טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי – סמר חד
אי דצלי מאי טעמייהו דרבנן? קא סברי רבנן: טבילה בזמנה מצוה. מכלל דרבי יוסי סבר לאו מצוה? והתניא: הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת, נזדמנה לו טבילת מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף. וקיימא לן דבטבילה בזמנה מצוה פליגי! ההיא רבי יוסי בר יהודה היא. דתניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: דיה לטבילה שתהא באחרונה" (יומא, פח ע"א).
פירוש: ומקשים: אִי דְּצַלֵּי מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן [אם כבר התפלל נעילה לפני שראה קריו, מה אם כן טעמם של חכמים] שמתירים לו לטבול ביום הכיפורים אפילו לאחר נעילה, הרי טבילה זו ללא צורך? ומשיבים: קָא סָבְרִי רַבָּנַן [סבורים חכמים] כי טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה היא, אפילו כשאיננו חייב לטבול מפני התפילה, ולכן אם זמן טבילה הוא ביום הכיפורים טובל כדרכו. ושואלים: מִכְּלָל הדברים אתה למד כי ר' יוֹסֵי סָבַר שטבילה בזמנה לָאו מִצְוָה היא. וְהָתַנְיָא [והרי שנינו בברייתא]: הֲרֵי שֶׁהָיָה שֵׁם של קודש כָּתוּב עַל בְּשָׂרוֹ של אדם בדיו הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחַץ, וְלֹא יָסוּךְ, וְלֹא יַעֲמוֹד בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת משום כבוד השם. נִזְדַּמְּנָה לוֹ טְבִילַת מִצְוָה עליו להשתדל שלא ימחק השם ולכך כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶּמִי (קש) וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. ר' יוֹסֵי אוֹמֵר; יוֹרֵד וְטוֹבֵל כְּדַרְכּוֹ ואינו חושש למחיקה וּבִלְבַד שֶׁלּא יְשַׁפְשֵׁף את המקום שכתוב בו השם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: סמר חד שם באנגלית: Spiny Rush שם מדעי: Juncus acutus
שם עברי: גומא הפפירוס שם באנגלית: Nile Papyrus, Paper Reed שם מדעי: Cyperus papyrus
שם נרדף במקורות: גמי, מגג שמות בשפות אחרות: ערבית - ברדי, פאפיר, בּאבּיר
נושא מרכזי: כיצד מונע הגמי את מחיקת השם?
לריכוז הנושאים על הגמי/גומא וקישוריות הקש/י כאן.
בספרות חז"ל תופס הגמי מקום חשוב במגוון שימושים למשל כחומר סיבי נוח לקשירה (על השימוש בגמי ראה "כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי" ). במשנה בביכורים (פ"ג מ"א) אנו לומדים: "כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים וכו'". מפרש הרמב"ם: "גמי, "אלברדי", והכוונה שמסמן אותם באיזה דבר שיהיה כדי שיכירם, וזה שאמר גמי דבר בהוה". קדם לרמב"ם רס"ג בפסוק "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת וכו'" (שמות, ב ג') שפירש "גמא – ברדי". "אלברדי" הוא שמו הערבי של גומא הפפירוס (תמונה 1) אך ניתן לשער שהשם גמי מתייחס למינים רבים של צמחי מים גמישים הראויים לקשירה כמו למשל סמר חד (תמונה 2) (על זיהוי הגמי ראה במאמר "כורך עליה גמי"). לשיטת רבנן בסוגייתנו משמש הגמי לחבישת היד על מנת למנוע את מחיקת השם הכתוב עליה או להסתיר אותו (בכך נדון בהמשך).
ממבט ראשון בשיטת רבנן משתמע שהצורך בקשירת הגמי היא כדי למנוע את מחיקת השם על ידי המים אך קיים כאן קושי שהרי המחיקה היא רק תוצאה עקיפה של הטבילה ("גרמא") ולרבנן אין חייבים עליה. הבנה זו בדברי רבנן מופיעה בהו"א של הסוגיה בשבת (קכ ע"ב) אך נדחית: "ותסברא, האי גמי היכי דמי? אי דמיהדק קא הוי חציצה, אי לא מיהדק עיילי ביה מיא!". כיצד הגמי מונע את המחיקה? אם הוא הדוק הרי שהוא מהווה חציצה הפוסלת את הטבילה ואם אינו הדוק המים יחדרו מתחת לגמי וימחקו את השם. מכאן מוכיחה הגמרא שטעם קשירת הגמי איננו כדי למנוע את מחיקת השם. למסקנה מפרש שם רבא בר שילא: "היינו טעמייהו דרבנן, דקסברי: אסור לעמוד בפני השם ערום" ומטרת הגמי היא להסתיר את השם. בניגוד למחיקת השם במים שהיא רק ב"גרמא" הרי איסור העמידה ערום הוא תוצאה ישירה של הטבילה ולכן אסור גם לרבנן. פסק הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פ"ו הלכה ו'): "נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ... ולא יהדק כדי שלא יחוץ, שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום".
מדברי רש"י בסוגייתנו ניתן להסיק שהוא פירש על פי ההו"א בסוגיה בשבת שאכן מטרת השימוש בגמי היא למנוע את מחיקת השם ויחד עם זאת יישב את דחיית הגמרא: "כורך עליו גמי - להגין עליו מפני חוזק שטף המים". ניסוח זה נראה במבט ראשון מוזר שהרי די לכתוב "להגין עליו מפני המים" או "שטף המים" וכי מים שאינם "חוזק שטף" אינם עלולים למחוק? ייתכן וקיים כאן רמז לכך שהגמי קשור באופן רופף ומטרתו אינה להגן מפני המים עצמם אלא רק לחסום את זרימתם החזקה (1). בדברי רש"י יש גם מענה לשאלת התוס': "הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ. פרש"י ז"ל כדי שלא ימחקנו, והקשו בתוספות (תוס' ישנים) דהא כיון דלא ממשמש ביה גרמא בעלמא הוא בדבר שאין מתכוין ולא הוי פסיק רישיה, לכך פירש ר"י ז"ל דטעמא כדי שלא יעמוד בפני השם ערום" (ריטב"א). אם אכן, כדברי רש"י, מדובר בשטף מים חזק הרי שאולי ללא חבישה יש כאן משום פסיק רישיה ואין זו "גרמא". התחבטות בשאלה זו מופיעה במאירי בשבת (קכ ע"ב) אך ייתכן והוא מציע פתרון שונה:
"... וגדולי המחברים פירשו עצמו של דבר מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום, ואף סוגיא זו מוכחת כדבריהם במה שאמר היינו טעמא דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום, ושנדחית הסוגיא הראשונה, שאם מפני מחיקת השם מה ענין לגמי? והרי אם מהודק חוצץ ואם אינו מהודק אינו מועיל. ומ"מ דרך סוגיא נאמרה, וכל שאינו מהודק אינו חוצץ ומועיל מצד שאין המים נכנסים לשם בשטף. אלא מצד שאנו צריכים לפרשה בלחה, אף כל כניסת מים מוחקת. מ"מ הואיל ואינו נמחק לאלתר הדיו מתחיל להתייבש מעט ואפשר שלא תמחק, ומ"מ הואיל ויש בה לחות מעט אינו חוצץ כמו שביארנו וכו'".
תשובת המאירי לשאלה "והרי אם מהודק חוצץ ואם אינו מהודק אינו מועיל" היא בהצגת מצב שבו קיימת תועלת גם בקשירה לא מהודקת. תועלת זו קיימת כאשר השם כתוב בדיו לח והגמי מעכב את מחיקתו על ידי זרם המים. עיכוב זה מאפשר לדיו להתייבש מעט ולכן אין ודאות שהשם ימחק ואין כאן פסיק רישיה.
נקודה שאולי כדאי לשים לב אליה היא העובדה שהסוגיה מתייחסת לשימוש בגמי כאמצעי בידוד מפני כניסת מים בעת טבילה, פעולה שאינה נמשכת זמן רב. ניתן להניח שבשהות ממושכת יותר במים לא יועיל הגמי (בדיו לחה) אפילו בקשירה הדוקה שהרי הוא ספוגי (תמונה 3-4) ובולע מים כפי שמשתמע מכמה מקורות: "ספוג שבלע משקין טמאין ונגוב מבחוץ ונפל לאויר התנור טמא שסוף משקה לצאת. וכן חתיכה של לפת ושל גמי. רבי שמעון מטהר בשני אלו" (כלים, פ"ט מ"ד). לדעת ת"ק הרי שללפת ולגמי יש מעמד דומה לזה של הספוג. בתוספתא (כלים, פ"ו הלכה י"ט) מובא גם הסבר להלכה זו: "פתילה שהיא מלאה משקין טמאין ונגבו מבחוץ ונפלו לאויר התנור, בשעת הסיקו טמא, שלא בשעת הסיקו טהור, אבל ספוג בין כך ובין כך טמא מפני שהוא עשוי למכנס. ר' מאיר מטמא בגמי מפני שאיגראנמין בודקין את היין, ר' יוסי מטמא בגמי מפני שהרופא נותנו על גבי המכה שהוא מוצץ את הליחה". הר"ש במשנה (שם) מפרש: "... פירוש מדוחק ההיסק המשקין נפלטין ומטמאין את התנור. ספוג עשוי להכניס לתוכו ולהוציא ואע"פ שבלועים כפלוטים דמי. אגרדמין דפרק ר' ישמעאל (דף נח א) והוי כספוג כיון שבודקין בו את היין". ממקורות אלו אנו לומדים שהגמי דומה בכושר הספיגה שלו לספוג.
ייתכן ומסיבה זו "פקעת של גמי" אינה מצילה את הכלי מלקבל טומאה עד שיטוחו אותה בטיט ויאטמו אותה לגמרי: "הכדור והפקעת של גמי שנתנן ע"פ החבית אם מירח מן הצדדין לא הציל, עד שימרח מלמעלן ומלמטן וכו'" (כלים, פ"י מ"ד). בניגוד לכך הרי שנייר או עור אוטמים את הכלי: "היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל". מפרש הרמב"ם (שם): "... ושל גמי, שהיתה של גומא, אינו מציל עד שיטוח את הפקעת או את הכדור עם שפתות החבית בדבר שטחין בו ויכסה את כולם בחיפוי ... אבל אם כסה את הכלי בניר או עור וקשר השפתות אינו צריך לטוח זולת צדדי הכלי מסביב בלבד. וענין זה כולו פשוט".
המבנה הספוגי של הגמי מאפשר להסביר את משך הזמן הארוך יחסית הנחוץ לשם טהרת עקלים העשויים מגמי: "מי שהיו גתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרן, הדפין והלולבין והעדשות מנגבן והן טהורין, העקלין של נצרין ושל בצבוץ צריך לנגב ושל חשיפה ושל גמי צריך לישן, וכמה ישונן שנים עשר חודש וכו'". הברייתא קובעת את אופן הטהרה של העקלים על פי סוג הצמח ממנו הם נקלעו. עקלים העשויים מנצרים או מבצבוץ (קנבוס) די לנגבם ואילו עקלים משיפה וגמי זקוקים ליישון במשך שנה. מקור ההבדל הוא בכך ששיפה וגמי הם צמחי מים בעלי איברים ספוגיים הבולעים כמות גדולה של יין ושמן בהשוואה לצמחים אחרים (ראה עוד במאמר "ושל שיפה ושל גמי מישנן י"ב חדש").
 |
|
 |
|
תמונה 1. גומא הפפירוס |
|
תמונה 2. סמר חד |
 |
|
 |
תמונה 3. נופר צהוב – חתך רוחב בעלה
צילמה: שרה גולד
|
|
תמונה 4. סמר (Juncus effusus) – חתך רוחב בעלה
צילם: Frank Vincentz
|
(1) דיוק דומה בדברי רש"י נמצא בספר "שיח יצחק" על יומא שכתב רבי יצחק נוניס ואיס.
רשימת מקורות:
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", ערך "גמי". בהכנה.
לעיון נוסף:
באתר "צמח השדה": "גומא הפפירוס".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
