מְשׁוּנִּיתָא f. (denom. of שִׁינָּא tooth) 1) jaw. Erub. 100ᵃ דדמו כמ׳ (some ed. … ניתה; Ms. M. כי שִׁינִּיתָא) if the roots on the surface are shaped like a jaw-bone (Rashi: ‘rocky crag’, v. infra). —2) cliff; bluff; grotto. Gen. R. s. 10 מ׳ דימא וכ׳ the bluffs at Caesarea; (Koh. R. to XI, 1 שוניתא; ib. to V, 8 שונתא).—Taan. 23ᵃ אהדרא ליה מ׳ a grotto formed around him; Midr. Till. to Ps. CXXVI. B. Mets. 108ᵇ אפסיק מ׳ if a craggy mound separated the fields. Ib. 109ᵃ אהדר ליה מ׳ he surrounded the fields with an embankment.