סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מערבין בפעפועין ובחלגלוגות ובגודגדניות – תלתן אלכסנדרוני

 

"אמר רבי יהודה משמיה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מערבין בפעפועין ובחלגלוגות ובגודגדניות, אבל לא בחזיז, ולא בכפניות. ובגודגדניות מי מערבין? והתניא: גודגדניות, מרובי בנים יאכלו, חשוכי בנים לא יאכלו ואם הוקשו לזרע אף מרובי בנים לא יאכלו. תרגמא אשלא הוקשו לזרע, ומרובי בנים ... ואיבעית אימא: כי קאמר רב בהנדקוקי מדאי" (עירובין, כח ע"א).

פירוש: אָמַר ר' יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של רַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של רַב: מְעָרְבִין בפירות זולים ולא חשובים כמו פַּעֲפוּעִין וּבַחֲלַגְלוֹגוֹת וּבַגּוּדְגְדָּנִיּוֹת, אֲבָל אין מערבין לֹא בֶּחָזִיז (שחת התבואה) וְלֹא בְּכַפְנִיּוֹת (תמרים רעים). ושואלים: וּבַגּוּדְגְדָּנִיּוֹת מִי [האם] מְעָרְבִין? וְהָתַנְיָא [והרי שנינו בברייתא] גּוּדְגְדָּנִיּוֹת: מְרוּבֵּי בָנִים יאכְלוּ, חֲשׂוּכֵי בָּנִים לֹא יאכְלוּ שגורמים נזק ליכולת ההולדה, וְאִם הוּקְשׁוּ הגודגדניות לְזֶרַע שנעשו קשים ביותר וראויים כבר להזרע אַף מְרוּבֵּי בָנִים לֹא יאכְלוּ אותם. ואם כן, אסור לאכול גודגדניות! ומשיבים תַּרְגְּמָא [אומרים הסבר זה]: שמדובר בגודגדניות שֶׁלּא הוּקְשׁוּ לְזֶרַע, וּמערבים בהם רק אנשים מְרוּבֵּי בָנִים ... וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר רַב בְּהִנְדַקוּקֵי מָדַאֵי [ואם תרצה אמור: מה שאמר רב להתיר הוא בגודגדניות מדאיות, הבאות ממדי] שהן משובחות ואינן מזיקות (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 

שם עברי: דבשה מחורצת          שם באנגלית: Sweet-clover         שם מדעי: Melilotus sulcatus

שם נרדף במקורות: גודגדניות, הינדוקי, כוסברתא (?)


הנושא המרכזי: לזיהוי הגודגדניות


תקציר: ב"ערוך" מובאים שני זיהויים לגודגדניות. לפירוש הראשון המסתמך על השם הארמי "הינדוקי" הכוונה לצמח מרעה מתת משפחת הפרפרניים העשוי להיות אחד ממיני התלתן או הדבשה. פירוש זה מסתמך על השם הערבי הנוכחי. הפירוש השני חד משמעי משום שהוא מציין מין ספציפי הנקרא בעברית גד השדה ובארמית כוסברתא (ראו במאמר "שדר ליה גרגירא, שדר ליה כוסברתא"). פירוש שלישי לשם "גודגדניות" הנפוץ ביותר במקורות מתקופת הראשונים והאחרונים הוא במשמעותו בימינו כלומר הפרי גודגדן או דובדבן. פירוש זה איננו סביר משום שהדובדבנים לא גדלו בארץ בתקופת חז"ל. רש"י עצמו פירש בדרך כלל שגודגדניות הן גד השדה פרט לפעם בודדת, במסכת ברכות, שבה פירש שהן דובדבנים וכנראה מדובר בהחלפה מסוג כזה או אחר. העדות הראשונה להחלפה זו מופיעה כבר במאה ה – 10 בפירוש של רבי שמואל בן חפני ואלי גם בספר אלפא ביתא דבן סירא.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בניגוד לדוגמאות רבות שבהן אנו מסוגלים לזהות צמחים ובעלי חיים המוזכרים בגמרא, ברמת וודאות גבוהה יחסית, הרי שזיהוי הגודגדניות מסופק וקשה למצוא קשר בין ההצעות השונות לבין תאורי צמח זה במקורות. ממהלך סוגייתנו ניתן להסיק שהגודגדניות הן צמח הנאכל, ללא עיבוד, רק בשעת הדחק כמו הפעפועין  והחלגלוגות משום שהיה צורך לחדש שניתן לערב בעזרתן. מפרש הריטב"א: "מערבין בפעפועין ובלוגלוגות וגדגדניות - פירוש שכל אלו נאכלין כמות שהן ופעמים שאדם סומך עליהם לסעודה". ייתכן וערכן הנמוך של הגודגדניות נבע מכך שאין תועלת באכילתן: "שלשה נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה מהן: גודגדניות, וכפניות, ופגי תמרה" (ברכות, נז ע"ב). אכילת גודגדניות ממעיטה את הזרע וכאשר הצמח מתקשה הוא מזיק באופן כללי ובלשון רש"י: "ואם הוקשו - הקלחין כעץ, שכבר צמח בהן זרעו - קשין הקלחין לכל אדם". לגודגדניות יש זן שאיננו מזיק הנקרא "הנדקוקי מדאי" ועליו כתב רש"י: "הנדקוקי מדאי - גודגדניות שבמדי יפות הן". על ההשפעה המזיקה של הגודגדניות על מערכת הרבייה הזכרית אנו לומדים גם במסכת גיטין (ע ע"א): "שמונה ממעטים את הזרע, ואלו הן: המלח, והרעב, והנתק, בכייה, ושינה על גבי קרקע, וגדגדניות, וכשות שלא בזמנה וכו'".

את הזיהוי הראשון לגודגדניות אנו מוצאים בירושלמי בפאה (פ"ח דף כ"א) ובעירובין (פ"ג דף כ): "שמואל בר שילת בשם רב: פעפועין וגדגדניות וחלוגלוגות מערבין בהן. בעון קומוי אילין אינון? אמר לון: קקולי וחנדקוקי ופרפחיניה". הערוך (ערך "גדגדניות") מפרש: "... ובסוף פאה ירושלמי, גדגדניות הינדקוקי (בירושלמי נכתב "חנדקוקי") ולשון ישמעאל הן, והן עשב שאוכלין הגמלים ולא יאכל אדם אותם אלא על ידי הדחק. יש מפרשים קוליינדרו (כוליינדרו) כמו כזרע גד. פרטים נוספים אנו מוצאים ב"מוסף הערוך" לרבי בנימין מוספיא (1): "פירוש הנדקוקי בלשון ישמעאל מין עשב, נקרא שלשה עלים של מצרים. ומזרעו נעצר השמן המועיל לחולי הגידים ובארץ מצרים מזה הזרע שהוא כמו דחן עושים לחם".
 

גודגדניות – תלתן או דבשה

השם הארמי חנדקוקי והשם הערבי הינדקוקי הובילו לזיהוי הגודגדניות עם מין או מינים של צמחי חציר מתת משפחת הפרפרניים. לדעת לעף הכוונה למין תלתן הביצות (Trifolium fragiferum)  (תמונה 1) ואילו י. פליקס מזהה אותו בוודאות כמין תלתן אלכסנדרוני (Trifolium alexandrinum) (תמונה 2). הרב קאהוט ב"ערוך השלם" (ערך "גודגדניות") כתב Steinklee שהוא שמו של הסוג דבשה שאחד המינים הנפוצים בו הוא המין דבשה מחורצת (Melilotus sulcatus) (תמונות 3-4). בהערה 9 לאחר שתיאר את מקור השם כתב "והוא עשב שקורין בלשון רומי לוטוס". שם הסוג Melilotus מורכב משתי המילים Meli = דבש ו – lotus הוא שמם של כמה צמחים ממשפחת הפרפרניים כמו בני הסוג לוטוס. אחד משמותיה של הדבשה בערבית בת ימינו הוא "הנדקוק" (2). המשותף לכל ההצעות הוא שמדובר בצמחי מרעה (אם כי לא ברור האם יש להם זיקה דווקא לגמלים) ולכולם שמות עממיים בעלי זיקה לתלתן (3). דבשה נקראת באנגלית "תלתן מתוק" (Sweet-clover). לשלושת הצמחים יש עלים תלתניים אך השם "שלשה עלים של מצרים" המופיע ב"מוסף הערוך" הולם רק את התלתן האלכסנדרוני (Egyptian clover) שהיה אחד מגידולי החורף במצרים העתיקה.

דִּבְשָׁה היא צמח עשבוני בתת-משפחת הפרפרניים. מקור השם דבשה הוא בריחה המתקתק הנובע מתכולה של תרכובת ריחנית הנקראת קומרין. תרכובת זו מעניקה לצמח ריח הדומה לחציר שנקצר זה עתה ולטעם מר שנועד להרחיק ממנו אוכלי עשב. פטריות עובש שונות כמו פניצילין ממירות את הקומרין לתרכובת רעילה מונעת קרישה בשם דיקומארול הנמצאת בדבשה מעופשת או רקובה. הדיקומארול עלול לגרום לדימומים פנימיים ומוות בבקר ולכן יש למנוע, על ידי ייבוש, התפתחות עובש בשחת הנקצרת לשם האבסת בעלי חיים, במיוחד באיזורים לחים. בתעשייה מפיקים מדבשה דיקומארול לצורך הכנת תכשירים קוטלי מכרסמים.

דבשה משמשת כ"דשן ירוק" לצורך קבוע חנקן והעשרת הקרקע בתרכובות אורגניות. ערכה רב במיוחד בקרקעות כבדות בגלל מערכת השורשים העמוקה שלה. הדבשה מהווה מקור חשוב לצוף עבור דבורי דבש. הפרחים והזרעים משמשים כתבלין. מזרעי הדבשה מפיקים שמן אתרי לצרכים רפואיים.
 

 
תמונה 1.  תלתן הביצות         צילמה:ליאורה קרת  

תמונה 2.  תלתן אלכסנדרוני         צילמה: שרה גולד

  

 
תמונה 3.  דבשה מחורצת        צילמה:שרה גולד  

תמונה 4.  דבשה מחורצת - פירות        צילמה: שרה גולד

 

גודגדניות – גד השדה - כוסבר

בכל איזכורי הגודגדניות מפרש רש"י: "גודגדניות - אליינדר"א" (aliendre) פרט לפירושו בברכות שם מפרש "גודגדניות - צירתי"ש". ד"ר משה קטן (4) מתרגם אליינדר"א לכוסבר (Coriandrum sativum). פירוש רש"י הוא כ"יש מפרשים" המובא בערוך (קוליינדרו = אליינדר"א). כוונת דברי הערוך "כמו כזרע גד" היא לתרגום יונתן על הפסוק "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח" (במדבר, יא ז'). נאמר בתרגום: "חֲבַל עַל עַמָא דְמֵיכְלֵיהוֹן לְחֵים שְׁמַיָא וּמִתְרַעֲמִין דְמַנָא דְמוּיֵהּ כִּזְרַע כּוּסְבַּר חֲזוֹר כַּד נָחִית מִן שְׁמַיָא וְכַד הֲוָה קַדִישׁ חֵיזְוֵיהּ הֵי כְּחֵיזוּ בִּידַלְחָא". מפרש רש"י (שמות, טז ל"א): "והוא כזרע גד לבן - עשב ששמו אליינדר"א וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן". בספר השורשים של הרד"ק (ערך "גד") אנו מוצאים הסבר דומה עם מעט שינויים:

"והמן כזרע גד הוא והוא כוסברתא בלשון רבותינו (פסחים, לט ע"א). וכן בערבי נקרא אלכסבו"ר ונקרא בלע"ז קוליינדר"י. ומה שאמר כזרע גד לבן אין סמיכות המן אל הגד שיהיה עינו כך כי אין הגד לבן, אלא שהיו גרגריו דקים כדמות גרגרי הגד אבל המן היה לבן. וכן אמר בפסוק האחר ועינו כעין הבדלח להודיע כי אין סמיכותו אל הגד בעבור עינו כי אם לתכונתו".

אם נזהה את הגודגדניות עם הכוסבר נמצא שהגמרא מייחסת לו תכונות רפואיות אחרות ואולי סותרות בהשוואה לנאמר לגבי גודגדניות. בכתובות (סא ע,א) אנו מוצאים: "דאכלה ביעי הוו לה בני עינני, דאכלה כוורי הוו לה בני חינני, דאכלה כרפסא הוו לה בני זיותני, דאכלה כוסברתא הוו לה בני בישרני, דאכלה אתרוגא הוו לה בני ריחני" (5). מתוך ההקשר ניתן להסיק שאכילת הכוסבר מועילה שהרי היא הוזכרה בתוך רשימת מינים מועילים בניגוד לנאמר בגמרא בעירובין. יש לזכור שלידת ילדים שמנים, ככל הנראה, נחשבה בעולם העתיק כדבר חיובי. איזכור אחר עשוי אולי להשלים את האמור בגמרא בעירובין משום שמספק הסבר לכך שהגודגדניות (כוסבר) מזיקות לכל אדם. בגמרא בשבת (שבת, קט ע"א) נאמר: "אמר מר עוקבא אמר שמואל: עלין אין בהם משום רפואה. אמר רב יוסף: כוסברתא אין בה משום רפואה. אמר רב ששת: כשות אין בהן משום רפואה. אמר רב יוסף: כוסברתא, אפילו לדידי קשה לי". מפרש רש"י: "אין בהם משום רפואה - באכילתו, להאיר העינים, דלא מסו. כוסברתא - אלייאנדר"א. אפילו לדידי - דמאור עינים אנא, קשה לי לכאב העין, אם אוכלנו".
 

    
גד השדה  - תפרחות      
צילם:  Rlevse
  גד השדה - גרגירים  אבקת תיבול ועלים       
צילם:  Henna


גודגדניות – דובדבנים

בספרות הראשונים והאחרונים העוסקת בדיני ברכות מופיע השם גודגדניות במשמעות של דובדבנים. אומרת הגמרא (ברכות, נז ע"ב): "שלשה נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה מהן: גודגדניות, וכפניות, ופגי תמרה". מתרגם רש"י ללעז: "גודגדניות - צירתי"ש" כלומר דובדבנים (בצרפתית בת זמננו cerise ובספרדית cerasus. בעברית המדוברת מבחינים בין זני דובדבן מתוקים הנקראים גודגדנים לבין זנים חמוצים הנקראים דובדבנים. מקובל לחלק את שתי קבוצות זנים אלו לשני מינים נפרדים אך להלכות כלאיים נוהגים להתייחס אליהם כמין אחד). זיהוי זה איננו סביר לאור כך שגידול הדובדבן התחיל בארץ רק מאוחר יותר. קושי נוסף נובע גם מתוך התוכן עצמו משום שאין סיבה להניח שהגוף איננו נהנה מאכילת דובדבנים. למרות קשיים אלו פירוש זה הפך לנפוץ ביותר לשם "גודגדניות" בעיקר בהקשרים של דיני ברכות הנהנין. בסידור רש"י (סימן קי"ב) מוזכרות הגודגדניות כפרי: 

"... אבל אתפוחים ועל אגוזים וחבושים וגדגדניות וכל פירות האילן שבעולם, אין זקוק לברך ברכה אחת מעין שלש, כיון דגריעי כולי האי דלא כתיבי בשבח הארץ, אלא בתחילה מברך בא"י אלהינו מ"ה בורא פרי העץ, ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונם, כמו על המים". 

על קיומן של שתי משמעויות שונות לשם גודגדניות אנו לומדים במפורש מדברי הריטב"א (עירובין, כח ע"א): 

"מערבין בפעפועין ובלוגלוגות וגדגדניות. פי' שכל אלו נאכלין כמות שהן ופעמים שאדם סומך עליהם לסעודה, והני גודגדניות אינם אותם שאנו קורין סירישש בלע"ז, אלא מין ירק הוא שעושה זרע וכדאמרינן ואם הקשו לזרע, ורש"י ז"ל פירש שהוא אליאנדרי בלע"ז".

שאלה מעניינת היא מהו מקור הפרשנות החדשה לשם "גודגדניות"? יש לציין שהמשמעות החדשה דחקה כמעט לחלוטין את השימוש בשם גודגדניות בהקשרו המקורי. לדעת הרב קאהוט ב"ערוך השלם" מדובר בטעות תירגום של רש"י או בגירסה שונה:

"... ומה שלועז רש"י ז"ל בברכות נז ע"ב צירתי"ש והוא בלשון צרפתי cerises קירשען בלשון אשכנז בעבור שלא ראה עדנה ספר הערוך בעת שהיה מפרש את מסכת ברכות כמו שהוכחנו כמה פעמים (6) ואולי גרס בברכות במקום גדגדניות: דבדבניות והוא לדעת קצת ציראסי בלשון איטלקי ceraso עיין ערך דבדבן. ואחר פירוש רש"י לברכות נגרר עה"ק (ערוך הקצור) שנ"ב שהעתיק בכאן גדגדניות "ב"א קירשין" וטעות הוא וכן העתיק רמ"ל (רבי משה לאנדוי) בטעות ותמיה שגם בעל כ"כ (כתר כהונה לרבי דוד די לארא) הביא הך פתרון המלה בשם הגאון אומ' וכונתו על רבינו כדרכו אבל בדפ"ע ובכ"י ע' לא נמצא מזה לא דבר ולא חצי דבר".

הרב קאהוט משער שמקור המשמעות החדשה לשם גודגדניות הוא בפירוש מוטעה של רש"י משום שלא ראה את הערוך או בטעות סופר שהחליף במסכת ברכות את ה"דבדבניות" ב"גדגדניות". שתי השערות אלו סותרות זו את זו משום שדווקא הערוך היה זה שפירש ש"דבדבניות" הן דובדבנים. מקור המונח "דבדבניות" הוא בגמרא בעבודה זרה (לט ע"ב): "והדבש, והדבדבניות אע"פ שמנטפין אין בהן משום הכשר משקה". הערוך (ערך "דבדבן") מצטט את גמרא זו ומפרש בפירושו הראשון: "... פי' ציארס"י והוא חב אלמלוך". אכן ברומית ובאיטלקית כמו גם השם הערבי (7) הכוונה לפרי הנקרא היום בפינו בטעות דובדבן. רש"י עצמו פירש שם "והדבדבניות - אשכולות של ענבים" כך שאם הייתה לפניו בברכות גירסה משובשת היה צריך לפרש כך.

הראשון שהעלה את זיהוי הגודגדניות עם הדובדבן הוא רבי שמואל בן חפני גאון סורא שפעל במאה ה – 10. הוא התייחס למאמר הגמרא בברכות ("שלושה נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה מהן"). את זיהוי זה אנו מוצאים במקור בן אותה תקופה (על פי ההשערה). המדובר בקטע מהספר אלפא ביתא דבן סירא (עמ' 46 ב') המובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין). כמובן שעלינו לבחון את האותנטיות של הסיפור ואת התקופה בה חובר. אם נתייחס אליו באמון ונאמץ את הגישה שהוא נכתב במאה ה – 10 הרי שלפנינו עדות קדומה לתקופת רש"י על כך שגודגדניות הן פרי עסיסי שציפתו נאכלת ולא זרעי כוסבר או תלתן: 

"ספר אילנות שבגני, אמר לו שלשים מיני אילנות הם בגנך, עשרה מהם נאכלין כמו שהם ואלו הן: תפוחים תאנים שקמים אתרוגין ענבים ספרגלים אגסים בטנים פלפלין ולימוניא היא לשון ישמעאל שעושין מלוחין, ועשרה מהם נאכלין מה שבפנים ומה שבחוץ נשלכין ואלו הן: רמונים אגוזים שקדים פסתקין סנובדין מורלין קטפילין [קלפילין] גונזרין קרומין. ושמם בלשון ערב גוז לוז פסתק בנדוק שהבלוט דומן צנובר בלוט [...], עשרה מהם נאכלין מה שבחוץ ואלו הן: תמרים זיתים חרובים פירסקין עזרדין שזופים אחוניות גדגדניות חרותים עלוסים. אמר לו ומי נטעם? א"ל אדם הראשון לקחם מגן עדן ולא יצא עד שלקחם משם ברשות הקב"ה. גם לקח עמהם כל מיני בשמים ומיני רפואות אחרים שלשים מינים".
 

 
תמונה 5. דובדבן             מקור 

 

הרחבה

ההתייחסות לגודגדניות כפרי מופיעה בהלכות שונות שמתוכן אציג כמה דוגמאות מספרות הראשונים. בחלק מדוגמאות אלו ניתן למצוא רמזים למאפיינים של הדובדבנים דבר המאשש את הזיהוי הלשוני: 

תוספות (ברכות, לו ע"ב): "קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה - דפירי נינהו מכאן שיש לברך על הגרעינין של גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים וכל מיני גרעינים של פירות בורא פרי העץ".

תוספות הרא"ש (שם): "והגרעינין חייבין בערלה - בגרעינין של כל פירות איירי, מכאן יש ללמוד דעל גרעיני גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים ושל כל מיני פירות מברכין עליהם בורא פרי העץ".

רבינו יונה על הרי"ף (ברכות, כז ע"ב): "אבל אם הוא דבר שדרך לאכלו עם הגרעין שלו כגון גרעין של רמון או גרעין של ענבה או גודגדניות וכיוצא בהם אם אכל אחד מהן אע"פ שאין בה בין הכל כזית דיינינן ליה בריה ומברך לאחריו כל או"א הברכה הראויה לו". 

מרדכי (ברכות, פרק כיצד מברכין רמז קיד): "קליפי אגוזין והגרעינין חייבין בערלה דפרי הם מכאן משמע שיש לברך על גרעיני גודגדניות ועל גרעיני אפרסקים ושל תפוחים וכל מיני גרעינין של פירות בורא פרי העץ".

השאלה המתבקשת בשלב זה היא כיצד ניתן לאכול גרעיני דובדבן וכאן בא לעזרתנו הצל"ח (ברכות, לו ע,ב): 

"ואמנם דלא נשויה להתוס' והרא"ש טועים בדבר המשנה נתתי לבי ועמדתי על כוונתם, וגם הם פשוט אצלם שהגרעינין מתורת שומר אתרבו כמו הקליפים, ואמנם ידוע שהגרעינין כמו גרעיני גודגדניות ואפרסקים וכן שאר פירות יש בתוכם גרעין, והגרעין הוא סחוס קשה כעץ ובתוך הסחוס הקשה הזה יש בתוכו אוכל, ואמנם הסחוס הקשה עם האוכל שבתוכו הכל נקרא בשם גרעין. וסברי התוס' שאין הגרעין שומר לאוכל שסביבו מבחוץ דהיינו עיקר הפרי, שאין הדבר שבפנים שומר את מה שבחוץ, וקליפי האגוז הוא שומר להאגוז שבתוכו, אבל הגרעין שבפנים אינו מגין על מה שבחוץ, וא"כ למה יהיה זה בכלל שומר לפרי, כי את מה הוא שומר ועל איזה דבר הוא מגין. אלא ודאי שהאוכל שבתוך הגרעין הוא עצמו פרי, והסחוס הקשה הוא שומרו ומגין עליו כמו קליפת האגוז על האגוז. והגרעין הנזכר שם במשנה הוא הסחוס הקשה והוא ראוי לצביעה, ואסרו הכתוב משום ערלה כיון שהוא שומר לפרי שבתוכו, ולהכי מותר ברבעי. והתוס' שכתבו כאן שהגרעין הוא פרי, כוונתם על האוכל שבתוך הגרעין, ושפיר כתבו דפרי נינהו, דמדאסר הכתוב הסחוס הקשה משום שומר מכלל שזה שבתוכו הוא פרי".

ספר הרוקח (הלכות טריפות סימן שפד): ניקבה המרה טריפה. ואם ניקבה במקום ששוכבת בכבד והכבד סותמתה כשירה נמצאו במרה גרעיני תמרים או של גודגדניות כשירה ואם של זתים שהן חדים או של פירי אחר, טריפה". 

ספר חסידים (מרגליות, סימן תתמ"ח): חמשים תאנים שחורות וחמשים לבנות ונפלה שחורה השחורות אסורות והלבנות מותרות. נפלה לבנה הלבנות אסורות והשחורות מותרות. כשאינו יודע מה נפלה מעלות זו את זו ובזו ר' אליעזר מחמיר ור' יהושע מקיל כיון ששחורות ולבנות שני מינין הרי גודגדניות אם בירך על האדומות קטנות שהחיינו ואח"כ ראה שחורות צריך לברך עוד על השחורות שהחיינו וכן קדם ובירך על השחורות ואח"כ נזדמנו לו אדומות קטנות יברך שהחיינו אע"פ שטעמן שוה וכ"ש אדומים גדולים ואדומים קטנים או שחורים לפי שישנו שני מינים הם.

פירושי סידור התפילה לרוקח [פח] נשמת כל חי עמוד תקו: "בעולם פרח אדום כגון השקידים פרי שלו לבן, ואם הפרח לבן כגון בוטנים שקורין בלשון אשכנז הגבוט"ש, וכן גודגדניות שקורין צריז"ש בלע"ז הפרח לבן והפרי אדום וכו'".

ספר כלבו (סימן כד): ולענין ברכה שלבסוף נסכמו הגאונים שעל דבר שאינו בריה שלימה ואין בו כזית אין מברכין אלא לפניו בלבד כדי שלא יהנה מן העולם בלא ברכה, אבל לאחריהם אין מברכין כלל, ועל כל דבר שיש בו כזית, ואף על פי שאינו בריה שלימה, או שהוא בריה שלימה אע"פ שאין בו כזית, כגון גרעין של רימון, או של ענב, או גודגדניות וכיוצא בהן מברכין עליהם תחלה וסוף ברכה הראויה להן ... והרבי יונה מעמיד תלמוד שלנו עם הירושלמי ואומר שאם הוא דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין כגון זית וכיוצא בו צריך שיהיה בו שיעור לבד הגרעין, שמאחר שאין דרך לאכלו עם הגרעין לא ישאר בריה שלמה כשמוציאין ממנו הגרעין, ומפני זה הוצרך התלמוד להעמיד הדבר בזית גדול, אבל כל דבר שדרך לאכלו עם הגרעין כגון פרידה של ענב או של רמון או גודגדניות וכיוצא בהן, אף על פי שאין כזית בין הכל, דנין אותה לבריה שלמה ומברכין עליו תחלה וסוף.

ספר תשב"ץ קטן (סימן שכב): "... ושאר אילנות משהוציאו פרי אע"פ שהם עדיין קטנים מאד חשוב הוא לברך עליהם בורא פרי העץ כאלו נגמר הפרי ועל גרעינין של גודגדניות שאנו לועזים צירוש"י וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים ושל כל מיני פירות מברך עליהם ב"פ העץ כאלו אוכל הפרי כדתנן קליפי אגוזים והגרעינים כלם חייבים בערלה ש"מ דגרעינים מקרי פרי". 

 
  
בהכנת רשימה זו נעזרתי בפרופ' מרדכי כסלו ועל כך נתונה לו תודתי.
 


(1) ממגורשי ספרד.
(2) במילון האבה חנדקוק או חנדקוקי הם: lotus. sweet trefoil, מילון וור רושם: חנדקוק - melilot, yellow sweet clover (Melilotus). כנראה שההבדלים הקלים בהצעות הזיהוי נובעים מכך שבערבית לא הבחינו בין מיני התלתן והדבשה. תודה לד"ר חנוך גמליאל על מלאכת התרגום.
(3) בשם "תלתן" כוונתי כמשמעותו בלשוננו שהרי בשפת חז"ל התלתן הוא גרגרנית החילבה.
(4) ב"אוצר לעזי רש"י".
(5) דְּאָכְלָה בֵּיעֵי [שאוכלת ביצים] בזמן הריונה הָווּ [יהיו] לָהּ בְּנֵי עֵינָנֵי [בנים בעלי עיניים גדולות]. דְּאָכְלָה כַּוְורֵי [שאוכלת דגים] הָווּ [יהיו] לָהּ בְּנֵי חִינָּנֵי [בנים חינניים, בעלי חן]. דְּאָכְלָה כַּרְפָּסָא [שאוכלת כרפס] הָווּ [יהיו] לָהּ בְּנֵי זִיוְתָנֵי [בנים יפים, בעלי זיו]. ועוד: דְּאָכְלָה כּוּסְבַּרְתָּא [שאוכלת כוסבר] הָווּ [יהיו] לָהּ בְּנֵי בִּישְׂרָנֵי [בנים בעלי בשר, שמנים]. דְּאָכְלָה אֶתְרוֹגָא [שאוכלת אתרוג] הָווּ [יהיו] לָהּ בְּנֵי רֵיחָנֵי [בנים ריחניים]. 
(6) עמדה זו איננה מקובלת על רוב החוקרים בני זמננו הסבורים שרש"י לא ראה (או כמעט ולא ראה) את פירוש הערוך.
(7) הפירוש המילולי של השם הוא "גרגיר המלך".
  
 

מקורות עיקריים:

י. פליקס, עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 265-267).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 176-177). 

לעיון נוסף:

ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (243-244).
באתר "צמח השדה": "דבשה מחורצת", "גד השדה", "תלתן אלכסנדרוני", "תלתן הביצות". 




א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר