סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו – איסטיס הצבעים

 

"משנה. כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו ... תניא נמי הכי: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו - מותר. רבי יהודה אומר מי שהיו ידיו צבועות לא ישא את כפיו, תנא: אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך - מותר" (מגילה, כד ע"ב).

פירוש: משנה. כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו ... שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: מי שהיו ידיו צבועות לא ישא את כפיו. תנא [שנה] החכם בתוספתא: מכל מקום, אם רוב אנשי העיר מלאכתם בכך בצביעה מותר, שבודאי אין שמים לב לכך (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 

שם עברי: איסטיס הצבעים   שם באנגלית: Woad               שם מדעי: Isatis tinctoria

שם עברי: ניל הצבעים          שם באנגלית: True Indigo     שם מדעי: Indigofera articulate

שם נרדף במקורות: קלא אילן (על פי חלק מהדעות)


נושא מרכזי: מהו הסטיס ומה היה השימוש בו?

 
מהברייתא המובאת בסוגייתנו ("תנא: אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר") ניתן להסיק שהאיסטיס שימש לצביעה מקצועית ובמקום או במקומות מסויימים מלאכת הצביעה הייתה נפוצה. מפרש הרמב"ם (שם) "ואסטס - "אלנילג". וכן כל דבר שצובע את הידים, ואם היו רוב אנשי אותו המקום צבועי ידים מחמת שמתעסקים באותו הצבע מותר לו לישא את כפיו, שהרי בטל טעם מפני שהעם מסתכלין בו". במשנה בשבת (פ"ט מ"ה) למדנו: "המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה, תבלין כדי לתבל ביצה קלה. ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזין, קליפי רמונים, איסטיס ופואה, כדי לצבוע בהן בגד קטן וכו'". מכאן שהאיסטיס שימש לצביעת טקסטיל בדומה לחומרי גלם נוספים מן הצומח כמו קליפות אגוזים, קליפות רימונים ופואה.

מקור נוסף המעיד באופן עקיף על השימוש באיסטיס לצביעה מופיע בגמרא בשבת (סח ע"א): "כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום חייב בפיאה. אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה". הגמרא מדייקת מתוך דברי המשנה (פאה, פ"א מ"ד) שאין חובת פאה בספיחי סטים וקוצה (בכתב"י נכתב אסטס או סטיס וקוצים) משום שהם אינם אוכל אלא משמשים לצביעה. מצאנו שם ברש"י: "למעוטי ספיחי סטיס וקוצה - שעומדים לצבע וכו'". על האיסטיס כחומר צבע אנו לומדים גם בתוספתא (פרה, צוקרמאנדל, פ"ט הלכה ז'): "מי חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמן כשר, מחמת עשן או שנפל לתוכו סטיס קוץ ופואה פסול וכו'". ייתכן והאיסטיס שימש גם למאכל בעודו ירוק ועל כך ראו במאמר "אוכל, למעוטי ספיחי סטים וקוצה".

על זהותו של האיסטיס כותב רש"י (שבת, סח ע"א): "סטיס - ווישד"א, קוצה - וורנצ"א". ד"ר משה קטן (1) מתרגם wesde = איסטיס, פסטל (צמח שמשורשו מפיקים צבע). אחד מהשמות העממיים בצרפתית לאיסטיס הוא Guesde. רש"י (שם) מתאר את האיסטיס כצמח שהפיקו את הצבע משורשיו: "... להכי נקט ספיחים - דאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ארבע וחמש שנים, שהשרשין מתפשטין בארץ ומשביחין, ושורש שלהן עיקר וכו'". אם אכן הזיהוי מדוייק לא ברור מדוע כותב רש"י שהשורש הוא העיקר שהרי את הצבע מפיקים מעלי האיסטיס. ייתכן והשורשים שימשו למטרות רפואיות, כמקובל ברפואה הסינית המסורתית, אך לא כמקור לצבע.

בניגוד לפירושו בשבת הרי שבסוגייתנו ובמסכת נדה (נ ע"א) מזהה רש"י את הסטיס עם קרו"ג. ד"ר משה קטן (שם) מתרגם את לעז זה לכרכום ומוסיף בסוגריים "קורטם הצבעים" אך כפי שמשתמע מדברי "הערוך" (להלן) כנראה שכוונת רש"י היא לקורטם. החלופה המוצעת לזהות את הסטיס עם הכרכום כרוכה גם בשאלה האם צמחי תבלין חייבים במעשרות משום שהכרכום שימש בעיקר כתבלין וכצבע מאכל (ראה בתוס' (שם) ד"ה: "כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין").

את שתי הצעות אלו לזיהוי הסטיס אנו מוצאים בפירוש ה"ערוך" (ערך "אסטס"):

"... פירוש אסטס אינדיק"ו ובלשון ערבי וניל ובלשון ארמי מוריקא. פירוש אחר: הוא ורד של קורטמי ולו שם אחר בלשון הקדש חלות חריע ובלשון ארמי מוריקא ובלשון ערבי ערצפור וצובעין בו בגד פשתן ובגד עמר גפנא לכלות בבית חופתן".

משני פירושי ה"ערוך" אנו לומדים שהשם הארמי "מוריקא" איננו שמו של מין אחד בלבד ובשם זה נקראו הן צמח האינדיגו והן הקורטם (כנראה קורטם הצבעים. על קורטם הצבעים ועל משמעות השם מוריקא ראו במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא"). מאוחר יותר פירש הריבמ"ץ (כלאים, פ"ב מ"ה): "מתניתין. תבואה שעלו בה ספיחי אסטס. פירוש אינדקו, ובלשון יון לולאקין, ויש אומרים ברזי, ולא מסתבר, דברזי עץ הוא, וספיחים לא הוו אלא למיני זרעים". הרמב"ם (שם): "ואסטס - אלנילג" ורע"ב: "אסטיס - צבעו דומה לתכלת קורין לו בערבי ני"ל ובלע"ז אנדיק"ו, ורגילים שכורתים אותו וחוזר וצומח, ומה שצומח פעם שנייה נקרא ספיח. אי נמי מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה קרוי ספיח".

מדברי רוב המפרשים עולה שהסטיס הוא צמח שנקרא אינדיגו או ניל ושימש לצביעת תכלת (כנראה שהוא נקרא גם "קלא אילן". ראו במאמר "וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא").

הערוך (ערך "קלא אילן") פירש: "... וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא פי' אינדקו". מעיר על כך "מוסף הערוך": "פי' לשון יווני מין צבע דומה לתכלת". רע"ב (מגילה, פ"ד מ"ז) פירש: "אסטס - צבעו דומה לתכלת". בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תרפ"ה) כתב: "... ואפשר שעד היום הוא מצוי (הכוונה לחילזון) אלא שאין מכירין אותו או שאין יודעין לצודו גם כי אינם צריכים לו שצבע הדומה לתכלת מצוי הרבה דהיינו איסטס הנקרא בערבי ניל וצובעין אותו באופן אומנות שאינו עובר אפילו על ידי גיהוץ" (על גוון הצבע שהופק מהסטיס ראו במאמר "איסטטית היא זו").

 

תמונה 1. ניל מכסיף (ניל הצבעים)          צילם:  Kurt Stüber

 

      
תמונה 2. איסטיס – פריחה          צילם: Pethan  

תמונה 3. איסטיס - תרמילים 

 

הרחבה

הניל או האינדיגו עשויים להיות שני מיני צמחים שמהם הפיקו את הצבען אינדיגו (צבע כחול) עד להתבססות השימוש בצבעים סינטטיים לצביעת טקסטיל. הצמחים הם ניל מכסיף (ניל הצבעים – תמונה 1) (Indigofera tinctoria) ואיסטיס הצבעים (Isatis tinctoria) (תמונה 2). ייתכן ובערבית בתקופת "הערוך" והמפרשים אחריו לא הבחינו בין המינים ושניהם נקראו ניל. לדעת ז. עמר בתקופת חז"ל המין שבו השתמשו היה האיסטיס ואילו בימי הביניים המין העיקרי היה ניל הצבעים ואליו התכוונו המפרשים.

אסטיס הצבעים הוא צמח במשפחת המצליבים הקרוב לאסטיס המצוי (תמונה 3). האסטיס המצוי נפוץ מאד בארץ ויוצר יחד עם החרדל הלבן והלפתית משטחי פריחה צהובים. אופן גידולו של אסטיס הצבעים מתאים למתואר במשניות העוסקות בספיחי אסטיס משום שמקובל לגדל את הצמח בשדות במשך 4-5 שנים ולהניח לו להתרבות מזרעים. בשביעית (פ"ז מ"א) נאמר: "ספיחי איסטיס וקוצה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור". מפרש הרמב"ם: "ספיחי אסטיס - "אלנילג", ונקרא כן לפי שנקצץ וצומח שוב ונמצא שהוא לעולם ספיח". בכלאים (פ"ב מ"ה) אנו מוצאים: "... תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינין הרבה וכן תלתן שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש וכו'". משתמע מכאן שגידלו לסירוגין איסטיס ותבואה וזרעי איסטיס נבטו בתוך התבואה גם כשלא היה בהם צורך. 

ניל מכסיף הוא שיח טרופי ממשפחת הפרפרניים העשוי להיות חד שנתי, דו שנתי או רב שנתי על פי תנאי האקלים באזור גידולו. תפוצתו היא בארצות המזרח וקיים ויכוח האם בזמן המשנה והתלמוד גידלו אותו גם בארץ ישראל או שהוא יובא מהודו. כוח הצביעה של הניל גדול פי 50 מזה של האסטיס. 

 


(1) ב"אוצר לעזי רש"י".


 

מקורות

י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 28).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 46-47.

לעיון נוסף:

חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 35-40). ראה תיאור נרחב של השיטות השונות לזיהוי האסטיס. 
אסטיס מצוי  וניל מכסיף באתר צמח השדה. 

 
 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר