טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כורך עליה גמי – סמר חד
"משנה. כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה. אם להוציא דם, כאן וכאן אסור ... ולרבי יוחנן, אדאשמעינן גמי לישמעינן צלצול קטן? מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דגמי מסי" (עירובין, קג ע"ב – קד ע"א).
פירוש: משנה. כּהֵן שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ בשבת כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ לפי שעה גֶּמִי שלא יראה פצוע בשעת עבודת הקודש. והיתר זה בַּמִקְדָּשׁ אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה כיון שהוא גם מרפא, ורפואה שבות הוא. ואִם כוונתו לְהוֹצִיא דָּם או שיספג הדם כָּאן וְכָאן אָסוּר ... והריהו כבגד, ואף רבא מודה שהוא חוצץ. ולשיטת ר' יוֹחָנָן: אַדְּאַשְׁמַעִינַן [עד שהוא משמיע לנו] גְּמִי שאפשר להקל בו מטעמים אחרים לִישְׁמַעִינַן [שישמיענו] בצִלְצוֹל קָטָן שאפשר לכהן לקושרו ואינו חוצץ! מסבירים: כי מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן, דִּגְמִי מַסֵּי [דבר בדרך אגב השמיע לנו שהגמי מרפא] אלא שאצל כהן עובד לא חששו גם לאיסור ריפוי בשבת שאינו אלא משום שבות ולא נאסרה במקדש. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: סמר חד שם באנגלית: Spiny Rush שם מדעי: Juncus acutus
שם עברי: גומא הפפירוס שם באנגלית: Nile Papyrus, Paper Reed שם מדעי: Cyperus papyrus
שם נרדף במקורות: גמי, מגג שמות בשפות אחרות: ערבית - ברדי, פאפיר, בּאבּיר
נושא מרכזי: מהו הגמי ומה ערכו הרפואי?
לריכוז הנושאים על הגמי/גומא וקישוריות הקש/י כאן.
על זהותו של הגמי ניתן, לכאורה, ללמוד מתוך תיאוריו הרבים יחסית במקורות אך הדבר לא מתאפשר בקלות משום שצמחי מים רבים חולקים איתו מאפיינים משותפים. על פי תרגומים ופירושים קדומים, הגמא הוא שם קיבוצי לצמחי מים שונים כמו הסמר והאגמון, ושם מיוחד לגמא הפפירוס, צמח המים שהיה שכיח במצרים התחתונה והיווה את סמלה.
הגמי הוא כנראה הגמא הגדל בגדות נחלים ואגמים כפי שניתן ללמוד מכמה פסוקי מקרא. באיוב (ח י"א): "היגאה גמא בלא בצה" ובישעיהו (לה ז'): "והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים בנוה תנים רבצה חציר לקנה וגמא". בישעיהו (יט ו') נאמר: "והאזניחו נהרות דללו וחרבו יארי מצור קנה וסוף קמלו". בתרגום אנו מוצאים: "... קני וגומא לא יסקון". על הזהות בין הגמי בלשון חז"ל והגומא עמד רש"י. בפסוק "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת וכו'" (שמות, ב ג') פירש: "גמא - גמי בלשון משנה ובלעז יונ"ק. ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה". כתב הרב קאהוט בערוך השלם (ערך "גם"): "... גמי וגמא מן הנרדפים הם והוא קנה שגדל בסוף ויש לגזור אומר מפעל גמא = גמע יען ששותה לחלוחית של מים". הוא מציע הסבר נוסף שבו הוא קושר בין המילה הערבית "גם" (gom) שמשמעותה "קבץ, כווץ וקשר" לשם הלטיני של הסמר juncus שמקורו בפועל jungere כלומר קשר.
על תכונותיו של הגמי או הגמא כצמח שניתן לקלוע ממנו כלים מסוגים שונים למדנו מאמו של משה שהכינה תיבה מהגמא. בדומה לכך מצאנו בישעיהו (יח ב'): "השולח בים צירים ובכלי גמא על פני מים". הגמי שימש לעיתים קרובות גם לקשירה. "כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים" (ביכורים, פ"ג מ"א). כתב הרמב"ם בפיהמ"ש (שם): "גמי - "אלברדי", והכוונה שמסמן אותם באיזה דבר שיהיה כדי שיכירם, וזה שאמר גמי דבר בהוה". במשנה (שבת, פ"ח מ"ב) אנו מוצאים: "המוציא חבל כדי לעשות אזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה וכו'". משתמע אם כן שניתן להשתמש בגמי לקשירה בדומה לנאמר במשנה (עירובין, פ"י מי"ד) המובאת בסוגייתנו "כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה". כך גם במשנה בכלאים (פ"ו מ"ט): "... המותח זמורה מאילן לאילן תחתיה אסור, ספקה בחבל או בגמי תחת הספוק מותר". מפרש הר"ש (שם): "סיפקה בחבל או בגמי - שלא היתה הזמורה ארוכה שתגיע מאילן לאילן וקשר בראשה חבל או גמי להאריכה עם האילן וכו'".
הגמי מסוגל לספוג נוזלים כפי שאנו לומדים במשנה בכלים (פ"ט מ"ד): "ספוג שבלע משקין טמאין ונגוב מבחוץ ונפל לאויר התנור טמא, שסוף משקה לצאת וכן חתיכה של לפת ושל גמי רבי שמעון מטהר בשני אלו". מפרש רע"ב (שם): "וכן חתיכה של לפת ושל גמי - הוו כספוג. לפי שבגמי בודקין בו את היין והוי גם הוא עשוי להכניס ולהוציא כספוג". המרקם הספוגי של הגמי בא לידי ביטוי בהלכות נוספות. במשנה בכלים (פ"י מ"ד) מצאנו: "הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית אם מירח מן הצדדין לא הציל עד שימרח מלמעלן ומלמטן וכו'". מפרש הר"ש (שם): "פקעת - כמו פקעיות של שתי דפרק אין דורשין כן עשה פקעיות של גמי למושייל בלע"ז. אם נתנו על פי החבית לא הציל עד שימרח מלמטה של כדור ושל פקעת ולמעלה שיכסה בכולן מפני שהוא חלול וכן בגד דכל הני חלולים. אבל עור ונייר אין חלולין וכולהו בשאין בהן שיעור לקבל טומאה". כנראה שהמונח "חלולים" בדבריו מתייחס למבנה הספוגי ולא במובן המקובל בימינו. כך ניתן להבין מדוע יש לאטום את הפקעת גם מלמעלה וגם מלמטה ואת ההבדל בין הגמי לנייר ועור. הוכחה נוספת לכך שמרקם הגמי ספוגי נוכל לקבל מהמשנה בטהרות (פ"י מ"ח): "... העקל בזמן שהן של עץ מנגבן והן טהורין, בזמן שהן של גמי מיישנן כל י"ב חודש או חולטן בחמים ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו". העובדה שהגמי ספוגי גורמת לכך שהוא בולע כמות נוזלים גדולה ולכן יש צורך לישנו זמן ממושך (ראו במאמר "ושל שיפה ושל גמי מישנן י"ב חדש").
פתח תקווה לזיהוי מדוייק יותר מופיע בסוגייתנו המייחסת לגמי סגולות ריפוי אך נקדים ונתאר שני מועמדים המוזכרים על ידי המפרשים:
א. את השם "גמי" מתרגם רש"י באופן עקבי ליונ"ק (jonc). על הפסוק בספר שמות (ב ג'): "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת וכו'" כתב רש"י: "גמא - גמי בלשון משנה ובלעז יונ"ק וכו'". בגמרא בסוכה (טז ע"א) אנו מוצאים: "תניא כוותיה דרבי אמי בר טביומי: מחצלת של שיפא ושל גמי שיריה אף על פי שנפחתו מכשיעורה אין מסככין בהן". רש"י: "ושל גמי - יונ"ק". ד"ר משה קטן (ב"אוצר לעזי רש"י") מתרגם יונ"ק לצמח סוף אולם השם הלטיני jonc הוא שמו של הסוג סמר (תמונה 1). ח. י. קאהוט ב"ערוך השלם" (ערך "מגג") בחר לזהות את יונ"ק כסמר וכתב בנוסף ל – jonc גם Binse שהוא שמו של הסמר בגרמנית.
ב. הרמב"ם מפרש בכל מקום "אלברדי". אלברדי הוא הצמח גמא הפפירוס (Cyperus papyrus) (תמונה 2) שהוא עשב רב שנתי הגדל במקורות מים מתוקים. מגבעולי הצמח קלעו ועדיין קולעים מחצלות ומליבת הגבעול הכינו נייר וחבלים.
אפשרות זיהוי נוספת היא של גומא הפקעים. אמנם מין זה לא מוזכר על ידי המפרשים אך השימוש בו כאמצעי חבישה של פצעים מבוסס יותר ברפואה המסורתית ובמחקר (תמונות 3-4).
הגמי כתרופה
סוגייתנו מספקת, לכאורה, דרך להכריע בין שלוש הצעות הזיהוי של הגמי משום שהוא מתואר כמין בעל ערך רפואי: "מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דגמי מסי". רש"י פירש: "כורך עליה גמי - ואף על פי שהגמי מרפא את המכה הואיל והשתא מיהא צורך עבודה היא וכו'". הרמב"ם במשנה (עירובין, שם) כתב: "גמי - "אלברדי" ודברו בהוה שהגמי מועיל למכה". מסקירת הספרות הרפואית עולה שלא נוכל להסתייע במאפיין זה משום שלשלשת המועמדים מיוחסות תכונות רפואיות. ליחלוח פצעים בעזרת הצמח סמר חד נחשב כטיפול לזיהומים ודלקות. מחקר שבדק תרכובות פנוליות (נגזרות של dihydrophenanthrine) הראה פעילות אנטי בקטריאלית טובה כנגד חיידקי גרם חיוביים וגרם שליליים וכנגד כמה פטריות. הצמח יעיל כנגד תופעות של אקזמה. בדומה לסמר גם לגומא הפפירוס וקרוביו נמצאו שימושים רפואיים. בהקשר של הסוגיה מעניין לציין את הסגולה שמייחס דיוסקורידס לגומא הפפירוס כאמצעי לפתיחת פצעי מורסה.
 |
|
 |
|
תמונה 1. סמר חד |
|
תמונה 2. גומא הפפירוס |
רשימת מקורות:
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 218).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ. עמ' 58.
לעיון נוסף:
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 294-297).
באתר "צמח השדה": "גומא הפפירוס", "סמר חד", "גומא הפקעים"
פירסום של IUCN (International Union for Conservation of Nature)
Assessment of the socio-economic value of freshwater species for the northern African region
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
