שֵׂעִיר, (b. h.) pr. n. Seir (Idumæa). Y. Taan. I, 64ᵃ top (ref. to Is. XXI, 11) אֵלִי קורא מפני ש׳ my God cries out on account of Seir (Rome, v. אֱדוֹם); ib. אלי איכן נזדווג לי מש׳ whence did my God come to join me? From Seir (Deut. XXXIII, 2). Sifré Deut. 343 כשעתיד … ליפרע מש׳ when the Lord shall punish Seir (Rome). Ber. 62ᵇ עד השתא … לש׳ וגמרת מילי דש׳ thou hast not yet gone to Seir (Rome), and hast already learned the things of Seir (indecent manners); Tam. 27ᵇ; a. fr.