טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא – תמר מצוי

"משנה. אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אפילו בחוט במשיחה ... גמרא. אמר רבא: אפילו בסיב אפילו בעיקרא דדיקלא. ואמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה קסבר: לולב צריך אגד, ואי מייתי מינא אחרינא הוה חמשה מיני. ואמר רבא: מנא אמינא לה דסיב ועיקרא דדיקלא מינא דלולבא הוא דתניא: בסוכות תשבו - סוכה של כל דבר, דברי רבי מאיר וכו'" (סוכה, לו ע"ב).

פירוש: משנה אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְּמִינוֹ, כלומר, באחד מארבעת המינים שבלולב, אלו דִּבְרֵי ר' יְהוּדָה. וְר' מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בְּחוּט או בִּמְשִׁיחָה (בחבל מדידה) מותר ... גמרא אָמַר רָבָא: כשאמרו חכמים שאוגדים אותו במינו אין זה דווקא בחלק המשמש למצוה, כגון בעלי הלולב, אלא אֲפִילּוּ בְּסִיב הגדל סביב לדקל, ואֲפִילּוּ בְּעִיקָּרָא דְּדִיקְלָא בחתיכה מגזעו של הדקל. וְאָמַר רָבָא: מַאי טַעְמֵיהּ [מה טעמו] של ר' יְהוּדָה קָסָבַר [סבור הוא]: לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד מן התורה, שאגידתו היא מעיקר מצותו וְאִי מַיְיתִי מִינָא אַחֲרִינָא [ואם מביא מין אחר] לאגוד בו, אם כן הֲוָה [הרי הם] חֲמִשָּׁה מִינֵי [מינים] ועובר משום "בל תוסיף". וְאָמַר רָבָא: מְנָא אָמִינָא לָהּ [מנין אומר אני] הלכה זו שסִיב וְעִיקָּרָא דְּדִיקְלָא [ועיקר הדקל] מִינָא דְּלוּלָבָא [ממין הלולב] הוּא דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא]; נאמר: "בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שבעת ימים" (ויקרא כג, מד), ופירשו: סוּכָּה שֶׁל כָּל דָּבָר ולא הקפיד הכתוב ממה יעשה את סככה, אלו דִּבְרֵי ר' מֵאִיר וכו'" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: תמר מצוי  שם באנגלית: Date Palm   שם מדעי:  Phoenix dactylifera

שם נרדף לסיב במקורות:  נברא, חבלי דצורי, צבותא 
  

נושא מרכזי:  מהו סיב ולמה הוא שימש?

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.

 

ה"סיב" המוזכר פעמים רבות בתלמוד הוא חלק אינטגרלי ממבנה הדקל ולכן נחשב כמין לולב: "... סיב ועיקרא דדיקלא מינא דלולבא הוא וכו'" (סוכה, לז ע"א). הכוונה כנראה לרשת סיבים חזקים המכסים את בסיסי כפות התמרים (תמונות 1-2) וניתן היה להשתמש בו למטרות שונות שאותן אתאר להלן ב"הרחבה". מהסיבים הכינו חבלים כמקובל עד ימינו: "סיככה בחבלים, אית תניי תני כשירה, ואית תניי תני פסולה. מאן דמר כשירה בחבלים של סיב, ומאן דמר פסולה בחבלים של פשתן" (ירושלמי, סוכה פרק א דף נב טור ב /ה"ה). על הכנת החבלים אנו לומדים גם מהמדרש המשווה בין ישראל לתמר: "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית כך הם ישראל אין בהם פסולת וכו'" (בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מא). בסוגייתנו מתואר השימוש בסיב לקשירת שלושת המינים.

