טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הרוצה שיעדן את אשתו ילבישנה כלי פשתן – פשתן
"מתניתין דלא כרבי חייא, דתני ר' חייא: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים; ותני רבי חייא: אין אשה אלא לתכשיטי אשה; ותני ר' חייא: הרוצה שיעדן את אשתו ילבישנה כלי פשתן, הרוצה שילבין את בתו יאכילנה אפרוחים וישקנה חלב סמוך לפירקה" (כתובות, נט ע"ב).
פירוש: מַתְנִיתִין [משנתנו] שלֹא כְּדעת ר' חִיָּיא, דְּתָנֵי [ששנה] ר' חִיָּיא: אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי, אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים, ולא לעשיית מלאכה. וְתָנֵי [ושנה] ר' חִיָּיא: אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְתַכְשִׁיטֵי אִשָּׁה. וְתָנֵי [ושנה] ר' חִיָּיא: הָרוֹצֶה שֶׁיְּעַדֵּן (ייפה) אֶת אִשְׁתּוֹ יַלְבִּישֶׁנָּה כְּלֵי פִשְׁתָּן. הָרוֹצֶה שֶׁיַּלְבִּין אֶת בִּתּוֹ (שיהיה לה עור לבן) יַאֲכִילֶנָּה אֶפְרוֹחִים, וְיַשְׁקֶנָּה חָלָב סָמוּךְ לְפִירְקָהּ (לזמן בגרותה) (באדיבות התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: פשתה תרבותית שם באנגלית: Flax שם מדעי: Linum usitatissimum
שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ
נושא מרכזי: מאפייני אריגי הפשתן?
לנושאים נוספים העוסקים בפשתה תרבותית - הקש/י כאן.
המונח "יעדן" עשוי להתפרש, לכאורה, בשני אופנים. אפשרות אחת היא שהכוונה להענקת מוצר איכותי ויוקרתי שאין לו השפעה על הגוף עצמו (בלשון ימינו משתמשים לעיתים בהקשר זה בפועל "לפנק") אך מתוך ההקשר ברור שרבי חייא התייחס להשפעות ישירות שיש לבגד הפשתן על הגוף. בשתי עצותיו הפועל "יעדן" מקביל ל"ילבין" ושניהם מתייחסים לגוף. "עידון" מוזכר גם ביחס להשפעת סיכת שמן זית: "תניא, רבי יהודה אומר: אנפיקנון שמן זית שלא הביאה שליש, ולמה סכין אותו? שמשיר את השיער, ומעדן הבשר" (שבת, פ ע"ב). אכן כך מפרש רש"י: "שיעדן - את זיוה אישקלויי"ר בלעז. מתרגם ד"ר משה קטן(1): "להבריק, לצחצח וליפות". רעיון זה מופיע בגמרא בסוטה (יד ע"א): "כתנות עור - רב ושמואל, חד אמר: דבר הבא מן העור, וחד אמר: דבר שהעור נהנה ממנו". מפרש רש"י: "דבר הבא מן העור - של צמר הוא. שהעור נהנה ממנו - של פשתן שאדם לובש סמוך לעורו".
השם פשתן מתייחס לסיבי תאית (צלולוז) המופקים מגבעוליו של צמח הפשתה או אריגים המיוצרים מהם. בגדי פשתן מוערכים מימי קדם עד ימינו בגלל התחושה הקרירה והרעננות שהם מעניקים גם במזג אוויר חם. ברומא הפשתן שימש במקרים רבים להכנת בגדי קיץ גם משום שהם מעניקים הגנה מפני קרינת השמש. אריגי הפשתן סופגים היטב לחות דבר ההופך אותם לנעימים ונוחים יותר למשל בעת הזעה. האריגים הופכים לרכים יותר ככל שהם עוברים מספר כביסות גדול יותר. ניתן לייצר אריגים בעובי שונה וחוזק הסיבים מאפשר לקבל אריגים דקים מאד וקלים. סיבי הפשתן חזקים פי 2 מכותנה ומבריקים יותר בדומה למשי. הם נשמרים זמן רב ועמידים לשחיקה.
אריגי פשתן קלים לטיפול משום שהם דוחים ליכלוך וכתמים, אין להם נטייה לאבד סיבים תוך כדי כביסה וכמעט אינם מתכווצים בכביסה ראשונה. ההתנגדות לכוחות מתיחה של הפשתן גדולה משל כותנה. לאריגי פשתן חסרון בולט והוא נטייתם לקימוט משום שהם אינם אלסטיים כמו הכותנה. קיפול לאורך קוים קבועים עלול לגרום לשבירת הסיבים. סיבי פשתן עלולים להינזק מחומצות מרוכזות אך לא מושפעים מבסיסים. תמיסות הלבנה כמו נתרן תלת-כלורי (אקנומיקה) אינם פוגעים בהם. מיקרו-אורגניזמים כמו פטריות וחיידקים הגורמים לרקבון עלולים לגרום לנזק בתנאים של לחות וחום. מאידך גיסא חרקים מזיקי אריגים כמו עשים וחיפושיות אינם תוקפים פשתן.
 |
|
 |
|
תמונה 1. בד פשתן מקומרן מקור: |
|
תמונה 2. ממחטה עשוייה פשתן מקור:
|
הרחבה
הפשתן הוא שמו של הצמח ממנו מפיקים את סיבי הפשתן אך הוא גם שמו של הבד המיוצר מסיבים אלו. אריגי הפשתן הם מהעתיקים ביותר בעולם. ההיסטוריה שלהם נמשכת כבר אלפי שנים. בחפירות באגם בשוויץ נמצאו שרידים של גבעולי פשתן, זרעים, סיבים ואריגים בני אלפי שנים. במצרים העתיקה שימש הפשתן כמטבע. מומיות מצריות נעטפו בפשתן משום שהוא נתפס כסמל לאור וטוהר וכביטוי לעושר. חלק מאריגים אלו נארגו מחוטים שנשזרו בעבודת יד והיו עדינים מאד לתקופתם אך הם גסים בהשוואה לפשתן המודרני.
באנגלית נקרא בד הפשתן Linen ומקור השם הוא השם הלטיני של הפשתן Linum usitatissimum שמוצאו בשם היווני linon. משם הפשתן נגזרו מונחים נוספים באנגלית כמו למשל Line (קו) שהתפתח כתוצאה מהשימוש בפתיל פשתן על מנת לשרטט קווים ישרים. אפילו המילה lining (ציפוי) נגזרה משמו של בד הפשתן בגלל הנוהג לצפות מעילים וכד' בחלקם הפנימי בעזרת פשתן.
מוצא הפשתן
מוצאו של הפשתן (Linum usitatissimum L.) לא ברור. יש הסוברים שאב המוצא לפשתן בעל זרעים קטנים הוא פשתה צרת-עלים (L. bienne) מכורדיסטאן ואירן ואילו אחרים סבורים ש - L. angustifolium בעל תכולת השמן הגדולה ומשקל הזרעים הגדול מאיזור הים התיכון הוא אב המוצא. חוקרים אחרים מציעים ששני מינים אלו הם מין זהה הנפוץ במערב אירופה, אגן הים התיכון, צפון אפריקה והמזרח הקרוב, אירן והקווקז. מחקר שנערך לאחרונה עם סמנים מולקולאריים מציע ששלושת המינים הם צאצאי אב מוצא משותף אחד ה - L. angustifolium העתיק ביותר. בשעה ש - L. angustifolium הוא מין חד שנתי הרי שצורות הבר עשויים להיות דו שנתיים ואף רב שנתיים. כל המינים הם בעיקר בעלי האבקה עצמית ואילו האבקה הדדית עשוייה להתבצע בעזרת דבורים או אמצעים מלאכותיים.
ערכו של אריג הפשתן בעת העתיקה
הפשתן או בשמו המקראי פשתה הוא אחד מהגידולים העתיקים ביותר לסיבים. בעבר הפשתה היתה צמח הסיבים הנפוץ, החשוב והיקר ביותר בעולם. הפשתן שימש למטרות שונות כמו הפקת שמן מזרעיו אך בעיקר לתעשיית אריגים מסוגים שונים. גם בימינו הפשתן נחשב ליקר אך בניגוד לעבר הוא מיוצר באופן מצומצם יחסית משום שסיבים סינטטיים תפסו את מקומו. מחומר גלם זה הוכנו אריגים פשוטים מחד גיסא ומאידך גיסא אריגים יוקרתיים ביותר. כנראה שמחיר האריג היה תלוי באיכות הסיבים ואופן הכנת האריג. על פשטותו של אריג הפשתן ניתן ללמוד מהמסופר בירושלמי בסנהדרין (פ"ב דף כ טור ג /ה"ו): רבי יוחנן סלק גבי ר' יודן נשייא נפק לגביה בחלוקא דכיתנא, אמר ליה: חזור ולבוש חלוקך דעמרא משום מלך ביופיו תחזינה עיניך". רבי יודן הנשיא דרש מרבי יוחנן להחליף את חלוק הפשתן שלו לחלוק צמר משום כבוד הנשיא. על רבן גמליאל מספרת הגמרא (כתובות, ח ע"ב) שתיקן קבורה בפשתן על מנת שלא להקשות על קרובי הנפטר: "מאי רבן גמליאל? דתניא: בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו מניחים אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו, והוציאוהו בכלי פשתן, ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן וכו'" (2). מפרש שם רש"י: "הוצאת המת - שהיו קוברים אותו בכלים יקרים כגון שיראין וסרקות".
בגדי פשתן פשוטים היו בשימוש במשכן ובבית המקדש. בגמרא ביומא (זבחים, יח ע"ב) אנו מוצאים: "בגדים שנאמר בהן בד צריכין שיהו של בוץ, חדשים, שזורין, שיהא חוטן כפול ששה, יש מהן למצוה, יש מהן לעכב. ממאי דהאי בד כתנא הוא? אמר רבי יוסף ברבי חנינא: דבר העולה מן הקרקע בד בבד. אימא עמרא? עמרא מיפצל. כיתנא נמי מיפצל? על ידי לקותא מיפציל". בנושא זה ראה את המאמר "ממאי דהאי בד כתנא הוא". השם "פשתן" מפורש ביחזקאל (מד י"ז-י"ח) המתאר את בגדי הכוהנים: "בגדי פשתים ילבשו ... פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם".
בניגוד לבגדי הפשתן הפשוטים שהיו מיועדים לשימוש במהלך כל השנה הרי שביום כיפור לבשו הכהנים הגדולים בגדי פשתן יוקרתיים במיוחד אך השאלה המתעוררת היא במה היה ייחודם בהשוואה ל"בגדי הלבן"? "בשחר היה לובש פילוסין של שנים עשר מנה, ובין הערבים הנדויין של שמונה מאות זוז" (משנה יומא, פ"ג מ"ז). לשמות פלוסין והינדויין ניתנו פירושים רבים. על פי גישת רוב המפרשים מדובר באריגים מיוחדים שיובאו ממקומות רחוקים (3). פילוסין הוא בד פשתן מפלוסיוס במצרים מקום שהוזכר על ידי סטראבון (4) כעיר תעשיית בדי פשתן. מקום העיר היה בקצה המזרחי של הדלתא של נהר הנילוס, כ-30 קילומטר מדרום מזרח לעיר המודרנית פורט סעיד. בתרגום יונתן (בראשית, מז י"א) מתורגמת רעמסס לפילוסין. "ואותיב יוסף ית אבוי וית אחוי ... בארעא דפילוסין וכו'". כך אנו מוצאים בפירוש רע"ב (יומא, פ"ג מ"ז): "פלוסין - בוץ דק ויפה הבא מארץ רעמסס, תרגום ירושלמי רעמסס, פילוסא".
בין המפרשים שהנדויין הוא אריג יקר שהובא ממקום רחוק אנו מוצאים שתי הצעות: רש"י (יומא, לד ע"ב) ואחרים מפרשים הנדוין בד שהובא מכוש: "הנדוין - שהיו מפשתן של ארץ הינדוין, והיא ארץ כוש, כדמתרגם יונתן בן עוזיאל: היהפוך כושי עורו – הינדוואה". לעומת זאת רע"ב פירש: "הנדואין - מארץ הודו". המאירי מביא את שני פירושים אלו: "... ובערב הנדוין ר"ל בגד הבא מהודו וי"מ מארץ כוש ומפני שיונתן תרגם היהפוך כושי עורו הינדואה וכו'" וכך גם תוי"ט: "הנדואין - כתב הר"ב מארץ הודו. ותוספת הנו"ן לא פירש. ורש"י כתב שהוא כוש כדמתרגם יונתן היהפך כושי עורו, הינדואה עד כאן. שוב מצאתי בתרגום אסתר מהודו ועד כוש. מן הינדיא רבא ועד כוש. וזה כדברי הר"ב". בין כך ובין כך הכוונה לאריגים איכותיים ויקרים במיוחד כפי שכתב בעל "מוסף הערוך" (ערך "פלס"): "מלבוש הנעשה בעיר פילוסין אשר היא במצרים וכן הנדוין מלבוש עשוי בהנדיא וכל המכתבים הפליגו לשבח בוץ הגדל במחוזים אלו". הערוך (ערך "פלס") כתב: "... פירוש פילוסין והנדויין שניהן מלבוש בלשון יון". ייתכן ואין הוא חולק על הפירוש הקודם אלא מציין את השפה שבה נקראו אריגים אלו.
הריטב"א (יומא, שם) מביא הסבר נוסף: "בשחר היה לבוש פלנסין של שמנה עשר מנה כו'. יש שפירשו פלונסין שהם בגדי פשתן מובחר, ונקראים כן על שם מקומן כדאמרינן בסיפא הנדויין שהם של פשתן של מלכות הודו, ויש שפירשו שנקראים כן לחשיבותן מלשון פלס ומאזני משפט, שנמכרין במשקל כסף כמו שאנו קורין בלע"ז לבגדים חשובים מלבושים של משקל". לדעת הרמב"ם בפיהמ"ש אין מדובר באריגים מיוחדים אלא במבנה מיוחד של הכותנות: "פילוסין והנדוים, מיני בגדים ידועים אצלם בזמניהם, והם שונים זה מזה באופן גזרתן בלבד, אבל החומר שלהן הוא הפשתן הלבן כמו שנתבאר בכתוב וכו'".
מהמשך הסוגיה ביומא (לה ע"ב) משתמע, לפחות לכאורה, שלא כדעת הרמב"ם משום שהדיון נסב סביב מאפייניו של אריג מיוחד. אומרת הגמרא: "אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה, ולובשה, ועובד בה עבודת יחיד, ומסרה לציבור. אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה, מפני שנראה כערום. ומי מתחזי? והאמר מר: חוטן כפול ששה. אמר אביי: כחמרא במזגא". מפרש רש"י: "כחמרא במזגא - כיין הנראה מחוץ לכלי זכוכית, ואף על פי שהזכוכית עבה, כך היה הפשתן מוצהב, ונראה בשרו מתוכה". בבבלי לא נמסר לנו מה היתה תגובתו של רבי אלעזר בן חרסום לאיסור שהוטל עליו אך בירושלמי (ירושלמי, יומא פ"ג דף מ טור ד /ה"ו) יש לסיפור זה המשך: "מעשה ברבי אלעזר בן חרסום שלבש כותנות בשתי ריבוא ועלה והקריב על גבי המזבח והורידו אותו אחיו הכהנים שהיה נראה מתוכה ערום. מה עשה? מילא אותה מים, וסבב את המזבח שבע פעמים". מפרש "פני משה": "... ואף על פי כן לא יצאו המים ממנה שכל כך היתה עבה ולהראות שאם היא עבה הרבה יפה היא מאד ומוצהבת וככלי זכוכית עבה". "קרבן העדה": "מילא את הכתונת מים – ונסתמו הנקבים גם כהה בו הלבנונית והזכות שהיו בו. ולכך סובב את המזבח שבעה פעמים כדי שייבש מיד מחום המערכה שבגדי כהונה המטושטשין פסולין לעבודה". על פי פירוש "פני משה" אנו לומדים שהאריג של הפשתן היה שקוף אך מאידך גיסא היה צפוף מאד ולכן המים לא חלחלו דרכו.
סביר להניח שאין מדובר בבד שקוף לחלוטין משום שהזכוכית שיוצרה בעת העתיקה לא הייתה שקופה לחלוטין, כמקובל בימינו, בגלל נוכחות של מינרלים נוספים, שקשה היה להיפטר מהם, והעניקו לה צבע מסויים (ייתכן והזכוכית הלבנה המוזכרת בגמרא הייתה שקופה לגמרי). על מידת שקיפותם של כלי זכוכית עתיקים מתקופות שונות ניתן ללמוד מכלים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות (ראו בתמונה 2).
הערוך (ערך "מזג") מפרש ש"חמרא במזגא" הכוונה יין מזוג. בעל "שיח יצחק" מנצל את פירוש זה על מנת להתמודד עם הקושי הקיים בכך שמדובר בבד שקוף לחלוטין. הוא דוחה את האפשרות ש"במזגא" היא זכוכית, שהרי זו נקראת "זוגיתא", ומשווה בין השפעת מזיגת יין לבין לבישת אריג פשתן דק במיוחד: "... מתוך שהיה הפשתן מוצהב היה מתערב מראיתו עם מראית הבשר והיה מכהה הבשר לבנינות הפשתן מעט כמו שהיין כשמתערב במים מכהה מראית אדמימותו מעט ללובן מצד המים וכו'".
לכאורה היה מקום להסיק מהשימוש במקדש שבגדי הפשתן מבטאים חשיבות רבה ואם כן לא ברור מדוע נזף רבי יוחנן ברבי יודן. לאמיתו של דבר ניתן ללמוד מהניגוד לבגדי הכהן הגדול, שהתעטף בבגדי פשתן יקרים רק ביום הכפורים, שהפשתן נבחר לבגדי הכהונה דווקא בגלל פשטותו. אמנם בגדי פשתן היו יקרים בהשוואה לבגדים העשויים מאריגים אחרים אך הם סימלו פשטות. מאחר ובעולם העתיק השתמשו באריגי פשתן לבנים בלבד הפכו בגדי הלבן לשם נרדף לבגדי פשתן לא רק במשכן ובמקדש. הצבע הלבן סימל הן פשטות והן טהרה.
פשתה תרבותית - הלקטים
(1) "אוצר לעזי רש"י".
(2) תודה לרבקה בן ששון על ההפניה למקור זה.
(3) גם בארץ ישראל עצמה אנו מוצאים מגוון איכויות לפשתן. מחד גיסא עומדות כותנות הפשתן האיכותיות של בית שאן ומאידך גיסא הכותנות הגסות והזולות של ארבל. "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ... רבי יצחק רביא אומר: חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות, אמר רבי יצחק ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן, כתנות עור שהן דבוקים לעור וכו'" (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כ). "כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב ... אמר רבי יוחנן: כלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן אם מתפחמין הם קימעא הם אבודין, אבל כלי פשתן הארבלין כמה הם וכמה דמיהן וכו'" (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקסז).
(4) הסטוריון וגיאוגרף יוני שהשתקע ברומא. חי בשנים 63-64 לפנה"ס עד בערך שנת 24 לאחר הספירה.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 33-34).
יהודה פליקס – עולם הצומח המקראי עמ' 279-284
לעיון נוסף:
פשתה תרבותית – צמח השדה
פורטל הדף היומי: "מתאוים לכלי פשתן" ; "ספר שתפרו בפשתן" ; "סדינא דכיתנא ושחקיה" ; "ממאי דהאי בד כתנא הוא" ; "זרק פשתן למים חייב"
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
