טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים – כבש
"ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים. מנא הני מילי? אמר רב חסדא: אתיא גיזה גיזה, כתיב הכא ראשית גז צאנך תתן לו וכתיב התם ומגז כבשי יתחמם, מה להלן כבשים, אף כאן כבשים; ונילף גיזה גיזה מבכור ... אמר קרא: תתן לו - ולא לשקו; אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב! בעינן גיזה וליכא" (חולין, קלז ע"א).
פירוש: שנינו במשנתנו כי דין ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים בלבד. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב חסדא: אתיא [בא, נלמד הדבר] מגזירה שווה של המילים "גיזה" "גיזה", ומפרט את דבריו, כתיב הכא [נאמר כאן, בדין ראשית הגז] "וראשית גז צאנך תתן לו" וכתיב התם [ונאמר שם, בדברי איוב] "ומגז כבשי יתחמם", מה הגיזה האמורה להלן באיוב, הריהי בכבשים, אף הגיזה האמורה כאן בראשית הגז, הריהי זו שבכבשים ... ומשיבים: אין לומר כן, כיון שאמר קרא [הכתוב] במצות ראשית הגז לכהן "תתן לו" — הרי זה מורה שצריכה היא להיות נתינה של ממש לכהן עצמו, באופן שיוכל הכהן ליהנות ממנה במלבושיו, ולא נתינה שאינה מועילה אלא לשקו. ואף גיזת השור אינה ראויה למלבוש אדם, אלא לשק בלבד. ומקשים: אלא מעתה שטעם הפטור בגיזת השור אינו אלא משום שאין היא ראויה לעשיית בגד לכהן, מעתה הנוצה (שיער) של עזים ליחייב [שתתחייב] בראשית הגז, שהרי אפשר לעשות ממנה בגד! ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] בחיוב ראשית הגז דבר הבא מן הצאן על ידי מעשה גיזה, ואילו בנוצה של עיזים ליכא [אין כאן] דבר הבא על ידי מעשה גיזה, שאין הנוצה נגזזת אלא נתלשת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כבש האליה שם באנגלית: Fat-tailed Sheep שם מדעי: Ovis orientalis platyura
שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין
נושא מרכזי לעיון: המקור להבדל במעמד סוגי השיער השונים לגבי מצוות "ראשית הגז"?
לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.
מתחילת הסוגיה משתמע, לכאורה, שמעמדם של סוגי השיער השונים לענין מצוות ראשית הגז נקבע על ידי דרשות "טכניות" בלבד. בשלב הראשון נלמדת גז"ש מהפסוק באיוב "ומגז כבשי יתחמם" ש"גז" מתבצע בכבשים בלבד (1). בשלב השני מוציאה הדרשה את השור מכלל המצווה, למרות שמבכור ניתן ללמוד שגם בשור קיימת גזיזה, משום שנאמר "תתן לו" ולכן אין לתת לו "צמר" שאיננו מיועד לבגד אלא רק לכלי כמו שק. בלשון רש"י: "לו למלבוש ולא לשקו - וגיזת שורו אין ראויה אלא לשק". שיער עיזים איננו בכלל המצווה משום שאיננו נגזז אלא נתלש (משום כך נקרא נוצה). רש"י: "להכי קרי ליה נוצה - שאין דרך לגוזזן אלא לתולשן כנוצה של עוף". בדרך כלל כסות העיזים נקראת שיער וכך מצאנו לעיל (קלד ע"ב): "להביא צמר שבראש כבשים, ושער שבזקן תיישים". תוס' (שבת, כז ע"א) מבחין בין שיער לנוצה:
"ונוצה של עזים - תימה מאי איצטריך ריבוי לנוצה של עזים (לקבלת טומאה) הא כתיב שק בהדיא בקרא, ושק הוי מדבר הבא מן העזים כדמוכח בפרק במה אשה (לקמן דף סד:)? ותירץ ר"י דשק הוי מן השער של עזים וההיא מיקרי שער ולא נוצה, ומן הדק דאיקרי נוצה עושים בגדים ולא שק, ועל שם שמורטין אותה כמו נוצת התרנגולין קרי ליה נוצה. ואומר ר"י דכן משמע בפרק ראשית הגז (חולין דף קלז.) דקאמר דראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים דאמר קרא ראשית גז צאנך ואתיא גיזה גיזה מגז כבשי יתחמם (איוב לא) ופריך התם ונילף גיזה גיזה מבכור ויהא נוהג אף בשוורים אמר קרא תתן לו ולא לשקו ופריך נוצה של עזים ליחייב אלמא נוצה לא הויא בכלל שק".
למסקנה מביאה הגמרא את דברי רבי יהושע בן לוי: "לעמוד לשרת - דבר הראוי לשירות, הכא נמי: דבר הראוי לשירות" וכאן עוברת הגמרא לנימוק פונקציונאלי להגבלת המצווה דווקא לצמר כבשים. מפרש רש"י: "לעמוד לשרת דבר הראוי לשירות - לתכלת דבגדי שרד והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים". המשך דברי הגמרא מצמצם עוד יותר את טווח החיוב: "אלא גיזה גיזה למאי אתא? לכדתנא דבי ר' ישמעאל, דתנא דבי ר' ישמעאל: כבשים שצמרן קשה פטורים מראשית הגז, שנאמר ומגז כבשי יתחמם". רש"י: "שצמרן קשה - כגון שהיו משונים משאר כבשים. יתחמם - לא מיקרי גז אלא בר חימום". לכאורה נראה שהקשר שמציע רש"י בין המונח "גז" וחימום הוא לשוני בלבד כלומר רק הסרת דבר מחמם נקראת "גז" אך למעשה ייתכן והכוונה לקשר ענייני. בגלל מבנה סיבי הצמר (ראה ב"הרחבה") הם אחוזים ומשולבים זה בזה ויוצרים גושי שיער הדוקים. מבנה זה אחראי הן לכושר החימום הטוב של הצמר והן לכך שחייבים לגזוז אותו מעל הכבשה ואין אפשרות נוחה לתלוש אותו.
בפסוקי התורה אנו מוצאים התייחסות לא רק לתפקיד הכוהנים במקדש אלא גם דאגה לרווחתם בגבולין. בספר דברים (יח א'-ד') מתואר הקשר בין העבודה למתנות הכהונה: "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון ... וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה. ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו". רווחת הכהן מתבטאת בפסוקים בשני תחומים המקבילים לזכויותיו במקדש והם "לחם לאכול ובגד ללבוש". הדאגה ל"לחם לאכול" כלומר המזון באה לידי ביטוי במתנות הכהונה לסוגיהן (החלק הניתן מיבול השדה ומהבהמות) ו"בגד ללבוש" במצוות ראשית הגז. את דרשת ר' יהושע בן לוי ("לעמוד לשרת - דבר הראוי לשירות וכו'") ניתן להבין כהקבלה בין מצב הכהן במקדש, בזמן עבודתו, עת הוא מקבל בגדי כהונה עשויים מצמר מנכסי הקדש, למצבו בביתו שבגבולין שגם בו אין הוא מופקר לגורלו. ממילא מובן מדוע סובבים פרטי מצוות ראשית הגז סביב שאלת הפונקציונאליות של הנתינה. במשנה מצאנו ששיעור הנתינה הוא "כדי לעשות בגד קטן". כאמור גם איכות הצמר הניתנת לכהן היא איכות הראויה ללבישה. בהקשר הזה ראוי לציין שמצוות המתנות (זרוע, לחיים וקיבה) היא למעשה "מצווה תאומה" למצוות ראשית הגז ונועדה גם היא באופן דומה להשוות את תנאי הקיום החומרי של הכוהנים בביתם לתנאים שלהם הם זוכים במקדש. כפי שבמקדש זוכים הכוהנים באכילת בשר קודשים, כך דואגת להם התורה בביתם לאכילת בשר חולין ממתנות זרוע לחיים וקיבה.
על פי גישה זו נוכל להבין מדוע מצוות "ראשית הגז" הוגבלה לכבשים בלבד וגם בהם רק לזנים בעלי צמר הראוי לטוויה (צמר רך ולא קשה). שיער הבקר והעיזים איננו ראוי לטווית חוטים להכנת בגדים, בגלל מבנהו הגס יותר (ראה בטבלה) והעדר הפיתולים במבנה הסיב. בעיזים אנו מוצאים שתי צורות שיער. האחת גסה המיועדת להכנת שקים ואילו השניה העדינה יותר (על פי התוס') ראוייה להכנת בגדים. בהו"א צורה זו הוצאה מכלל המצווה בגלל שאין היא בכלל גזיזה אך ייתכן ולמסקנה גם שיער עיזים זה פטור מ"ראשית הגז" בגלל איכות ירודה יותר בהשוואה לצמר כבשים.
קוטר השיער במיני פרסתנים מבוייתים ולא מבוייתים. (2) (מתוך A. Lungu et al 2007)
הרחבה
מרקם הצמר לעומת השיער
שאלה שיש לתת עליה את הדעת מהם המאפיינים הגורמים למראה והתכונות השונים של השיער והצמר שהרי גם מקור הצמר הוא שיער בעל החיים? צמר הוא למעשה סיבים שמקורם שיער של בעלי חיים מבויתים ובעיקר כבשים. לרוב הסיבים של הכבשים המבויתות יש שני מאפיינים עיקריים המבדילים בינם ובין שיער או פרווה. א. הם מכוסים בקשקשים המסודרים בצורה המסייעת לבעל החיים לסלק מעליו זרעים ותרמילי צמחים הנאחזים בו בעת המעבר בין צמחים. ב. הסיבים מפותלים בצפיפות התלויה בזן הכבשה. בזן המרינו בעל הצמר העדין, למשל, יש עשרות פיתולים לכל ס"מ ואילו בצמר גס עשוי להיות פיתול אחד או שנים לכל ס"מ. לשני מאפיינים אלו יש השפעה רבה על אפשרויות הניצול של הצמר. הקשקשים והפיתולים מאפשרים לטוות את הסיבים לחוטים או להדקם בתעשיית הלבד מבלי שהם יחליקו וישתחררו זה מזה. בניגוד לצמר הרי שלשיער אין קשקשים או שהם מעטים והוא איננו מפותל ולכן כמעט ולא ניתן לטוויה. ליעילות הטוויה תורמת גם גמישות הצמר בהשוואה לשיער. ניתן להבחין בהבדל בין צמר הכבשים ושיער העיזים גם במבט שטחי בשדה. השערות בפרוות העיזים נראות חלקות ומופרדות זו מזו ואילו בכבשים ניתן לראות שיער מפותל האסוף במקבצים הנראים כגלים או תלתלים.
הקשקשים והפיתולים מגדילים את נפח הצמר על ידי לכידת חללי אוויר גדולים ואוויר זה תורם ליכולת הבידוד הטובה של הצמר. בקרב הבדואים, למשל, משמש הצמר לא רק להגנה מפני קור אלא גם למנוע חדירת אנרגיית חום לגוף. איכות הצמר נקבעת על פי מספר הפיתולים של הסיב. תכונה נוספת המבדילה בין זני הכבשים היא היחס בין כמות הצמר הנמצא בכסות גופם לבין זיפי הצמר המהווים את השכבה העליונה של הפרווה. ככל שהיחס בין הצמר לזיפים גבוה יותר כך חומר הגלם מבוקש יותר עבור טוויה ותעשיית הלבד.
צבע צמר הכבשים ושיער העיזים
הביות בצמחים ובעלי חיים התבצע בעזרת ברירה משני סוגים שהשלימו זה את זה: 1. ברירה מודעת על ידי המגדלים של תכונות רצויות. 2. ברירה לא מודעת שהתבצעה מעצם העובדה שהגידולים נותקו מסביבתם הטבעית והועברו לסביבה חדשה ושונה מעשי ידי אדם. הבדלים סביבתיים אלו גרמו באופן אוטומטי לשינויים חריפים בלחצי הברירה. במעבר זה לסביבת האדם התאמות חיוניות רבות לצורך השרדות בטבע איבדו את חשיבותן. תכונות חדשות שנבררו באופן אוטומטי הביאו להתפתחות מערך תכונות חדש המאפיין אורגניזם מבויית. מחקרים רבים בדקו את שרשרת השינויים שעבר הצאן (כבשים ועיזים) במהלך ביותו מאבות המוצא המשוערים שלו. המחקרים מצביעים על שינויי מבנה והתנהגות הדרגתיים שליוו את הביות. ניתן לעמוד על טיבם של השינויים בעיקר לפי שרידי עצמות צאן הנמצאים באתרים ארכיאולוגיים. המחקר של צבע השיער של הצאן בעייתי יותר משום שהחומר האורגני, כמו שיער וצמר, מתכלה לאחר מות בעל החיים. המחקר בתחום זה, ובמיוחד ביחס לראשיתו של הביות, חייב להתבסס על השוואות למינים ותופעות הקיימים בהווה.
צמר כבשים
כפי שכבר ראינו, על פי המקורות השונים, צמר הכבשים הוא לבן ואילו שיער העיזים שחור. למעשה התמונה מורכבת יותר ודי אם נזכר במגוון הצבעים שמתארת התורה במהלך המאבק שניהל יעקב עם לבן על גובה משכורתו. הדעה המקובלת בין הביולוגים היא שבמהלך ביות הכבשים (ומקורות נוספים לסיבים) אחת מהתכונות החשובות שנבררה היא צבע צמר לבן משום שבעולם העתיק הוא היה הנוח ביותר לצביעה בצבעים בהירים.
הצבע של השיער והצמר ביונקים ונוצות העופות נקבע בעיקר על ידי כמות ואיכות המלנינים (כמה טיפוסי פיגמנט) המיוצרים בתאים מיוחדים הנקראים מלנוציטים ומועברים לקרטינוציטים (התאים הבונים את פני שטח העור). קיימים שני סוגים עיקריים של מלנין השונים זה מזה מבחינה כימית: eumelanins האחראיים לצבע שחור עד חום ו – pheomelanins בצבע צהוב עד אדום. בכבשים הצבע הלבן איננו ביטוי ללבקנות (רמת ייצור פגומה של מלנין) אלא תוצאה של גן דומיננטי (שולט) הגורם באופן פעיל לדיכוי סינתיזה של מלנינים וכך מסתיר את כל הצבעים שהיו אמורים להתבטא. הצבע השחור ברוב הכבשים הוא תוצאה של גן רציסיבי (נשלט) ולכן בהכלאה בין איל ורחל ששניהם בעלי גנוטיפ (הרכב גנטי) הטרוזיגוטי (שניהם בעלי גן אחד לצבע שחור וגן אחד לצבע לבן) יתקבלו צאצאים שכרבע מהם שחורים. למעשה בגלל תהליכי ברירה שנמשכו אלפי שנים ברוב הגזעים הגנוטיפ ההטרוזיגוטי נדיר מאד ולכן הופעה של פרט שחור נדירה מאד (מכאן נובע הביטוי "כבשה שחורה" בהתייחס לבן משפחה חריג). יש להעיר שקיימות סיבות נוספות להופעת צבע שחור כמו שונות בבקרה גנטית הגורמת להופעת כתמים בגדלים ובמקומות שונים (ראה בתמונה) או קיומם של מעט גזעים בעלי צבע שחור באופן נורמלי. הנושא של הופעת סיבים שאינם לבנים מעסיק מאד את יצרני וצרכני הצמר הגולמי המחפשים דרכים למנוע את הופעתם בשיטות שונות. מאמץ מחקרי רציני מושקע באמצעים לזהות כבשים בעלי פוטנציאל גנטי לא מתאים על מנת לסלקם מתוך העדרים המיועדים לגידול צמר.
צבע העזים
בניגוד לצבעו הלבן של צמר הכבשים, שנברר בתהליכי סלקציה ממושכים, על מנת להתאימו לשימוש בתעשיית הטקסטיל, הרי שצבעם של זני העזים המקומיות הוא שחור. בשיר השירים (ו ה-ו) אנו מוצאים את התאורים: "... שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד. שניך כעדר הרחלים וכו'". במפורש נוכל למצוא ברש"י בשבת (עז ע"ב) ד"ה ברישא חשוכא: "סתם עזים שחורות, סתם רחלות לבנות".
לקבוצת העזים השחורות שייך הזן המקומי הנקרא בלדי או סורי ועז הנגב (העז הבדואית או העז השחורה). סביר להניח שלאור כך ששיער העיזים כמעט ולא שימש להכנת בגדים (השתמשו בו בתערובת עם צמר הגמלים להכנת יריעות אהלים) צבעו נותר כפי שהיה באב המוצא שחי באזורנו כלומר בצבע שחור. מחד גיסא לא היה יתרון לצבע הלבן משום שלא היה צורך בצביעה ומאידך גיסא היה יתרון לצבעים כהים. השאלה מדוע מיני בעלי חיים מדבריים רבים ובכללם העז הבדואית בעלי צבע שחור העסיקה ומעסיקה חוקרים רבים משום, שלכאורה, הצבע השחור איננו מתאים לתנאי מדבר. התברר שעז שחורה סופגת 80% מהקרינה המגיעה אליה בניגוד ל – 40% בעז לבנה ולכן לכאורה עדיף לעזים להיות לבנות על מנת להימנע מהתחממות. הועלו כמה הצעות לענות על שאלה זו:
א. המלנין הספוג בשיער ובעור מגן על בעל החיים מקרינת U.V. (אולטרה סגול) הגורמת לגידולים סרטניים.
ב. לצבע שחור יש יתרון בהסוואה משום שהקרינה החזקה במדבר, בעל צבע הרקע הבהיר, גורמת לניגודי אור וצל חזקים ולכן קשה להבחין בבעל חיים שחור כאשר הוא נח בצל.
ג. בתקופות קרות או בשעות קרירות העזים השחורות יכולות לספוג קרינת שמש ביעילות ובכך לחסוך באנרגיה לצורך חימום הגוף. בשעות החמות הן יכולות להסתתר בצל.
ד. השיער השחור סופג אנרגית חום ביעילות רבה יותר מאשר צבע לבן, קרינת החום איננה מגיעה במישרין לעור ובכך נמנעת התחממות הגוף.
תמיכה מסויימת בהצעה שהצבע הלבן בכבשים נברר עבור טווית חוטים לאריגת בגדים היא העובדה שגם זני עיזים ששימשו בתעשיית הטכסטיל בזכות שיער עדין הם, אכן, בצבע לבן.לדוגמה הזנים אנגורה וקשמיר המפורסמים בזכות צמרם העדין. מוצא זנים אלו בהרי ההימלאיה שם היה יתרון לצמר עדין שיגן מפני על בעל החיים מפני הקור. זנים אלו הגיעו מערבה עד לאירופה בתקופות מאוחרות ולכן לא השפיעו על דימויה, המקובל במקורות, של העז כמבטאת צבע שחור. היום ניתן לראות בארץ עיזים בגוונים נוספים אך הן במיעוט ומקורן הוא כנראה הזן דמשקאי (שאמי) שהוכנס ארצה מסוריה מאוחר יותר. במשק העברי האינטנסיבי מגדלים את הזן זאנן (Saanen) שצבעו לבן. מקור זן זה בשוויץ והוא בעל תנובת חלב גדולה רבה בהרבה מזו של הזנים שמגדלים במשק הערבי.
 |
|
 |
|
כבשה - הגוף מכוסה בקבוצות שיער מסולסל
|
|
עז - הגוף מכוסה בשיער
|
עז קשמיר צילם: Charles Esson
(1) דברי המשנה: "וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות" (גרסת רש"י "רחלים") מתייחסים הן לכבשים הזכרים והן לנקבות כפי שנאמר בסוף המשנה. האחרונים דנו בשאלה מדוע השתמשה המשנה דווקא בשם הנקבי. ייתכן לתרץ שבדרך כלל גידלו את הנקבות משום שמהן ניתן היה להפיק גם חלב. למשל, במנחה ששלח יעקב לעשיו היו 200 רחלים ורק 10 אילים.
(2) Image Analysis of Animal Hair: Morphological Features Useful in Forensic Veterinary Medicine.
לעיון נוסף:
פורטל הדף היומי: לימד על העז שאינה טעונה אליה.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
