סקר
איזו "בבא" הכי קשה?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

הדלה פשתן על גבי היגא – הגה מצויה

 

"מתקיף לה רבינא: הדלה פשתן על גבי היגא הכא נמי דלישתני? אם כן לא מצית אמרת מה פשתן שלא נשתנה, דהא פשתן נמי משתני. א"ל: זה נשתנה ריחו וזה לא נשתנה ריחו"(בכורות, יז ע"א).

פירוש: מַתְקִיף לָהּ [מקשה על כך] רָבִינָא: לדבריך, שהדלייה גורמת לשינוי, אם הִדְלָה פִּשְׁתָּן עַל גַּבֵּי הִיגָא (מין שיח קוצני) הָכִי נַמִי דְּלִישְׁתַּנֵי [כך גם כן תאמר שישתנה]? האם נדון עליו כעל פשתן שנשתנה? אִם כֵּן לָא מָצֵית אָמְרַתְּ [אין אתה יכול לומר] מה שאמרו חכמים בדרשותיהם לעיל: "מַה פִּשְׁתָּן שֶׁלּא נִשְׁתַּנָּה", דְּהָא [שהרי] פִּשְׁתָּן נַמִי מִשְׁתַּנֵי [גם כן משתנה]! אֲמַר לֵיהּ [לו] רב אשי: אין להשוות הדלייה להדלייה, זֶה, גפן שהדלה על גבי תאנה נִשְׁתַּנָּה רֵיחוֹ, וְזֶה, פשתן שהדלה על גבי היגא, לֹא נִשְׁתַּנָּה רֵיחו  (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: הגה מצוי   שם באנגלית: Manna tree, Camel Thorn    שם מדעי: Alhagi maurorum

שם נרדף במקורות: היגי, היגא  שמות בשפות אחרות: ערבית – האג', שאוך אל ג'מאל (קוץ הגמל)


נושא מרכזי: לזיהוי ההגה

 

לנושאים נוספים שנכתבו על ההגה המצויה הקש/י כאן.



ההגה מופיעה בסוגיות שונות בגמרא, כבת זוגו של צמח קוצני נוסף הנקרא היזמי, שמהן ניתן ללמוד על מאפייניהם המשותפים והשונים (ראו במאמר "הני היזמי והיגי מסככין בהו"). על פי תרגום יונתן ההגה (הגא או היגי) מזוהה עם הצמח "חרול" המוזכר בכמה מפסוקי המקרא. כאשר איוב מתאר את בני המדבר, העלובים חסרי הכל הלועגים לו, הוא אומר: "בין שיחים ינהקו תחת חרול יספחו" (איוב, ל ז'). על פי המפרשים כוונת הפסוק היא שאנשים אלו מתאספים תחת צמח הנקרא חרול. תרגום יונתן פירש: "תחות היגי מתחברין" ואם כן הוא מזהה את החרול כהגה. רוב המפרשים המסורתיים אינם מציינים שם ספציפי אלא מזהים את החרול כקוץ באופן כללי. האבן עזרא מפרש: "חרול - מן כסו פניו חרולים והוא חוח". הרלב"ג: "תחת חרול יסופחו - תחת הקוצים יתנגעו ויתנגפו להכנס הקוצים בבשרם. ויהיה יסופחו מענין ספחת או יהיה ביאור יסופח יתאספו ויתחברו מגזירת ספחני נא".

רש"י (שם) מפרש: "חרול יסופחו - אורשיא"ש בלע"ז היו נאספים כמו ונספחו על בית יעקב". ד"ר משה קטן (1) מתרגם "אורטיא"ש (orties) – סרפד". מדברי רש"י משתמע שאין הוא מקבל את פירושו של תרגום יונתן שהרי הוא מזהה את ההיגי עם ורד הבר (ראה להלן) ולא עם הסרפד. זיהוי החרול עם הסרפד בעייתי משום שהוא גדל במעזבות בסמוך ליישובי אדם ובצידי דרכים ולא בשדות או במדבריות. הסרפד הוא שיח נמוך וצורב ולא ייתכן שהתאספו מסביבו.
 

מהו היגי?

ההיגי מופיע במקורות בהקשרים רבים המתארים את מאפייניו אך באופן לא עקבי. כתוצאה מהסתירה בין המקורות כל אחת מהצעות זיהויו כרוכה ביתרונות בצד חסרונות שאותם נסקור בשורות הבאות. הקושי העיקרי נעוץ בעובדה שמחלק מהמקורות משתמע שההיגי הוא שיח נמוך ואילו מאחרים משתמע שהוא גבוה למדי.
 

היגי = הגה מצויה

על פי תרגום יונתן החרול הוא היגי שאותו מציע לעף (2) לזהות על פי הסורית כצמח מהסוג הגה (Alhagi). לדעתו הכוונה להגה מצויה (Alhagi camelorum) הנפוצה מאד בשדות ובמלחות מישור החוף והבקעה (3). ההגה הוא שיח רב-שנתי, בגובה 30-50 ס"מ, בעל קוצים ארוכים הפעיל בעיקר בקיץ. במהלך החורף ניתן לראות את השיח כאשר הוא יבש ואילו שורשיו העמוקים נמצאים בתרדמה. ההתחדשות בעונה הבאה היא מניצנים תת קרקעיים הנמצאים על השורשים הרב שנתיים (ראה ערך ניצן התחדשות במילון המונחים). בגלל מיקום ניצני ההתחדשות על השורשים קשה להיפטר מההגה על ידי חריש משום שהמחרישה לא פוגעת בהם. בדרך כלל עלי ההגה נושרים ותפקיד ההטמעה (פוטוסינתיזה) מתבצע על ידי הגבעולים הירוקים. לכאורה הצמח מצוי בשני בתי-גידול. בקרבת מעיינות במדבר הוא גדל על מי-תהום גבוהים ובית-גידולו השני הוא שדות מעובדים בחבל הים-תיכוני. לא מן הנמנע כי גם בחלק הגשום של הארץ הצמח קשור למקומות בהם הקרקע רטובה במהלך הקיץ.
 

ההיגי כשיח קוצני נמוך

זיהוי ההיגי כצמח הגה מצויה הולם את שאלת רבינא בסוגייתנו (בכורות, יז עא) משום שהפשתן, גם הוא, איננו צמח גבוה ולכן ניתן להדלותו על ההגה שגובהה דומה. העובדה שההגה היא שיח נמוך עולה גם מתוך דברי הגמרא בשבת (ז ע"א): "אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: לבינה זקופה ברשות הרבים, וזרק וטח בפניה חייב, על גבה פטור. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: והוא שגבוה שלשה, דלא דרסי לה רבים. אבל היזמי והיגי, אף על גב דלא גביהי שלשה. וחייא בר רב אמר: אפילו היזמי והיגי, אבל צואה לא. ורב אשי אמר: אפילו צואה" (4) (שבת, ז ע"א). מפרש שם רש"י: "אף על גב דלא גבוה שלשה - הוי מקום פטור לעצמו, דלא דרסי בה רבים עליה, שלא יזוקו. אפילו היזמי והיגי - דדרסי עליה בסנדליהון, אבל צואה, אף על גב דלא גבוה לא דרסי עלה, ורב אשי אמר אפילו צואה". העובדה שאביי ורבא הדגימו את חידושם דווקא ב"היזמי והיגי" ומבלי לציין את גבהם מלמדת שבדרך כלל הם נמוכים משלושה טפחים. 

על קוצניותם של ההיזמי וההיגי ועל היותם שיחים נמוכים אנו לומדים גם מהגמרא בבא קמא (צא ע"ב): "אמר רבי אלעזר: שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית, וכל שכן גופו. ודלמא בגדים שאני דפסידא דלא הדר הוא? כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא, ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא מדלי להו למאניה, אמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה" (5). מתוך כך שרב חסדא הרים את בגדיו על מנת שלא יקרעו ניתן להסיק שתי מסקנות: א. ההיגי וההיזמי קוצניים. ב. צמחים אלו הם שיחים נמוכים משום שאם מדובר בשיחים גבוהים הרמת הגלימה חושפת אותה לסכנת קריעה. רש"י הבין שההגין הם צמחים קוצניים אולי גם מתוך שנימנו יחד עם "העוזרדין" וה"אטדין" שהם צמחים קוצניים (עירובין, לד ע"ב). מפרש שם רש"י: "עוזרדין אטדין והיגין - מיני קוצים הן". יש להעיר שהגרסה בש"ס וילנא היא "הקנין" אך בכל כתבי היד ניכתב "עוזרדין" כפי הגרסה שברש"י. במסכת סוכה (יג ע"א) רש"י פירש: "היזמי והיגי - מיני סנה" ובבבא קמא (קיט ע"ב) "היגא – סנה". סנה איננו רק שם של מין מסויים אלא שם כללי לשיחים קוצניים (ראו עוד על הסנה במאמר "משל לענבי הגפן בענבי הסנה" (פסחים, מט ע"א). 
 

ההיגי כצמח גבוה

על פי תרגום יונתן המזהה את החרול עם ההיגי וזיהוי ההיגי כהגה מצויה (כפי שסבור לעף) לא נוכל לפרש את הפסוק באיוב "בין שיחים ינהקו תחת חרול יספחו" המתאר התקבצות סביב ההיגי. ההגה המצויה היא שיח נמוך, חסר גזע בעל ענפים דוקרניים הסמוכים לפני הקרקע ולכן אין אפשרות להתאסף מסביבה. קושי נוסף עולה מהמדרש (ילקוט שמעוני, פרשת וירא רמז צה) המזהה את "אחד השיחים" במדבר באר שבע שמתחתיו שכב ישמעאל כחרול: "וכיון שהגיע לפתח המדבר התחילה תועה אחר עבודה זרה של בית אביה, ומיד חסרו המים ועיפה נפשו של ישמעאל בצמא, והלך והשליך עצמו תחת חרולי המדבר להיות ישן עליו, ואמר: אלהי אברהם אבי יש לפניך תוצאות מות קח את נפשי ולא אמות בצמא וכו'". למעשה, ובניגוד להצעתו של לעף מזהים כמעט כל המדרשים את "אחד השיחים" עם הרותם. את הסתירה לתרגום יונתן ניתן ליישב אם נטען שקיימת משוואה בין חרול = היגי = רותם. 

מקור נוסף לכך שההגה היא צמח גבוה נמצא בתוספתא (עירובין, ליברמן, פ"ג הלכה טז): "האומר שביתתי בצד אילן בצד חרוב בצד הגה לא אמר כלום עד שיקנה לצפונו או לדרומו וכו'". הגרסה אצל צוקרמנדל היא "בצל" במקום "בצד". מכמה סוגיות בגמרא משתמע שההגה הוא צמח קוצני גבוה שניתן להשתמש בו כמשוכה. בעבודה זרה (מז ע"ב) מציעה הגמרא להשתמש בשיחים אלו, לגידור שטח מתפנה על מנת למנוע את ניצולו לעבודה זרה. "גמרא: והא קא מרווח לעבודת כוכבים? אמר רבי חנינא מסורא: דעבד ליה בית הכסא. והא בעי צניעותא? דעבד ליה בית הכסא דלילה. והא אמר מר איזהו צנוע הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום? ואף על גב דאוקימנא בכדרך, מיהו צניעותא בעי למעבד. דעבד ליה לתינוקות, אי נמי דגדיר ליה בהיזמי והינגי" (6)

שיחי ההיגי מובאים כדוגמה לצמחים שבגלל קוצניותם וכנראה גם בגלל גדלם לא ניתן לזרוע בקרבתם: "אלא מעתה זבין ליה תלת היגי רומייתא דלא מיזדרע בינתייהו, הכי נמי דיש לו קרקע? אמר ליה הנך לא חשיבי, הנך חשיבי" (בבא בתרא, פג ע"ב). בנושא זה ראה במאמר "זבין ליה תלת היגי רומייתא". ההגה המצויה עשוייה לשמש כמשוכה משום שגובהה עשוי להגיע במצבים קיצוניים ל – 1 מ' והיא מתפרשת על פני שטח רחב אך לא ברור כיצד ניתן להתאסף מסביבה (כמתואר באיוב) ולשכב מתחתה כישמעאל.
 

מאפיינים נוספים

א. ההיגי הוא צמח רב שנתי כפי שנאמר בתוספתא (כלאים, ליברמן, פ"א הלכה י"ב): "אין מרכיבין כשות על גבי האגא מפני שירק באילן, ר' יהודה מתיר ירק באילן וכו'". אמנם התוספתא מגדירה את ההיגי כאילן אך לא ניתן להסיק מכאן שאכן מדובר בצמח גבוה משום שבלשון חז"ל צמח רב-שנתי עשוי להקרא אילן גם אם איננו גבוה כעץ. כאמור, ההגה המצויה רב-שנתית כאשר עונת הפעילות מתרכזת בקיץ. מכאן נובעת האבחנה בין עלי ההגה הנושרים ובין "עיקרו": "עיקר חרוב ועיקר האגה ועלי האוג והפרחבלין והאורז, אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור" (תוספתא, שביעית (ליברמן) פ"ה הלכה ו').

ב. במדרש איכה רבה (בובר, פתיחתא כ"ו) נאמר: "... ספו שנה על שנה חגים ינקופו. שנה עלתה, שנה נפקא, ולא היו עולין לפעמי רגלים, והיו הדרכים מעלין היגים". ממדרש זה ניתן להסיק שההיגים הם שיחים המתפתחים במקומות נטושים. תאור המדרש מזכיר את הפסוק במשלי (כד ל'): על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כלו קמשנים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה". למינים מסוג זה יש מאפיינים אקולוגיים ייחודיים המאפשרים להם לחדור לבתי גידול שבהם אין תחרות של מינים אחרים. למשל, צמח מוכר מאד הוא הטיון הדביק המכסה שטחים שהתפנו מצמחייה אחרת כמו צידי דרכים שנסללו לאחרונה או שדות שהופסק בהם העיבוד. המדרש לא מפרט היכן היו הדרכים שעולי הדרכים הפסיקו ללכת בהן אך אם הכוונה למלחות מישור החוף או לשטחי מלחה בבקעה הרי שהתאור מתאים להגה המצוי המשתלט על שטחים נטושים באיזורים אלו. לעומת זאת לא נוכל לקבל את הזהות בין "חרול" להגה מצויה משום שאין היא מתפתחת בשדות של במת ההר שאותם, קרוב לוודאי, תיאר שלמה המלך במשלי. 

ג. ההגה נחשב לעשב רע המפריע לעיבוד השדות ולכן קצצו אותו והשתמשו בו לבעירה: "מסתתי אבנים, מפסקי גפנים, מנקפי הגין, מנכשי זרעים, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן, אסורין משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן, מותרין משום גזל. השוכר את הפועל לנקף עמו בהגין, ולזמר עמו במסמרות, מקום שנהגו להיות שלו הרי אילו שלו, ושל בעל הבית הרי אילו של בעל הבית ואין משנין ממנהג המדינה" (תוספתא, בבא קמא, ליברמן, פי"א הלכה י"ח). בגמרא בבא קמא (קיט ע"ב) מפרש רש"י "ניקוף – שייך בהיגא כמו ונקף סבכי היער בברזל (ישעיה, י ל"ד). בישעיהו רש"י פירש: "ונקף - אף זה לשון קציצה כמו כנוקף זית ונקף לשון ונפעל".

הלכה זו עומדת לכאורה בסתירה להלכה אחרת: "מתניתין: ארבעה דברים פטרו במחנה, מביאין עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב. גמ'. ת"ר: מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים יבשים ... מותרין בגזל עצים יבשים: האי תקנתא דיהושע הוה? דאמר מר: עשרה תנאים התנה יהושע, שיהו מרעין בחורשין, ומלקטין עצים משדותיהן. התם בהיזמי והיגי הכא בשאר עצים וכו'" (עירובין, יז ע"א). ההיזמי וההיגי היו שיחי בר שאחד מעשרת תנאי יהושע העניק להם מעמד "הפקר" וניתן היה לאספם משדות אחרים גם ללא קבלת רשות. ניתן לשער שערכם הכלכלי היה נמוך וכנראה שימשו להבערה ולגידור. מחד גיסא אנו מוצאים בתוספתא שאם בעל הבית מקפיד חל איסור גזל על עצי ההיגי ("מנקפי הגין") ומאידך גיסא תקנת יהושע התירה ללקט היזמי והיגי מהשדות ללא קבלת רשות. ניתן ליישב את הסתירה בכך שתקנת יהושע עוסקת ב"סתם" כאשר בעל הבית לא שכר את הפועל או במקום שאין "מנהג המדינה".

ד. היגי (והיזמי) היו פונדקאים של הצמח הטפיל כשות: "אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה, חייב. מאי טעמא? אמר רבא בר המדורי אסברא לי: לאו אמר רב ששת, האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו" (שבת, קז ע"ב). מפרש רש"י: "כשותא - הומלו"ן, וגדל מתוך ההיזמי, מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו". (על הכשות ראו בהרחבה במאמר "ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה"). על הקשר בין הכשות וההיזמי אנו לומדים גם בגמרא בכתובות (עז ע"ב): "אמר ר' חנינא: מפני מה אין בעלי ראתן בבבל? מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר של היזמי". רש"י: "של היזמי - שמטילין בו כשות שגדל בהיזמי".

ה. "אמר רב חנן בר רבא: הני היזמי והיגי מסככין בהו. אביי אמר: בהיזמי מסככינן, בהיגי לא מסככינן. מאי טעמא? כיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק" (סוכה, יג ע"א). רש"י: "היזמי והיגי - מיני סנה. דנתרי טרפייהו - נושרין עלין שלהן". חידושו של רב חנן בר רבא הוא שניתן לסכך בשיחים קוצניים. מיני סנה הם שיחים קוצניים. על פי דברי אביי שני המינים שונים בהתנהגות העלים לאחר התייבשותם. בעוד שבהיזמי הם נשארים מחוברים לגבעולים הרי שעלי ההיגי נושרים. יש לציין שאכן ההגה המצוי משיר את עליו בקלות וחלק גדול מהעונה הפעילה שלו הוא חסר עלים.  



הגה מצוי -  מראה כללי              צילם: עמרם אשל
 

    
הגה מצוי - פריחה    


היגי = ורד בר

רש"י בעבודה זרה (מז ע"ב) מפרש באופן כללי: "היזמי והינגי - קוצים וברקנים" ואילו בשבת (ז ע"א) מציין שמות ספציפיים: "היזמי - דורצא"י. היגי - איגלטי"ר". ד"ר משה קטן (7) מצטט גירסה שונה ברש"י שבה נכתב "היזמי – רונצ"א" (ronce)שאותו הוא מתרגם ל"קוץ". במקום "איגלטי"ר" הוא כותב איגלינטיי"ר (aiglentier) שהוא ורד בר. למעשה ronce בצרפתית איננו רק שם כללי לקוצים אלא מציין גם שיחי ורד בר וקבוצה של שיחים קוצניים הנקראים באנגלית Bramble. הכוונה לקבוצת מינים שיחניים קוצניים, הנקראים פירות יער. לפירות היער כמו הפטל, האוכמניות ודומיהם פירות קיבוציים (8) מתוקים בגווני שחור או אדום.

פשוט יותר לקבל את פירוש רש"י בעבודה זרה הרואה בהיגי והיזמי שמות כלליים לקוצים וברקנים. אם נקבל את תרגומו של ד"ר משה קטן לשמות המינים שציין רש"י בסוגייתנו מתעוררים מספר קשיים. ראשית, המינים המוצעים הם מטפסים המגיעים לגובה רב יחסית ולכן אינם מהווים דוגמה מתאימה לשיחים נמוכים. אמנם יש לזיהוי זה יתרון בכך שהוא מתאים למקורות מהם משתמע שההיגי הוא צמח גבוה (איוב, המדרש על ישמעאל) אך מאידך גיסא בהיותו מטפס אין מסתתרים בצילו אלא בצל הפונדקאי עליו הוא נשען. אם הכוונה לשיחים של פירות יער הרי שהם אינם גדלים באזורנו אלא בצפון. לשיחי פירות יער ואולי גם לורד הבר יש ערך כלכלי משמעותי ולכן לא ברור מדוע בתנאי יהושע הוענק להם מעמד "הפקר". 
 

      
ורד הכלב - ורד הבר    ורד הכלב-


היגי = קידה שעירה

י. פליקס מציע לזהות את ההיגי עם הצמח קידה שעירה (9). מאפייני הקידה השעירה הולמים היטב רבים מהתאורים שמצאנו במקורות. הקידה היא צמח קוצני בגובה 1.5-2 מ' המשיר את עליו בקיץ. בדומה להגה המצויה גם הקידה פולשת לשטחים שהתפנו אלא שהגורם העיקרי לכיבוש שטחים חדשים הוא שריפות המעודדות את נביטתה. תפוצת הקידה השעירה עשוייה להתאים לפסוק במשלי, על פי תרגום יונתן, המתאר את גורלן של שדות שאינן מעובדות. גם היום ניתן לראות ששדות נטושות או שטחים שעברו שריפה מתכסים במשך הזמן בשיחי קידה שעירה.

הקושי בזיהוי זה הוא בכך שתפוצת הקידה השעירה מוגבלת לאזורים בעלי אקלים ים-תיכוני ואין היא מתפתחת בערבות ומדבריות. מכאן הקושי לזהותה עם החרול שבספר איוב הזהה לאחד משיחי המדבר היבש (חרול – חרה – יבש) כגון הרותם. בנוסף לכך קשה לראותה כ"אחד השיחים" במדבר באר שבע שם תעו הגר וישמעאל. החרול מופיע כצמח מלחה בצפניה (ב ט'): "... כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמורה ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם וכו'". קושי נוסף הוא בכך שהקידה איננה גבוהה די הצורך כדי שיצטופפו בצילה אם כי היא עשוייה להצל על אדם בודד כישמעאל שחיפש מתחתה צל. מאידך גיסא אין ספק בכך שהקידה השעירה גבוהה יותר משלושה טפחים ולכן איננה מהווה זיהוי הולם להיגי בדברי אביי ורבא לגבי מקום פטור ברה"ר (שבת, ז ע"א). כמו כן לא ברורה התועלת בהרמת הבגדים על מנת שלא יקרעו, במעבר בין היזמי והגא, כפי שנהג רב חסדא (בבא קמא, צא ע"ב).
  

    
קידה שעירה- שיח    קידה שעירה - פרחים


 


(1) ב"אוצר לעזי רש"י".
(2) הרב ד"ר עמנואל לעף (סגד, הונגריה 20 בינואר 1854 - בודפשט, הונגריה 19 ביולי 1944) בספרו "צמחי היהודים" (Die Flora der Juden).
(3) השם הלטיני המקובל היום להגה מצויה הוא Alhagi maurorum ואילו Alhagi camelorum הוא השם הנרדף שבו השתמש לעף ואיננו מין שונה. י. פליקס כתב ש- Alhagi camelorum איננו גדל בארץ אולי משום שסבר שמדובר במינים שונים. משמעות השם הלטיני היא "קוץ הגמלים".
(4) פירוש: בקשר לשאלה באיזו מידה שימושם של הרבים מחשיב מקום מוגדר לרשות הרבים, הביאו את ההלכה שאָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא: אם היתה לְבֵינָהּ זְקוּפָה מונחת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק חפץ ממרחק ארבע אמות וְטָח (הדביק) חפץ זה בְּפָנֶיהָ חַיָּיב משום זריקה לרשות הרבים. אבל אם נפל החפץ עַל גַּבָּהּ של הלבינה פָּטוּר כי אין הרבים מהלכים על גבי הלבינה ואין זו רשות הרבים גמורה. אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ [שאמרו שניהם]: וְהוּא דווקא שֶׁגָּבוֹהַ אותה לבינה שְׁלשָׁה טפחים לכל הפחות, שאז לֹא דָּרְסִי לָהּ [דורסים אותה, דורכים עליה] רַבִּים, ולכן, אף שהלבינה ניצבת ברשות הרבים הריהי כמקום בפני עצמו. ואולם הִיזְמֵי וְהִיגֵי, מיני קוצים, אַף עַל גַּב דְּלָא גְּבִיהִי [אף על פי שאינם גבוהים] שְׁלשָׁה טפחים אינם נחשב מקומם לרשות הרבים, כיון שאין בני אדם מהלכים על גבי הקוצים, ולא שייך להחשיב מקום זה כרשות הרבים. וְאילו חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אֲפִילּוּ מקום הִיזְמֵי וְהִיגֵי ברשות הרבים, אם היו נמוכים נחשב מקומם כרשות הרבים, אֲבָל מקום ברשות הרבים בו מונחת צוֹאָה לֹא נחשב כרשות הרבים, שאין אנשים מהלכים במקום זה. וְרַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ מקום ברשות הרבים בו מונחת צוֹאָה נחשב כרשות הרבים, כיון שבסופו של דבר האנשים הממהרים לעבודתם לא יקפידו וידרכו עליה.
(5) פירוש: אָמַר ר' אֶלְעָזָר: שָׁמַעְתִּי, שֶׁהַמְקָרֵעַ עַל הַמֵּת יוֹתֵר מִדַּאי לוֹקֶה מִשּׁוּם "בַּל תַשְׁחִית", וְכָל שֶׁכֵּן מי שמזיק לגּוּפוֹ מתוך צערו על המת שעובר על כך. ודוחים: אין זו הוכחה, וְדִלְמָא [ושמא] בְּגָדִים שָׁאנֵי [שונים], דִּפְסֵידָא דְּלָא הָדַר [שהפסד שאינו חוזר] הוּא, כִּי הָא [כמו זו] שר' יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵי מְכַבְּדוּתָא [היה קורא לבגדיו כבודי], וְרַב חִסְדָּא כַּד הֲוָה מַסְגֵּי בֵּינֵי הִיזְמֵי וְהִגֵא [כאשר היה הולך בין הקוצים], מַדְלִי לְהוּ לְמָאנֵיהּ [היה מרים את בגדיו] ולא היה חושש שבשרו נשרט בקוצים, אָמַר [והיה אומר] הסבר להתנהגותו זו: זֶה הבשר מַעֲלֶה אֲרוּכָה (מתרפא), וְזֶה הבגד אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה (אינו מתרפא) כשיקרע! ואם כן, אפשר שדווקא המקרע על המת יהיה חייב, ואילו החובל בעצמו אין איסור בדבר. 
(6) פירוש: גמרא. על ההלכה ששנינו במשנה שצריך להרחיק מהקיר של בית עבודה זרה, שואלים: וְהָא קָא מַרְוַוח [והרי בכך הוא עושה רווח] לַעֲבוֹדָה זָרָה, שנותן לה שטח גדול יותר מאשר היה לה קודם! אָמַר ר' חֲנִינָא מִסּוּרָא: דַּעֲבַד לֵיהּ [שעושה את המקום המתפנה הזה] לבֵּית הַכִּסֵּא. ומקשים: וְהָא בָּעֵי צְנִיעוּתָא [והרי צריך צניעות] לבית הכסא, וכאן אינו יכול להצניע את עצמו! ומשיבים: דַּעֲבַד לֵיהּ [שעושה אותו] בֵּית הַכִּסֵּא של לַיְלָה שנפנה לצרכיו שם רק בלילה, בזמן שאין אנשים מצויים שם. ומקשים: וְהָא [והרי] אָמַר מָר [החכם]: אֵיזֶהוּ צָנוּעַ? הַנִּפְנֶה בַּלַּיְלָה בְּמָקוֹם שֶׁנִּפְנֶה בַּיּוֹם; וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא [ואף על פי שהעמדנו] את ההלכה הזו לא לענין המקום עצמו, אלא בִּכְדֶרֶךְ לומר שכדרך שנפנה ביום שאינו מגלה עצמו, כך נפנה בלילה שאינו מגלה עצמו, מִיהוּ צְנִיעוּתָא בָּעֵי לְמֶעֱבַד [מכל מקום צניעות צריך לעשות], וכאן אין לו מקום צנוע! ומשיבים: דַּעֲבַד לֵיהּ [שעושה אותו] בית הכסא לְתִינוֹקוֹת, שאינם נזהרים בכך. אִי נַמִי [או גם כן], דְּגָדֵיר לֵיהּ [שגודר אותו את המקום הזה] בְּהִיזְמֵי וְהִינְגֵי (במיני קוצים) כך שלא יוכלו להשתמש במקום. 
(7) ב"אוצר לעזי רש"י".
(8) פרי מקובץ (apocarpic fruit) - פרי הנוצר מעֱלי מפורד עֲלי-שחלה, שכל אחד מהם מתפקד כעֱלי בודד, כך שבעת הבשלת הפרי מתקבלת קבוצת פרודות על מצעית משותפת, כדוגמת הפטל.
(9) יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 222).

 

 

מקורות עיקריים:

 י. פליקס, עולם הצומח המקראי, עמ' 224-225. 

לעיון נוסף: 

באתר "צמח השדה": הגה מצוי, ורד הכלב, קידה שעירה

 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.





כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

  1. כה תשרי תשפ"ג 19:26 מגאר , ת.ד 2046 מיקוד 201280 | סלימאן אבוגוש

    מעניין אשמח לקבל עדכונים

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר