רָבַב (b. h.) 1) to be great, numerous. M. Kat. 28ᵇ רַבּוּ עונותיו many are his sins. Gen. R. s. 27 (expl. רבה, Gen. VI, 5) רַבָּה והולכת was growing more and more; a. e.—Denom. רַב. —2) to line, v. infra.
    Pi. - רִיבֵּב [to make strong, thick,] to line. Pesik. Zuṭr. Haăz., ed. Bub. p. 110 שמְרַבֶּבֶת, v. רָבִיב.—Esp. to line a skin with pitch (v. חֵמֶת). Ab. Zar. 33ᵃ נכרי רִיבְּבָן … וישראל נותן וכ׳ if a gentile pitched them and tanned them, and an Israelite puts wine into them; Tosef. ib. IV (V), 10 גוי עובדו וזופתו ed. Zuck. (Var. ורוֹבְבוֹ, ורובבין, ורובדו, v. ed. Zuck. note); Y. ib. II, 41ᵇ bot. עובדן ודיבבן, v. דָּבַב I.—[Yalk. Cant. 988 צפונית מרבבת, some ed. מרכבת, read: מְכַבֶּדֶת, as Num. R. s. 13.]