על מהותו של הסיב אנו לומדים מפירוש רש"י כאן: "אפילו בסיב - הגדל סביבות הדקל ונכרך סביביו, כעין לולבי גפנים". לולבי גפנים עשויים להיות הקנוקנות אם כי בדרך כלל "לולבים" הם קצוות הגבעולים הצעירים. במסכת שבת (עח ע"ב) פירש רש"י:  "סיב - ודילי"ת, שגדל סביב הדקל כעין מלבוש, ונכרך סביבותיו ועולה". סיבים אלו נקראו גם נברא: "... דקתא חיישינן, דקדקתא לא חיישינן, נברא חיישינן; תימחתא לא חיישינן וכו'" (1) (חולין, נא ע"ב). מפרש שם רש"י: "נברא - סיב הגדל סביב הדקלים ומייבשין אותו ונחלק לרצועות ומפשילין ממנו חבלים וכל זמן שלא נעשה רצועות הוא קשה". בחולין (ע ע"א) מפרש רש"י: "כרכו בסיב - שגדל ונכרך סביב הדקל כעין מרייל"א של גפנים". ד"ר משה קטן (2) גורס במקום שני הלעזים שבהם משתמש רש"י, וידיל"א (wedile) ומפרש "קנוקנת". כוונת רש"י לומר שהסיבים עוטפים ונכרכים סביב גזע הדקל בדומה לקנוקנות הגפן הנכרכים סביבה. סיבים אלו הולכים ומתקשים ככל שכפות התמרים (חרות) הולכים ומתבגרים. בתמונה 1 נראים הסיבים העוטפים את כפות התמרים הסמוכים ללב הדקל (קורא) כאשר הם עדיין צעירים יחסית. בשלב זה הם עדינים וצפופים ונראים כאריג. בתמונה 2 נראים הסיבים בשלב מאוחר יותר כאשר הם יוצרים כעין רשת.

על הסיבים העדינים יותר אמר רבן גמליאל: "ותו יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פסת בר בארץ. ליגלג עליו אותו תלמיד, ואמר: אין כל חדש תחת השמש! אמר ליה: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה, נפק אחוי ליה כמיהין ופטריות, ואכלי. מילת - נברא בר קורא"(3) (שבת, ל ע"ב). מפרש שם רש"י: "נברא בר קורא - סיב כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הקור של דקל כשהוא רך, קור - ענף האילן כשהוא רך יוצא בכל שנה, קודם שיתקשה קרוי קור". ייתכן מאד וכוונת רש"י במונח "לבוש מצוייר" הוא לעובדה שהסיבים הצעירים עדיין צבעוניים לעומת הסיבים המבוגרים שצבעם לבן או אפור.

תמונת זיהוי הסיב על פי רש"י מסתבכת כאשר אנו מעיינים בפירושו לדברי ריש לקיש המגדיר את זהותה של החרחבינא הכשרה למרור: "חרחבינא, אמר רבי שמעון בן לקיש: אצוותא דדיקלא" (פסחים, לט ע"א). מפרש שם רש"י באופן זהה לאופן שבו פירש מהו סיב: "אצוותא דדיקלא - סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידיל"א". הראשונים מתקשים בדבריו כיצד ייתכן וניתן לצאת ידי חובת מרור במין אילן הרי מצוות מרור מתקיימת רק במין זרעים? ניתן להקשות גם האם הסיב ראוי לאכילה והאם הוא מר? בנושא זה הרחבתי במאמר "בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא".
 

תמונה 1.		תמונה 2.

 
הרחבה

לסיבי הדקל היה שימוש רב בעולם העתיק והם בשימוש עד ימינו. אחד מהשימושים הנפוצים היה כמעטפת בדומה לאופן שבו עוטפים אתרוגים בסיבי פשתן על מנת להגן עליהם. הגמרא דנה בכמה שאלות הלכתיות הנובעות מחציצה הנגרמת כתוצאה משימוש בסיב (ראו במאמר "הניח סיב בתוך המזרק").  השתמשו ברשת סיבים לסינון כפי שאנו לומדים בסוגיה בשבת (עח ע"ב): "... סיב - אחרים אומרים: כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין". מחבלי הסיב ניתן היה להכין סנדלים: "חלצה במנעל הנפרם שחופה את רוב הרגל, בסנדל הנפחת שמקבל את רוב הרגל, בסנדל של שעם ושל סיב ... חליצתה כשרה" (יבמות, קב ע"ב). ניתן היה להשתמש בסיב כחגורה: "כף של נייר שהתקינה לחגור בה את מתניו טמאה, כף של סיב שהתקינה לחגור בה את מתניו טהורה וכו'" (תוספתא, כלים (בבא בתרא) (צוקרמאנדל) פרק ה)".

בגמרא בסוטה (יח ע"א) אנו פוגשים אולי לראשונה בהיסטוריה (?) את השימוש בקשית לשתיה: "בעי רבא: השקה בסיב, מהו? בשפופרת, מהו? דרך שתיה בכך, או אין דרך שתיה בכך?". בשפופרת השתמשו כעין "קשית" ואילו בסיב השתמשו על מנת לספוג את המים שאותם הסוטה מצצה. על יכולתו של הסיב לספוג נוזלים אנו לומדים ביומא (נח ע"א): "בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: הניח סיב בתוך המזרק וקבל בו את הדם, מהו? מין בשאינו מינו חוצץ, או אינו חוצץ?". מפרש רש"י: "סיב - הגדל סביב הדקל, ונכרך עליו סביב כמין לולבין בגפנים, והוא רך וסופג את הדם, והדם יוצא מכל עבריו, ואינו חוצץ כל כך, מי הויא כי האי גוונא חציצה, או לא?". לדעת י. פליקס ניצלו את תכונה זו של הסיב על מנת לספוג את שמן האפרסמון. באופן זה הוא מפרש את הכתובת שנמצאה בעין גדי ובה הוטלה קללה על "הי דגניב צבותיה דחבריה"(4). לכאורה מה חשיבותה המיוחדת של "צבותא" (סיב) עד כדי כך שיש להטיל קללה על הגנב? הכוונה היא כנראה לאדם שגנב גוש סיבים ספוג בשמן אפרסמון שהיה יקר במיוחד. הסבר זה מתאים להקשר הרחב של הכתובת העוסקת, בין השאר, בייצור שמן האפרסמון שהיה הסוד המקצועי של עין גדי.
 

(1) פירוש: אם נפל העוף על דקתא [נעורת הפשתן], שברי הגבעולים שהופרדו ממנו על ידי הסירוק — חיישינן [חוששים אנו]. אבל אם נפל על ערימת דקדקתא [נעורת דקה מאד] הנופלת מן הנעורת — לא חיישינן [אין אנו חוששים], מפני שהיא רכה. נפל העוף על נברא [הסיב הגדל סביב הדקל] — חיישינן [חוששים אנו], על תימחתא [קליפה דקל שנחתכה לרצועות] — לא חיישינן [אין אנו חוששים].     
(2) ב"אוצר לעזי רש"י". לעז זה מופיע ברש"י גם בהקשר לגפנים: "לולבי גפנים - אותן פיצולין הגדלין בגפן, וקורין וודיל"ש (שבת, פא ע"א).
(3) פירוש: וְתוּ [ועוד]: יָתֵיב [היה יושב] רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָּרֵישׁ [והיה דורש]: עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לעתיד לבוא שֶׁתּוֹצִיא גְּלוּסְקָאוֹת (עוגות) וּכְלֵי מֵילָת (צמר מובחר) מוכנים. לִיגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד וְאָמַר: והלא כבר נאמר "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". אָמַר לֵיהּ [לו] רבן גמליאל: בּא וְאַרְאֲךָ דּוּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נְפַק אַחֲוֵי לֵיהּ [יצא והראה לו] כְּמֵיהִין וּפִטְרִיּוֹת היוצאים גמורים מהאדמה במשך לילה אחד, ויש להם תבנית של ככרות לחם. וּלגבי כְּלֵי מֵילָת הראה לו נִבְרָא בַּר קוּרָא [לבוש ענף הדקל], שכשהוא צעיר יוצא הוא עטוף בכעין רשת דקה".
(4) תרביץ שנה מ', תשל"א, עמ' 256-257.

 

מקורות עיקריים:

יהודה פליקס, עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 121).

לעיון נוסף:

באתר צמח השדה: תמר מצוי
בפורטל הדף היומי: "אין מודדין אלא בחבל של אפסקימא"
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.