מין נזילה וגם זוב דם ושכבת זרע ושלשול". תאור מחלה זו מופיע בכתובות (שם): "תניא: אמר רבי יוסי, שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: עשרים וארבעה מוכי שחין הן, וכולן אמרו חכמים תשמיש קשה להן, ובעלי ראתן קשה מכולן". בבראשית רבה (וילנא, לך לך, מא ב') הגירסה שונה במעט ושם נכתב: "... כ"ד מיני שחין הם, ואין לך קשה מכולם שהאשה רעה לו אלא ראתן בלבד, ובו לקה פרעה וכו'". הכללת הראתן בין סוגי השחין תומכת בפירוש "מוסף הערוך" שמדובר בנגע חיצוני. רמז נוסף ניתן למצוא בדברי הגמרא (שם): "מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של בעלי ראתן". מפרש רש"י: "הזהרו מזבובי בעלי ראתן - זבובים השוכנים עליו קשות להביא אותו חולי על איש אחר". סביר יותר שזבובים יעבירו מאדם לאדם הפרשות גוף מאשר "שרץ" הנמצא במוח. סקירת תפקידי הכשות ברפואה המסורתית עשויה לסייע בבחירת המחלות המועמדות להקרא "ראתן" בלשון הגמרא.
 |
|
 |
|
תמונה 1. כשותית מטפסת על גדר בגן הבוטני בגבעת רם |
|
תמונה 2. כשותית - תפרחת נקבית צילם: LuckyStarr
|
 |
|
 |
|
תמונה 3. כשותית - Humulus lupulus
צילם: Hagen Graebner
|
|
תמונה 4. כשות הקורנית צילמה: שרה גולד
|
 |
|
 |
תמונה 5. כשות השדות
מין פולש שהגיע לארץ בראשית המאה ה - 20
|
|
תמונה 6. כשות השדות
ניתן לראות בתמונה את הגבעולים הלופתים את הפונדקאי |
הרחבה
לנוסע בכבישי הארץ בחודשי הקיץ בולטים לעין משטחים צהובים בצדי הדרכים. אלה הם משטחי כשות השדות (ראה תמונה) שהוא צמח טפיל ממשפחת החבלבליים. לצמח הזה גבעולים צהובים או כתומים דמויי ספגטי(7), חסרי עלים, שנכרכים על פונדקאים שונים, מטפסים עליהם ויכולים לכסות אותם כליל. התפוצה הרחבה של הכשות בצידי הדרכים קשורה להתפתחות של אוכלוסיות גדולות של צמחים העמידים לריסוס בפני עשבים בצידי הכבישים. כשות השדות הוא הנפוץ בין מיני הכשות בארץ. מוצאו באמריקה והוא התפשט בכל העולם. בין פונדקאיו נכללים החימצה וקטניות מספוא שונות, אבטיח, עגבנייה, בצל, סלק, צמחי תבלין ורפואה שונים, צמחי גינה שונים, ואפילו צמחים מעוצים וביניהם הקפה והגפן. תכונה זו גורמת לכשות השדות להוות עשב מזיק.
הסוג הכשות הוא טפיל מוחלט דבר הבא לידי ביטוי בכך שהוא מפיק את כל הדרוש לו (מים, מינרלים וסוכרים) מהפונדקאי(8). הכשות מפיק את החומרים הנחוצים לו מהפונדקאי בעזרת מצוצות(9) רבות המתפתחות לאורך הגבעול בקטעים הכרוכים סביב הענפים והעלים של הפונדקאי. בשלב הראשון הטפיל מפתח כרית הצמדה שמתוכה נשלחים תאי גישוש לתוך רקמת הפונדקאי. תא גישוש שנתקל ברקמת הובלה(10) מסמן לכשות את הכיוון הרצוי להתפתחות המצוצה הבנויה מתאי עצה ושיפה ומשמשת גשר פיזיולוגי בין הפונדקאי לטפיל. התלות המוחלטת של הכשות בפונדקאי באה לידי ביטוי בדברי הגמ' בעירובין (כח ע"ב): "כשות נמי מארעא קא רבי דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא". כוונת הדברים היא שגם הכשות זקוקה להתפתחותה לחומרים המגיעים מהקרקע דרך השיחים עליהם היא גדלה ולכן אם הורגים את השיחים גם הכשות מת.
מלשון רש"י (שבת, קז ע"ב) ניתן להסיק שיש חידוש בכך שתולש הכשותא חייב: "ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי"(11). במסכת עירובין (כח ע"ב) מוסיף רש"י פרט נוסף המשלים את הטענה שהכשות איננה מחוברת לקרקע והוא שאין לה שורש. לדעת רש"י, א"כ, האיסור לתלוש צמח איננו מוגבל אך ורק למנתק צמח מהקרקע אליה הוא מחובר בעזרת שורשים אלא גם למי שמנתק צמח אחד המחובר לצמח אחר. לאור האמור עולות שתי שאלות: א. מדוע באמת יש מקום לחייב את התולש כשותא? ב. מה המיוחד בתולש זה בניגוד לפעולות תלישה אחרות שבגללו הוא מהווה אב טיפוס למדלדל עובר בהמה?
התשובות לשאלות שהצגתי נעוצות במבנה ואורח חיי הכשות. אמנם הכשות איננה מחוברת לקרקע אך גם איננה מונחת ללא שום קשר לפונדקאי. ההסבר של רש"י שהכשות גדל "מריח הקרקע" איננו במובן של ריח המקובל בשפתנו אלא במובן של נוזלים (לחלוחית) המכילה מרכיבים שנספגים מהקרקע ומגיעים לכשות דרך הפונדקאי. הכשות קשורה בקשר רקמתי לפונדקאי בעזרת המצוצות ולכן עקירת הכשות מנתקת את הרקמות זו מזו ומפרידה בין צינורות העצה והשיפה של הפונדקאי לבין המצוצות. בעקירה זו יש משום "עוקר דבר מגידולו". אמנם אין כאן ניתוק שורשים מהקרקע כבתולש צמח רגיל אך די בעקירה זו כדי לחייב משום תולש. ההשוואה ל"הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שמעיה" מתבקשת משום שגם הקשר בין עובר ואמו הוא קשר רקמתי בשלייה שבה קיים קשר בין כלי הדם של העובר וכלי הדם של אמו. הקשר איננו קשר ישיר אלא קשר בעזרת תיווך השלייה אך ניתוק קשר מעין זה די בו כדי לחייב משום תולש.
(1) פירוש: אָמַר רַב: הַאי שִׁיכְרָא דְּאַרְמָאָה שָׁרֵי [שכר של גוים מותר], וְחִיָּיא בְּרִי [בני] לָא נִישְׁתֵּי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו]. ותמהים: מַה נַּפְשָׁךְ [מה רצונך]? אִי שָׁרֵי, לְכוּלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי [אם מותר, לכל העולם הוא מותר], אִי אֲסִיר, לְכוּלֵּי עָלְמָא אֲסִיר [אם הוא אסור, לכל העולם הוא אסור]! אֶלָּא מכאן שרַב סָבַר [סבור] כי האיסור בשכר אינו מִשּׁוּם חשש גִּילּוּיָא [גילוי], וְאָזֵיל מְרוֹרָא דִּכְשׁוּתָא וְקָלֵי לֵיהּ זִיהֲרֵיהּ [והולכת המרירות של הכשות ששמים בשכר ושורפת את הארס שבו], וּדְלָקֵי מַלְקֵי לֵיהּ טְפֵי [ואולם מי שהוא חלוש מחליש אותו הארס יותר] מאדם רגיל, וְחִיָּיא בְּרִי [בני] הוֹאִיל וְלָקֵי [והוא חלוש] לָא נִישְׁתֵי מִינֵּיהּ [אל ישתה ממנו].
(2) פירוש: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן. אמר לו: חזי לנזיי דאית בהו [ראויים הם לפחות לשימוש לכוספא היוצאת מהם] לאחר סחיטת השמן מהשומשומים".
(3) ז. עמר וי. סרי, 'ארץ ישראל וסוריה על פי תיאורו של אלתמימי: רופא ירושלמי בן המאה ה – 10'. הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשס"ד. עמ' 71-72.
(4) Umehara K. et al, 'Isolation of a new 15-membered macrocyclic glycolipid lactone, Cuscutic Resinoside a from the seeds of Cuscuta chinensis: a stimulator of breast cancer cell proliferation',2004, Planta Med, 70 (4) pp. 299-304
(5) Upadhyay, P. B., 'Traditional uses of medicinal plants among the rural communities of Churu district in the Thar Desert, India', 2007, Journal of Ethnopharmacology, 113 (3), pp: 387-399.
Lupica, S. 'Traditional Uses of Cuscuta', 2015.
(6) Agha, A. M., 'Pharmacological Study of Cuscuta campestris Yuncker', 1996, Phytotherpy Research, 10, pp: 117-120.
(7) באמריקה הם מכונים Golden spagetti.
(8) טפילות מוחלטת היא מושג המנוגד לטפילות חלקית שבה לטפיל יש עלים והוא מבצע פוטוסינתיזה בעצמו ומנצל את הפונדקאי רק כמקור למים ומינרלים. דוגמאות לטפילים חלקיים הן הרנוג השיטים, דבקון הזית ושבטן לבן.
(9) המצוצות הם איברי מציצה החודרים דרך האפידרמיס של גבעול הפונדקאי ויוצרים מגע פנימי בין שני הצמחים. המצוצות מתפתחות מזיזים המהדקים ומצמידים את הכשות לפונדקאי.
(10) רקמות ההובלה מתחלקות לעצה המובילה מים ומינרלים ושיפה המובילה סוכרים מהעלים אל השורש.
(11) דברי רש"י "ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא (עירובין, כח ע"ב) מאוירא רבי" לכאורה תמוהים שהרי למסקנת הגמ' שם "ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי, לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי וכו'". הגמ' מצדיקה את ברכת בורא פרי האדמה בכשות בכך שהכשות יונקת ("רבי") מהקרקע. יתכן ורש"י מדגיש בהסברו דווקא את ההו"א שהכשות גדל מהאוויר כדי לחדד את ההשוואה בין מדלדל עובר במעי אמו לתולש כשות. כלומר: כוונתו בדבריו "כדאמרינן בעלמא (עירובין דף כח: ) מאוירא רבי" איננה לסתור את דברי הגמ' שהכשות יונק גם מהקרקע אלא להשתמש באמירה הפופולרית ("בעלמא") "מאווירא רבי" כהוכחה לכך שאין זה צמח רגיל היונק רק מהקרקע בעזרת שורשים החודרים לקרקע אלא צמח יוצא דופן שאמנם מפיק את הדרוש לו מהקרקע אך בעזרת הפונדקאי.
מקורות עיקריים:
יואל דן – טפילים בעולם הצמחים – טבע הדברים יוני-יולי 1994, גליון 4
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 11 (עמ' 40-41).
לעיון נוסף:
כשות השדות באתר צמח השדה.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
