סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

תיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין – קצח הגינה

 

"תא שמע: תיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין, כשרה. מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת" (מנחות, כג ע"ב).

פירוש: תא שמע [בא ושמע] ראיה ממה ששנינו: מצה שתיבלה בקצח, בשומשמין, ובכל מיני תבלין – כשרה לאוכלה בפסח, שכן מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: קצח הגינה   שם באנגלית:  Fennel Flower, Black Cumin   שם מדעי: Nigella sativa

שם נרדף במקורות: קיצחא   שמות בשפות אחרות: ערבית - קזחא


נושא מרכזי לעיון: לזיהוי הקצח


קצח הגינה נכלל בסוג קצח ממשפחת הנוריתיים הכולל כ – 20 מינים שכולם חד שנתיים. הסוג נפוץ בעיקר בחבלים הים תיכוני והאירנו - טורני .

בארץ גדלים 5 מיני בר ואליהם ניתן להוסיף מינים תרבותיים הגדלים בגינות נוי ואת קצח הגינה שמוצאו בדרום -מערב אסיה. בעבר גידלו בארץ את קצח הגינה כדי להשתמש בזרעיו כתבלין אך היום כמעט ואין מגדלים אותו למטרות חקלאיות. ניתן למצוא פרטים מעטים פליטי תרבות בצידי דרכים ושדות מעובדים. לרוב מיני הקצח יש זרעים שחורים ומכאן שמו הלטיני של הסוג Nigella כלומר שחור (Niger). במקרא וספרות חז"ל מופיע השם קצח כגידול חקלאי. הקצח נחשב בעת העתיקה כצמח מרפא וכך מתייחסת אליו גם הרפואה המודרנית.

מסוגייתנו נוכל ללמוד שהשתמשו בזרעיו לתיבול לחם או מצה בדומה לשומשום. באופן זה מפרש רע"ב (טבול יום, פ"א מ"ה): "הקצח - מין זרע שחור. ובלע"ז נייל"ו ורגילין לתת ממנו בלחם". עד היום משמש הקצח למטרה זו ואנו מוצאים אותו כחלק מהעיסה או כציפוי למיני מאפה שונים. מעניין שגם היום נפוץ השימוש בתערובת קצח ושומשום (ראה בתמונות).  ממהלך הסוגיה לא נוכל להפיק מידע רב לגבי זהות הקצח והשומשום אך ניתן להסיק שמדובר בתבלינים הראויים לאכילה כמות שהם, או לפחות כשריכוזם בעיסה גבוה. בהו"א מבינה הגמרא שכמות התבלינים גדולה מאשר כמות הקמח ולמרות זאת ניתן לצאת ידי חובה באכילת המצה. אם התבלינים היו בלתי אכילים  בצורה זו  לא היה מקום להו"א משום שאין דרך אכילה בכך. אין ספק שהקצח והשומשום המזוהים בשם זה על ידינו ראויים לאכילה גם כאשר הם אינם בתוך תערובת.
  

        
זרעי קצח   מאפה עם ציפוי קצח ושומשום




קצח הגינה          צילם:  AndreHolz

 

הרחבה

מתוך התרגומים העתיקים ומתוך התיאורים בספרות חז"ל ניתן להסיק שאכן הקצח במקורות הוא הצמח הנקרא בשם זה גם בפינו. השם הערבי קזחא שומר על צליל השם. הרמב"ם בפיהמ"ש (טבול יום, פ"א מ"ה) מביא את השם הערבי הדומה לשם סנוג בערבית מצרית: "וקצח. בלשון ערב שונ"ז, והוא הידוע במצרים בדמיון השחור". הערוך מפרש נייל"א בדומה לשם הלטיני Nigella. רש"י מפרש בברכות (מ ע"א): "קצח - רבותינו מפרשים נייל"א בלע"ז, אבל אני שמעתי מין זרעים שזורעין אותו בארץ ישמעאל". ד"ר משה קטן מתרגם ב"אוצר לעזי רש"י" נייל"א לקצח. מפירוש רש"י עולה הסתייגות מהזיהוי המקובל אך ייתכן ואותם "מין זרעים הנזרעים בארץ ישמעאל" זהים לזרעי הקצח. הסתייגות נוספת אנו מוצאים בדברי הראב"ד בעדויות (פ"ה מ"ג): 

"... פירש בערוך ניל"א בלע"ז ואין דעתי מיושבת עליו לפי שלא ראיתי מימי אדם שזרעה בכונה וכתיב (ישעיה כ"ח) והפיץ קצח וכמון יזרוק. ואני שמעתי כי הוא אלקרוביי"א והיא אלכמו"ן. אלא שהכמון ארוך ממנו מעט. והיינו דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק וכתיב (שם) לא בחרוץ יודש קצח וגו' כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט וכו'". 

ממהלך דברי הראב"ד משתמע שלאחר שהביע הסתייגות מזיהוי הקצח הוא חוזר לזיהוי המקובל משום שגם לאחר שהציע את הכמון כמועמד להיקרא קצח הוא מסיים במשפט: "אלא שהכמון ארוך ממנו מעט" כלומר הקצח איננו כמון (ראה בתמונות). ייתכן ומקור ההחלפה בין הקצח ובין הכמון הוא הדמיון בעוצמת הריח. על פי הגמרא בברכות (מ ע"א) הקצח שימש להוספת טעם ללחם אך בגלל ריחו החזק נהגו להסיר אותו לאחר האפייה וגם הכמון הוא בעל ריח חזק החודר ללחם הנאפה בתנור שהוסק בכמון (ראה: "לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון"). הטענה של הראב"ד שמעולם לא ראה אדם הזורע קצח קשורה אולי למקום מגוריו שם צמח הקצח באופן טבעי. 
 

       
 זרעי קצח          צילם:  TheGoblin    זרעי כמון          צילם:Sanjay Acharya

 
שמו של הקצח מופיע בספר ישעיהו (כח כ"ה): "הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמן יזרוק ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבלתו". לדעת המפרשים המסורתיים הפסוק מתאר את אופן זריעתם של גידולים שונים כאשר הקצח נזרע על ידי "הפצה" במקביל לזריעת הכמון שהיא על ידי "זריקה". מפירוש רש"י (שם) ואחרים משתמע שמדובר בשתי שיטות חקלאיות שונות: "והפיץ קצח - אם קצח בא לזרוע, זורעה בתפוצה, ואם כמון בא לזרוע זורעו בזריקה, קצח מין אוכל הוא". הדבר מודגש יותר בפירוש "מצודת דוד": "והפיץ קצח - כשבא לזרוע קצח זורעה בהפצה ואם בא לזרוע כמון זורעה בזריקה כל מין כדרכו".

שאלה מתבקשת היא (שאלה זו הוצגה בפני על ידי עמי תמיר) במה שונה ה"הפצה" מ"זריקה" שהרי תנאי להפצה או פיזור הוא זריקת הזרעים. ייתכן ואכן "תרגום יונתן" סבר שאין מדובר בפעולות שונות אלא בשמות נרדפים לפעולה חקלאית זהה והיא זריקה: "הֲלָא אִם יְשַׁווּן בֵּית יִשְׂרָאֵל אַפֵּיהוֹן לְמֶעְבַּד אוֹרַיְתָא וִיתוּב וְיַכְנֵישׁ יַתְהוֹן מִבֵּינֵי עַמְמַיָא דְאִינוּן מְבַדְרִין בֵּינֵיהוֹן הָא כְקִצְחָא וְכִמְמוֹנָא דְמִזְדְרִיק וְיַקְרֵיב יַתְהוֹן זַרְעֲיָן לְשִׁבְטֵיהוֹן וכו'". ייתכן וכך פירש גם הרד"ק שכלל את הקצח והכמון ב"דיבור מתחיל" ובהסבר משותפים: "והפיץ קצח וכמון - כי לכל אחד מן הזרעים יש משפט היאך יזרע והקצח והכמון צריך לזרען במקום שהעפר כתות הרבה ודק מאד". גם על פי האלשיך השימוש בפעלים השונים איננו משום שמדובר במלאכות זריעה שונות אלא בסגנונות דיבור שונים: "... הוא משל כי המוכיח בשער ישוה פני העם דרך כלל בדרך הזה, והוא כי תחלה יפיץ דברים מתוקים כקצח, ואח"כ וכמון שהוא דבר חריף יזרוק, שהוא זרוק מרה ודברי כיבושין בכעס כמו זכור נא מה כו'".

מפסוק נוסף בפרק זה (כח כ"ז) ניתן ללמוד מעט על מאפייניו של הקצח: "כי לא בחרוץ יודש קצח, ואופן עגלה על כמן יוסב, כי במטה יחבט קצח, וכמן בשבט". רש"י מציין את העובדה שאת זרעי הקצח קל להפריד מתוך ההלקטים שבהם הם נמצאים ולכן אין צורך בדיש אלא די בחבטות מקל. הרד"ק מתייחס לגודלם הקטן של הזרעים הגורם לכך שאין דשים אותם. ייתכן והם שבירים או אולי חלק גדול מהם אובד במהלך הדיש.

הקצח מוזכר במשנה כצמח שמעמדו כאוכל נתון למחלוקת בין ב"ה וב"ש. מחלוקת זו מקרינה להלכות טומאה של הקצח. במשנה בעדויות (פ"ה מ"ג) אנו מוצאים: "... הקצח בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין וכן למעשרות". בטעם המחלוקת מפרש הרמב"ם במקום: "... ב"ש אומרים שאין חושבים אותם מן האוכלים ולפיכך אינו מתטמא ואינו חייב במעשר מאותו טעם לפי שאינו אוכל, והוא לדעת ב"ה אוכל ויתחייב כחיובי האוכל מן הטומאה ומן המעשרות וכו'". רע"ב: "הקצח - זרע שחור. שקורין לו נייל"ו בלע"ז. ורגילים לתת אותו בלחם שהרגיל בו אינו בא לידי כאב לב. ובית הלל מטמאין - כיון דרגילין לתת אותו באוכלים. חשיב אוכל". ההתחבטות סביב מעמדו של הקצח נובעת מההשפעות השונות והסותרות שיש לזרעי הצמח. הדבר מובא במפורש בהמשך דברי הראב"ד שציטטתי לעיל:

ופליגי בה ב"ש וב"ה אי הוי אוכל או לא, כי הריח שלו קשה, כדתניא בברכות פרק כיצד: (מ ע"א) הישן למזרח גרנו דמו בראשו. ואכילתו קשה כדתניא ברישא דברייתא קצח אחד מששים מסמני המות אלא שהטעם יפה ללב, דאר"ח הרגיל בקצח אינו בא לחולי לב ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד. ב"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה אינו אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות וב"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל לטומאה ולמעשרות".

הקצח מופיע במשניות נוספות בהקשר דומה. "... הקצח והשמשום והפלפל, ר' יהודה אומר: אף אפונים לבנים טמאים בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטומאות" (טבול יום, פ"א מ"ה).
 

       
 קצח ריסני         צילם: יעקב גרזון    קצח ריסני         צילם: יעקב גרזון




קצח ריסני - פרי וזרעים          צילם: יעקב גרזון     

 

לעיון נוסף:

 
ד"ר ערגה אלוני, 'מורכבות הפרח של קצח השדה'  באתר צמח השדה.

קצח ריסני באתר "צמח השדה"





א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר