כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > גומא הפקעים - "כורך עליה גמי" (זבחים יט ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי - גומא הפקעים

"תנן התם: כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה, ואם להוציא ממנה דם, כאן וכאן אסור. אמר ר' יהודה בריה דרבי חייא: לא שנו אלא גמי, אבל צילצול קטן הוי יתור בגדים. וְר' יוֹחָנָן אָמַר: לֹא אָמְרוּ יִתּוּר בְּגָדִים אֶלָּא בִּמְקוֹם שצריכים להיות בו בְּגָדִים, אֲבָל שֶׁלּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים לָא הָוֵי יִתּוּר ... ולרבי יוחנן מאי איריא גמי לשמועינן צילצול קטן? מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי" (זבחים, יט ע"א).

פירוש: ובענין נוסף שקשור לבגדי כהונה, תְּנַן הָתָם [שנינו שם במשנה]: כּהֵן שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ ונפצע כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶּמִי גומא, כתחבושת, בַּמִּקְדָּשׁ אפילו בשבת, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה כלומר, מחוץ למקדש. שאסור הדבר משום שבות (מצות שביתה ממעשים שונים, מגזירת חכמים), אבל במקדש לא גזרו איסורי שבות. וְאִם התכוון לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה דָּם, שהוא איסור שמן התורה כָּאן וְכָאן בין במקדש בין במדינה אָסוּר. ועל כך אָמַר ר' יְהוּדָה בְּרֵיהּ [בנו] של ר' חִיָּיא: לֹא שָׁנוּ שמותר לכהן לכרוך על אצבעו אֶלָּא גֶּמִי, אֲבָל צִילְצוּל קָטָן (רצועה קטנה לקישוט) הָוֵי [הריהו] יִתּוּר בְּגָדִים ואסור. וְר' יוֹחָנָן אָמַר: לֹא אָמְרוּ יִתּוּר בְּגָדִים אֶלָּא בִּמְקוֹם שצריכים להיות בו בְּגָדִים, אֲבָל שֶׁלּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים, באצבע, לָא הָוֵי [אין זה] יִתּוּר ... ושואלים: וּלְדעת ר' יוֹחָנָן מַאי אִירְיָא [מה שייך, מדוע דווקא] שנה התנא גֶּמִי לַשְׁמוּעִינַן [שישמיע לנו] צִילְצוּל קָטָן, ויש בזה חידוש גדול יותר, שמותר הדבר למרות שהוא דבר חשוב! ומשיבים: מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן [דבר בדרך אגב משמיע לנו], שגֶּמִי מָסֵי [מרפא] את הפצע (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: גומא הפקעים שם באנגלית: Coco Nut-grass שם מדעי: Cyperus rotundus

שם נרדף במקורות: גמי שמות בשפות אחרות: ערבית - סעידה

נושא מרכזי: מהו הגמי בסוגייתנו ומדוע השתמשו בו כדי לחבוש פצעים?

לריכוז הנושאים על הגמי/גומא וקישוריות הקש/י כאן.

תקציר: ל"גמי" היו בעת העתיקה שימושים רבים כמו קליעה, קשירה, רפואה ועוד. כנראה ש"הגמי" איננו מין אחד אלא קבוצת מינים השייכת לסוג גומא ומינים דומים שמהם הפיקו את החלקים המתאימים על פי הצורך. בסוגייתנו מתואר ה"גמי" כאמצעי לחבישת פצעים בעל השפעות רפואיות ולא רק הגנה. ייתכן וגמי זה הוא גומא הפקעים המשמש למטרה דומה ברפואה המסורתית שהשפעותיו החיוביות הוכחו גם במחקר מבוקר.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

את הגמי פגשנו בהקשר שונה כאשר עסקנו באופן הטהרה של עקלים העשויים משיפה וגמי (עבודה זרה, עה ע"א) שהשתמשו בהם בגתות ובתי בד. שם טענתי שהצורך בתהליך ממושך כדי לטהר עקלים העשויים משיפה וגמי נובע מכך שמדובר בצמחי מים בעלי ליבה ספוגית הקולטת נוזלים רבים. על מנת לטהרם יש צורך לייבש אותם י"ב חודש ולא די בניגוב. (ראה במאמר "ושל שיפה ושל גמי מישנן י"ב חדש"). במאמר הנ"ל תיארתי את הקושי לזהות את ה"גמי" ואת העובדה שכנראה אין מדובר במין בודד אלא בקבוצת צמחי מים וביצה דומים. על פי תרגום רש"י ללע"ז הצעתי שאחד ממיני הגמי הוא הסמר החד אך אין בהצעה לשלול את קיומם של מינים נוספים.

לדעת יהודה פליקס המונח "גמי" מתייחס לרצועות העשויות מעלים של צמחים שונים ובעיקר צמחי מים וביצה. הוא מונה את גומא הפפירוס כצמח החשוב מביניהם. לדעתי המונח "גמי" רחב אף יותר ומתייחס לא רק לעלים אלא גם לגבעולים וליבתם (הליבה היא החלק הפנימי הספוגי של גבעולי רבים מצמחי המים והביצה) ששימשו למטרות שונות. קשה להניח שהעלים שימשו להכנת מחצלאות משום שאין הם מסיביים די הצורך.

נקדים לתאור השימוש שנעשה בגמי, על פי סוגייתנו, שימושים אחרים:

1. מיני גמי שונים שימשו כחומר קשירה וכחומר גלם לקליעת מחצלאות משום שהמבנה הגמיש של הגבעולים מתאים למטרות אלו. שימושים אלו באים לידי ביטוי בכמה משניות: "... המותח זמורה מאילן לאילן תחתיה אסור. ספקה בחבל או בגמי, תחת הספוק מתר וכו'" (כלאים, פ"ו מ"ט). "המוציא חבל כדי לעשות אזן לקפה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה" (שבת, פ"ח מ"ב). מפרש הרמב"ם במקום: "המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה כו' - גמי, הוא הגומא ובעברי תיבת גומא. תלאי, כמו בית יד שיתלה ממנו". "... הסל והכלכלה שמלאן תבן או מוכין, התקינה לישיבה טהורין, סרגן בגמי או במשיחה טמאין" (כלים, פכ"ב מ"ט). ההקבלה בין הגמי והמשיחה מעידה על הגמישות הרבה של הגמי המאפשרת לקלוע בעזרתו. כנראה שקליעה, סריגה וקשירה התבצעו בעזרת עלים ארוכים או גבעולים דקים או חתוכים לאורכם ולא בעזרת גבעולים בעלי קוטר רחב משום שאינם גמישים די הצורך. הגמי שימש כחומר גלם לקליעת סלים: "... כלי בית הבד ושל גת, העקל בזמן שהן של עץ מנגבן והן טהורין בזמן שהן של גמי מיישנן כל י"ב חודש או חולטן בחמים וכו'" (טהרות, פ"י מ"ח). על מנת לקלוע את העקל (כעין סל) מגמי עליו להיות גמיש די הצורך מחד גיסא ומאידך גיסא עליו להיות חזק די הצורך לשאת על גביו את משקל הקורה המכבידה על מנת לסחוט את הזיתים המונחים בו. מסיבה זו אני סבור שלא השתמשו בעלים אלא בגבעולים גמישים וחזקים.

2. הגמי שימש כחומר הבסיס למחצלאות. אומרת הגמרא (סוכה, טז ע"א): "תניא כוותיה דרבי אמי בר טביומי: מחצלת של שיפא ושל גמי שיריה אף על פי שנפחתו מכשיעורה אין מסככין בהן". במחצלאות שימשו קנים בעלי קוטר רחב כחומר בסיס שעליו ישבו. את הקנים ארגו וחיברו זה לזה בעזרת עלים או פיסות של גבעולים חתוכים לאורכם. הקנים בעלי חללי האוויר הגדולים סיפקו משטח נוח לשכיבה ובידוד יעיל מקור הקרקע. כך, למשל, היתה בנויה מחצלת שנמצאה ב"מערת הלוחם". מחצלת זו היתה עשוייה מגבעולי קנים ששוטחו על ידי רציצתם ("משענת הקנה הרצוץ"). ראה מאמרו של אבינועם דנין על השימוש בצמחים לבנייה, קליעה וכו'. גם לבניית כלי שיט השתמשו קרוב לוודאי בקנים עבים. כך היה בתיבה שנבנתה עבור משה רבינו: "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא וכו'" (שמות, ב' ג') וכך בסירות השטות על פני הים: "השולח בים צירים ובכלי גמא על פני המים וכו'".

3. בעת העתיקה היה לגמי שימוש נוסף. השתמשו בו, ובעיקר בגומא הפפירוס, לייצור "נייר" בעזרת הליבה הספוגית של הגבעולים. לאחר שהליבה הופרדה מהגבעול היא נחתכה לרצועות אורך. את הרצועות הניחו לאורכן, זו בצד זו, כאשר כל אחת חופפת במעט את זו שבצידה. לאחר מכן סודרו באופן דומה רצועות ניצבות לשכבה התחתונה (שתי וערב). את הרצועות הדביקו זו לזו בעזרת חומרי הדבקה וכבישה. ייתכן ורקמה ספוגית זו שימשה לאטימת חביות כפי שאנו מוצאים במשנה (כלים, פ"י מ"ד): "הכדור והפקעת של גמי שנתנן ע"פ החבית אם מירח מן הצדדין לא הציל עד שימרח מלמעלן ומלמטן וכן במטלית של בגד. היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל". ההבדל בין הנייר לליבת גבעול הגומא הוא בכך שהליבה ספוגית ולכן אין היא נחשבת אטומה עד שימרחו עליה חומר איטום גם מלמעלה.

4. בסוגייתנו יש לגמי תפקיד רפואי כפול. הוא משמש לצורך חבישת פצעים אך גם בתהליך הריפוי ("דגמי מסי"). האבחנה בין עצם החבישה ובין הריפוי מודגשים היטב בדברי רש"י במקום: "כורך עליה גמי - בשעת עבודה שגנאי הוא שתראה שם מכתו. ואע"ג דגמי מסי מכה וכל דבר שיש בו משום רפואה אסור משום שבות גזירה שמא ישחוק סמנים, הני מילי במדינה, אבל במקדש לא גזרו משום שבות". התוס' מתחבט בנושא זה ובהו"א סובר שלגמי יש תפקיד רק בחבישה ולא בריפוי.

תאור תכונותיו הרפואיות של הגמי עשויות להוביל לזיהויו של הגמי בסוגיה כמין גומא הפקעים הנפוץ מאד בישראל. בנוסף לנאמר בסוגייתנו מופיע שימוש רפואי בגומא גם בתוספתא (שבת, פי"ב הי"ד): "לא יתן מים על גבי ספוג ויתן על גבי מכתו אבל נותן הוא על גבי רגליו והן יורדין לספוג. נותן אדם מוך יבש וספוג יבש על גבי מכתו אבל לא גמי יבש ולא כתותין יבשין על גבי מכתו וכו'". מההבדל ההלכתי בין מוך וספוג יבשים המותרים לגמי האסור נוכל להסיק שאכן לגמי היה תפקיד של ריפוי ולא רק הגנה על הפצע. הגנה בלבד מותרת ואילו ריפוי אסור משום גזירה "שמא ישחוק סמנים".

ברפואה המסורתית המקובלת בקרב ערביי ישראל משמשים קנה השורש התת קרקעי והפקעות לטיפול בפצעים וחבורות. את איברי צמח אלו צולים על האש, ובעודם חמים מניחים אותם על פצעים ובעיקר על פצעים מוגלתיים עם חשש לזיהום. יש המפזרים את אפר השורשים על פצעים. השימוש היעיל ביותר בקנה-השורש ובפקעות הוא נגד מורסות ופצעים בפנים. מעניין לגלות שגומא הפקעים הוא נשוא מחקרים פרמקולוגיים רבים ונמצא שהוא מכיל תרכובות בעלות השפעות משמעותיות. נמצא שלצמח זה ובמיוחד לקנה השורש והפקעות יש השפעות אנטי-בקטריאליות ואנטי-דלקתיות חיוביות כך שהרפואה המסורתית מעוגנת בתופעות מוכחות באופן מחקרי.