סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מערבין בפעפועין ובחלגלוגות – מלוח

 

"אמר רבי יהודה משמיה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מערבין בפעפועין ובחלגלוגות. ובגודגדניות, אבל לא בחזיז, ולא בכפניות" (עירובין, כח ע"א).

פירוש: אָמַר ר' יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של רַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של רַב: מְעָרְבִין בפירות זולים ולא חשובים כמו פַּעֲפוּעִין וּבַחֲלַגְלוֹגוֹת וּבַגּוּדְגְדָּנִיּוֹת, אֲבָל אין מערבין לֹא בֶּחָזִיז (שחת התבואה) וְלֹא בְּכַפְנִיּוֹת (תמרים רעים) (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: מלוח קיפח   שם באנגלית: Shrubby Saltbush    שם מדעי: Atriplex halimus

נושא מרכזי: לזיהוי הפעפועין


לרשותנו עומדים מעט מאד פריטי מידע המאפשרים לזהות את הפעפועין. ר"ח (עירובין, כח ע"א) מפרש: "פי' פעפועין שמענו כי הן ירקות שיש בהן מליחות והן קאקולי". בעקבותיו מפרש הערוך (ערך "פעפועין"): "פעפועין – בריש גמרא דפ' בכל מערבין בפעפועין ובחלגלוגות, ירושלמי בסוף פיאה פעפועין הן קקולי ויש בהן מליחות". הזהות בין פעפועין ושמם הארמי קקולי מופיעה בירושלמי בפאה (פ"ח דף כ"א) ובעירובין (פ"ג דף כ): "שמואל בר שילת בשם רב: פעפועין וגדגדניות וחלוגלוגות מערבין בהן. בעון קומוי אילין אינון? אמר לון: קקולי וחנדקוקי ופרפחיניה". במקביל ל"ערוך" (1) התייחס גם רש"י לקשר בין השם קקולי לצמח מלוח בסיפור המובא בגמרא בקידושין (סו, ע"א): "מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו". מפרש שם רש"י: "מלוחים - ירקות הם ושמן קקולי בלשון ארמי כמו הקוטפים מלוח עלי שיח".

בסוגייתנו מפרש רש"י: "פעפועין - ירקות שקורין קקולי בלשון ארמי, יוטלי"ש". לעז זה לא פוענח. ד"ר משה קטן (2)מתרגם באופן מסופק "מין סלק" (סלקה?, ירבוז? לעון?). סלק, סלקה וירבוז אינם מלוחים כך שזיהוים כפעפועין איננו עולה בקנה אחד עם שיטת הערוך ורש"י. הלעונין מזוהים על ידי הרמב"ם (פיהמ"ש, כלאים, פ"א מ"ג) עם ה"קטף" שהוא שמו של מלוח הגינה (Atriplex hortensis) בערבית. שם ערבי זה הוא גם שמה של החומעה התרבותית (Rumex acetosa) אלא ששני צמחים אלו חמצמצים ואינם מלוחים. ז. עמר מציע את האפשרות שלעונין הם שם נרדף ל"מלוחים" והכוונה לצמח מלוח קיפח או מין דומה לו בתכונותיו. לדעת מוסף הערוך (ערך "קקל") פעפועין הם שם יווני ורומי של מין ירק מסויים.

מההקשר בסוגייתנו ניתן להסיק שהפעפועין הם ירק מאכל פחות בערכו. מסקנה זו עולה גם מהגמרא בפסחים (קיד, ע"א): "כי אתא עולא אמר: מתלא מתלין במערבא: דאכיל אליתא - טשי בעלייתא, דאכיל קקולי - אקיקלי דמתא שכיב" (3). גם כאן מייצג הירק קקולי מאכל בעל ערך נמוך (לדעת מוסף הערוך הכוונה לצמח בר שניתן לאוספו "ללא דמים" או במחיר נמוך). הזהות המשתמעת מהמקורות בין הקקולי ובין ירק מלוח ובינם ובין מזון עניים רומזת על האפשרות שהפעפועין הם הצמח מלוח המוזכר בדברי איוב (ל א' - ד'): "ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני. ... הקטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם".

איוב מתאר בפסוקים אלו כיצד התהפך עליו הגלגל ואנשים דלים ונחותים בזים לו בעת צרתו. בין התיאורים של אותם אנשים מופיע גם מזונם הדל הכולל עלי מלוח. מפרש שם רש"י: "הקוטפים מלוח עלי שיח - בהיותם במדברות היו קוטפים להם מלוחים על אילנות היערים ואכולי', מלוח שם עשב הוא ובלשון ארמי נקרא קקו"לין ובלשון משנה מלוחים מצו"ש בלע"ז כאותה ששנינו (קדושין סו ע"א) העלו מלוחים על שלחנות של זהב. שיח - אילן כמו אחד השיחים (בראשית כא)".

מדברי איוב ניתן ללמוד שהמלוח היה מאכל עניים וכך גם ניתן להסיק מסיפור ינאי המלך שהובא לעיל. אכילת המלוחים הייתה כתזכורת על עיתות מחסור ולא כמזון ראוי מלכתחילה. אמנם המסקנה שמדובר במזון עניים היא חד משמעית אך זהות הצמח מסופקת ותלויה כיצד נפרש את הביטוי "בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש". לרבינו חננאל הכוונה לבניית המשכן במדבר וא"כ מדובר בצמח מדברי, כמו המלוח, אך הסבר זה קשה שהרי בני ישראל ניזונו מהמן ולא היו זקוקים לצמח דל זה. רש"י מפרש: "כשהיו עסוקים בבנין - בית שני שבאו מן הגולה והיו עניים והיו מוציאין הוצאות במלאכה אף אנו נאכל מלוחין להיות זכר לעוני אבותינו ולהודות לפני הקדוש ב"ה שהצליחנו והעשירנו". על פי פירוש זה הכוונה לצמח הגדל בסביבות ירושלים. אמנם גם המלוח גדל באתרים שאינם רחוקים יתר על המידה, אך סביר יותר שהכוונה לצמחים המתפתחים במעזבות או אשפתות בסביבות העיר. בתלמוד המבואר של הרב שטיינזלץ נאמר שרבים סוברים שהכוונה לרגלת הגינה הגדלה בשדות מושקים. הקושי בזיהוי הרגלה עם המלוח הוא בכך שמשתמע מהפסוק באיוב שהכוונה לשיח ואילו הרגלה גדלה באופן שרוע. מצודות ציון מפרש: "הקוטפים - היו תולשים למאכלם עשב מלוח ועלי אילן ושורש רתמים היה לחמם ומזונם עם כי הדברים האלה אינם נאותים למזון האדם". אם הכוונה לעשב מלוח כלשהו הרי שהביטוי "מלוח עלי שיח" שולל רבים מצמחי המלח ומכוון דווקא למלוח הקיפח שהוא שיח גבוה העשוי להגיע לגובהו של הרותם.  

 

               
תמונה 1.  מלוח קיפח - שיח   תמונה 2.  מלוח קיפח - עלים

 

 

               
תמונה 3.  רגלת הגינה - שיח   תמונה 4.  רגלת הגינה - פרח ועלים

  
 

תמונה 5. שיחי מלוח קיפח - חוף אשקלון

 

הרחבה 

מסורות והצעות לזיהוי המלוח

בתרגום השבעים המלוח נקרא Halima שפירושו צמח מלחות באופן כללי, אך ייתכן והכוונה לצמח ספציפי שוהוא המלוח הקיפח הנקרא אצל דיוסקורידס(4) בשם זה. אישוש להשערה ניתן למצוא בתרגום עקילס. הוולגטה לא נקב בשם צמח מסויים אלא תרגם שמדובר באכילת עשבים וקליפות עצים. בתרגומים הארמיים המלוח מתפרש כנראה כקוצים. רס"ג תירגם "מלוח" והוסיף שהוא אחד ממיני הקוצים וכנראה כלל כאן צמחי בר רעים שונים שאינם בהכרח קוצניים. גם אבן ג'נאח (שורש מלח) זיהה את המלוח עם ה"מלאח" אלא שמשתמע מדבריו שהתכוון למין ספציפי בתוך קבוצת מינים מלוחים: "... וממנו נגזר הקטפים מלוח עלי שיח הוא הנקרא בלשון ערב מלאח והוא מן צמחי החמץ ובו כטעם מלח ואמרו עלי שיח כמו עם שיח כמה שנאמר ויבאו האנשים על הנשים ענינו עם הנשים". ז. עמר מזהה את המונח "חמץ" בערבית כשם קיבוצי למיני מלחה שונים המכילים ריכוז גבוה של מלחים אלקליים שמהם הכינו בעבר חומרי ניקוי. תמיכה בזיהוי ה"מלוח" כמלוח קיפח ניתן למצוא בשמותיו בערבית עד היום. הוא נקרא מלוח' (ملوخ), מליח' (مليخ), קטף בחרי (قطف بحري) קאקלה (قاقلة), קאקלי (قاقلي) ועוד. השם הערבי קאקלי למלוח הקיפח קשור כנראה באופן כלשהו לשם הארמי קקולי. רבי אברהם בן שלמה תיאר את המלוח: "כי המלוח עליו רחבים מעט מעלי זית והוא נאכל כירקות ויש בו מליחות ועפיצות". תאור זה מתאים למלוח הקיפח ושולל מינים אחרים בקבוצת הצמחים המלוחים שעליהם קשקשיים ואינם ניתנים לאכילה "כירקות".

הרד"ק (שורש "מלח" מפרש: "... והמלוח הוא מן העשבים הקשים והרעים ולא יצמחו כי אם במקום קשה דומה למלחה. ויש מפרשים שהוא הנקרא בלעז אורטיג"א ויש אומרים כי הם צמחים מלוחים בטעמם ויקראו בערבי גאסו"ל". ייתכן והפירוש הראשון שמביא הרד"ק והפירוש האחרון מתלכדים משום שה"גאסול" כלומר "צמחי סבון" אלקליים גדלים במלחות. אורטיג"א הוא הסרפד הנקרא בלטינית Urtica. גם זיהוי זה בעייתי לאור כך שהסרפד איננו מלוח ואיננו צמח מדברי. 

ז. עמר הכליל את המלוח בין הצמחים שזיהויים איננו ודאי אם כי הוא ברמת הסתברות גבוה. הוא קיבץ את מסורות הזיהוי העיקריות לשתי קבוצות: המסורת הראשונה רואה במלוח שם כללי לקוצים ועשבים רעים ואילו השניה מצמצמת מתייחסת לצמח מלחה ובעיקר המלוח הקיפח או מין דומה לו. השתמרות השם בערבית ואיזכורו עם הרותם שאף הוא צמח מדבר תומכים בהשערה זו. 
 

המלוח הקיפח


המלוח הקיפח הוא צמח ממשפחת הסלקיים. מין זה הוא הגבוה מבין מיני המלוח בארץ ומכאן שמו "קיפח" כלומר גבוה. צמח זה מנוצל במדבר כצמח מזון חשוב הן לאדם והן לבעלי החיים. לתזונת האדם עלי המלוח משמשים, כאשר הם טריים, לתיבול סלט, וכאשר הם מבושלים ניתן להשתמש בהם כבסיס למרק, הכנת קציצות ולאחר טיגון לאכלם כחטיף. סוג תזונה זה איננו עשיר בקלוריות וחלבונים ולכן שימש רק בעת מחסור. על המלוח כצמח המשמש למזון ואף כתרופה כתב דיוסקורידס: "המלוח – alimos הוא שיח המשמש כמשוכות, צבעו לבנבן, והוא חסר קוצים. עליו דומים לעלי זית אך רחבים ורכים יותר. גדל ליד החופים. את העלים מבשלים כירק. השורשים משמשים כתרופה".(5) תאורו של דיוסקורידס למלוח הולם את תפוצתו ומבנהו של המלוח הקיפח הנפוץ גם בארץ לאורך חופי הים. מאוחר יותר אנו מוצאים את המלוח כצמח רפואה בדברי הרמב"ם (הלכות דעות, פ"ד הלכה י"ג): "... אם היה בחור יאכל בבקר בבקר מלוחים שלוקים מתובלין בשמן זית ובמורייס ובמלח בלא פת".

המלוח מהווה צמח מרעה לצאן ומגדלים אותו באופן מכוון בשטחים ערבתיים המיועדים למרעה. המלוח הוא המזון הבלעדי של מכרסם בשם פסמון. הפסמון בונה את מחילותיו מתחת לשיחי המלוח שמהם הוא ניזון וכך הוא נהנה גם מצל ומסתור. לפסמון התאמות מיוחדות המאפשרות לו להפטר מעודפי המלח הנקלטים מהמלוח. העובדה שהתזונה מהמלוח מספקת לפסמון מים בכמויות לא מוגבלות מאפשרת לו להיות פעיל יום בניגוד לשאר מכרסמי המדבר.

המלוח הקיפח נפוץ בעיקר בבתי גידול מלוחים מסוגים שונים. הוא נפוץ בעיקר באפיקי נחלים במדבריות במקומות שהקרקע מלוחה. הוא גדל בשולי מלחות ולאורך חופי הים התיכון. הצמח נפטר מעודפי מלח בעזרת ריכוזן בשערות מיקרוסקופיות שלפוחיתיות המכסות את העלים. ריכוז המלח בשערות מעניק לעלה גוון לבן המחזיר חלק מקרינת השמש ומונע את התייבשות העלים.
 
בהכנת רשימה זו נעזרתי רבות בר' יוסי אביב"י ועל כך נתונה לו תודתי.
 


(1) רוב החוקרים סבורים שרש"י לא ראה את עבודתו של "הערוך" (רבי נתן בן רבי יחיאל מרומי) שהיה מחכמי איטליה ופעל בשנים 1035 - 1110 למרות שחיו בתקופה מקבילה. רש"י פעל באשכנז בשנים 1040 – 1105. את הדמיון בין פירושיהם ניתן להסביר בכך שהם נעזרו במקורות דומים. ביחס לזיהוי הפעפועין נראה ששניהם הלכו בדרכו של הר"ח.
(2) ב"אוצר לעזי רש"י".
(3) פירוש: כִּי אֲתָא [כאשר בא] עוּלָּא מארץ ישראל לבבל אָמַר: מַתְלָא מַתְלִין בְּמַעַרְבָא [משל מושלים בארץ ישראל] דְּאָכֵיל אַלְיָתָא [האוכל אליה שמנה] טָשֵׁי בַּעֲלִיָּתָא [מתחבא בעליה], מפני הנושים הרודפים אחריו, מתוך שהם חושבים שהוא עשיר. דְּאָכֵיל קָקוּלֵי [האוכל ירקות] אַקִּיקְלֵי דְּמָתָא שָׁכֵיב [על אשפות העיר שוכב], כלומר יושב בראש חוצות ואיננו מתיירא מאחרים.
(4) "הרופא הבוטנאי החשוב ביותר בעת העתיקה היה הסיציליאני דיוסקורידס, שחי במאה הראשונה לספירה: ספרו De Materia Medica הפך כעין תנ"ך של ההרבאליסטים והרופאים האירופים עד לתקופת הרנסאנס. הוא גם טבע את חותמו על צורתן של הפארמאקופיאות (ספרי הכנת התרופות) המודרניות. דיוסקורידס היה רופאם של אנטוניוס וקליאופטרה והצטרף לצבאו של נרון כמנתח. בנדודיו אסף ידע רב על צמחי-רפואה ותאר בכתביו את תכונותיהם ואופן שימושם של כ - 600 צמחים" (מתוך: צמחי רפואות בראי הדורות, זהרה יניב). 
(5) קטע זה הובא על ידי יהודה פליקס (ההפניה להלן). 

 
 

מקורות עיקריים:

יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 186).
 אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 59).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהכנה.
 

לעיון נוסף:

באתר "צמח השדה": מלוח קיפח, "רגלת הגינה", "סרפד הכדורים".
 


 



א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר