נְתִיקָה f. (נָתַק) 1) breaking loose. Pesik. Shub., p. 163ᵃ (ref. to אתקנך, Jer. XXII, 24) ממקום נְתִיקָתוֹ תהא תקנתו from where he will be torn away will arise his regeneration (through repentance); Cant. R. to VIII, 6 ממקום שנְתִיקָתְךָ שם וכ׳; Yalk. Jer. 303. —2) forcing a door open. Y. Snh. VII, 25ᵈ (in Chald. dict.) יהיב ליה (חד) בנ׳ struck him by opening the door forcibly; v. מַרְתּוֹקָא.