טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון – כמון
"אמר רבא: מנא אמינא לה דריחא ולא כלום הוא? דתנן: תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת, הפת מותרת, לפי שאין טעם כמון, אלא ריחא כמון. ואביי? שאני התם דמיקלא איסוריה" (עבודה זרה, סו ע"ב).
פירוש: אָמַר רָבָא: מְנָא אָמִינָא לָהּ [מנין אני אומר אותה] את סברתי זו שרֵיחָא לָאו [ריח אינו] כְּלוּם הוּא לענין איסור? דִּתְנַן [ששנינו במשנה]: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בְּכַמּוֹן (צמח תבלין ריחני) שהיה שֶׁל תְּרוּמָה, וְאָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת הַפַּת מוּתֶּרֶת, לְפִי שֶׁאֵין טַעַם כַּמּוֹן נכנס בתוך הפת אֶלָּא רק רֵיחָא [הריח] של כַּמּוֹן, וזה אינו אוסר. משמע שריח לבדו אין בו איסור! וְאַבַּיֵי, כיצד דוחה הוא הוכחה זו? שָׁאנֵי הָתָם, דְּמִיקְלָא אִיסּוּרֵיהּ [שונה שם, שנשרף איסורו], שהרי באותו מקרה הריח נכנס בפת לאחר שהכמון האסור נשרף, וריח בלבד שאין בו ממש לא נאסר, אבל במקום שיש לריח עיקר אף הריח אסור. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)
שם עברי: כמון שם באנגלית: Cumin שם מדעי: Cuminum cyminum
שמות בשפות אחרות: אכדית – קמונו, ארמית – כמונא, ערבית - כמון
נושא מרכזי: לזיהוי הכמון והשימוש בו
הכמון הוא תבלין הנעשה מזרעיו היבשים של הצמח כמון השייך למשפחת הסוככיים. הכמון הוא עשבוני חד שנתי בעל גבעול עדין מסתעף בגובה של 20-30 ס"מ. יחד עם התפרחת מגיע גובה הצמח ל – 30-50 ס"מ. העלים גזורים מנוצים או מנוצים פעמיים בעלי עלעלים חוטיים באורך 5-10 ס"מ. הפרחים קטנים בצבע לבן או וורוד ונישאים בסוככים. הפרי פחוס בצורת כישור או ביצה באורך 4-5 מ"מ ומכיל זרע בודד. זרעי הכמון מאורכים, בעלי רכסי אורך ומזכירים בצורתם את זרעי הכרוויה (קימל). צבע הזרעים חום-צהבהב כבני משפחה אחרים בסוככיים כמו הכרוויה, פטרוזיליה והשבת הריחני. תפוצתו הטבעית של הכמון היא ממזרח הים התיכון ועד מזרח הודו. אולם לפי מקורות שונים מוצאו של הכמון הוא מסרי לנקה, פקיסטן, סוריה וטורקיה.
בארץ ניתן למצוא צמחי כמון כ"פליטי תרבות". על גידולו בארץ אנו יכולים ללמוד מהמשנה בדמאי (פ"ב מ"א): "ואלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום: הדבלה והתמרים והחרובים, האורז והכמון וכו'". משתמע ממשנה זו שלא רק שגדלו את הכמון בארץ אלא שגם ייצאו אותו. את הזן מארץ ישראל ניתן היה לזהות ולכן הוא היה חייב במעשרות. הזן מארץ ישראל היה בעל זרעים ישרים ואילו הזן הקפריסאי היה בעל זרעים עקומים. על הזן מארץ ישראל כותב הרמב"ם בפיהמ"ש (דמאי, פ"ב מ"א): "וכמון. שגרגריו מיושרים (בגרסה אחרת "שוים"), ואותו ר"ל באמרו כמון" ואילו הזן הקפריסאי מתואר בירושלמי (דמאי פ"ב דף כב טור ב /ה"א): "והא אורז בחולתה אכתר הוא סימוק הוא, והא כמון בקיפרוס עקום הוא? אמר ר' לעזר לא שנו אלא הלוקח מן הגוי אבל הלוקח מישראל דמאי". ייתכן והזן בעל הזרעים העקומים הוא מין אחר ממשפחת הסוככיים הנקרא "כמון שחור" (Bunium bulbocastanum) משום שעד היום אין מבחינים בינו לבין הכמון בשפות האירופאיות.
צמח הכמון עמיד ליובש וצומח במקומות חמים ובשמש מלאה, בקרקע חולית, פורייה ומנוקזת היטב. גידול מוצלח של כמון דורש קיץ ארוך של כשלושה עד ארבעה חודשים עם טמפרטורת יום של 30 מעלות בממוצע. בדרך כלל מגדלים את הכמון באקלים ים-תיכוני.
את הכמון אנו פוגשים, כבר במקרא, בהקשר חקלאי: "הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמן יזרק ושם חטה שורה ושערה נסמן וכסמת גבלתו" (ישעיהו, כח כ"ה). מפרש שם הרד"ק: "והפיץ קצח וכמון - כי לכל אחד מן הזרעים יש משפט היאך יזרע, והקצח והכמון צריך לזרען במקום שהעפר כתות הרבה ודק מאד". התאור התנכ"י על פי פירוש הרד"ק ("שהעפר כתות הרבה") מתאים לידוע לנו על התאמתו של הכמון לקרקע תחוחה. גם התאור של הדיש מתאים לנהוג בגידול הכמון בימינו: "כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמן יוסב כי במטה יחבט קצח וכמן בשבט" (ישעיהו, כח כ"ז). מפרש הרד"ק: "כי לא בחרוץ יודש קצח - ואופן עגלה על כמון יוסב ... פירוש כי הקצח והכמון הם מיני זרעים דקים ולא ידושו אותם לא בחרוץ ולא בעגלה אלא במטה יחבטו, ומטה ושבט אחד". איסוף זרעי הכמון מתבצע באופן ידני משום שהגבעולים קצרים ועדינים מאד ואינם מתאימים לאיסוף ממוכן. עובדה זו מקשה על גידולו המסחרי של הכמון. בעת האחרונה התחילו במשק היהודי לקצור כמון בעזרת קומביין. זיהויו של הכמון כמעט וודאי משום ששם זה בשינויים קלים משותף לשמות השמיות ומהן הועבר לשפות האירופאיות. המקור הראשוני הוא המילה השומרית "גאמון". הרמב"ם בפיהמ"ש (תרומות, פ"י מ"ד) מפרש: "כמן, "אלכמון", ואצלינו כלל ריחא לאו מילתא היא. וזה נוהג בכל האיסורין שבתורה". באופן זהה פירש גם במשנה בשבת (פי"ט מ"ב). כוונתו קרוב לוודאי לזהות את הכמון במשנה עם הכמון (كمون) כפי שנקרא בערבית. תפארת ישראל (שם) פירש: "וכמון. קימעל שחוק". אין להחליף עם הכרוויה התרבותית (קימל) הנקראת בגרמנית Echter Kümmel בניגוד לכמון הנקרא Kreuzkümmel.
על השימוש שנעשה בכמון כתבלין לאפיית לחם אנו לומדים במשנה בתרומות (פ"י מ"ד): "תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו, הפת מותרת, שאין טעם כמון אלא ריח כמון". הכמון מכיל שמן אתרי שבעת שריפתו מעניק מריחו ללחם הנאפה. אביי ורבא חולקים בסוגייתנו האם ניתן להסיק ממשנה זו שלריח אין מעמד כדבר אסור שהרי הפת לא נאסרה. לכמון היה מעמד של מותרות ולכן היה מותר לאגרו בשנות רעב בלי חשש שתיגרם מכך הפקעת מחירים: "אין אוצרין בארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות פירות אבל דברים שאין בהן חיי נפש כגון כמון ותבלין הרי זה מותר וכו'" (תוספתא עבודה זרה, (צוקרמאנדל) פ"ד הל"א). באופן דומה אנו מוצאים בגמרא בשבת (צ ע"ב) אלא שלתבלין כשם כללי התווספו גם הפלפלין: "תניא נמי הכי: אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שמנין וסלתות, אבל תבלין כמון ופלפלין – מותר וכו'". בהלכה המובאת בירושלמי (וילנא, שבת, פ"ט הל' ה') העוסקת בצרוף לעניין איסור הוצאה בשבת נאמר: "וקשיא כמון ומלח מצטרפין". מפרש "פני משה": "דקתני תבלין מצטרפין זה עם זה וכי כמון ומלח ראוין להצטרף הן. במיני מתיקה שנו. שכן דרך לתת שאר תבלין ממינין הרבה בתוכן". על מעמדו של הכמון כתבלין משובח ניתן ללמוד ממדרש שכל טוב ((בובר) בראשית פכ"ז ד'): "ועשה לי מטעמים. אלו מיני תבשילין שיש בהן תבלין ומיני טעימה, כגון שמן ומלוח ופלפלין או כרכום או כמון וכו'".
הכמון שימש לא רק כתבלין אלא גם כתרופה שנועדה לעצור דימום או לחטא פצעים. "עושין כל צרכי מילה בשבת, מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון וכו'" (שבת, פי"ט מ"ב). על היבט זה של הכמון ראו במאמר "ונותנין עליה איספלנית וכמון".
Franz Eugen Köhler
הרחבה
היסטוריה
הכמון היה בשימוש החל מהעת העתיקה. בחפירות ארכיאולוגיות בתל-א'-דר בסוריה נמצאו זרעים שתוארכו מהאלף השני לפסה"נ. נמצאו זרעים בשכבות השייכות לממלכה החדשה במצרים העתיקה (מהמאה ה – 16 עד המאה ה – 11 לפסה"נ). הכמון נכלל ברשימת צמחי מרפא שהתגלתה בפפירוס אברס (Ebers) המתוארך ל – 1550 לפסה"נ. באופן מקורי גידלו את הכמון באירן והאיזור הים תיכוני והוא ידוע מיוון העתיקה ורומא כצמח תבלין וכצמח מרפא לטיפול במחלות לב. בתקופת המשנה גידלו את הצמח בארץ ופליניוס הכתיר אותו בתואר "הטוב שבתבלינים". ביוון העתיקה הכמון הונח על שולחן האוכל בכלי נפרד (בדומה לפלפל בימינו) ומשם עבר מנהג זה למרוקו. הכמון איבד מזוהרו באירופה של ימי הביניים מלבד ספרד ומאלטה. הכמון הוכנס לאמריקה על ידי המתיישבים הספרדים והפורטוגזים. לאחר שהכמון חזר למעמדו הקודם באירופה מגדלים אותו בעיקר בארצות איראן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטאן, טורקיה, מרוקו, מצרים, הודו וצ'ילי. מגדלים אותו בהיקף מצומצם מאד בבריטניה בעיקר בדרומה וייתכן שאף גידול מצומצם זה פסק.
מקורות עיקריים:
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 182-183).
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 85).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 93).
הערך Cumin בויקיפדיה
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
