מְרֵי, מְרָא ch. same ; Af. אַמְרֵי to provoke. [Targ. Zech. XII, 10, v. מְרר].—Sot. 35ᵇ top מאן אַמְרִיךְ דאִימַּרְיַית (Ar. ed. Koh. s. v. אמר: אימרייך דאימרת, corr. acc.) who provoked thee that thou didst get angry?; Num. R. s. 5, end.—Gen. R. s. 42 (play on א̇מ̇ר̇פל̇) דא̇מ̇ר̇י וא̇פ̇ל̇י וכ׳ he provoked and made sport of &c.
    Ithpe. - אִימְּרֵי, אִמְּ׳ 1) to get angry. Num. R. l. c. דאִמַּרְיַת; Sot. l. c., v. supra. —2) to quarrel, rebel. B. Mets. 84ᵇ אִימַּרְיָא Ms. M., v. מְרַד.—Ḥull. 58ᵇ אִימְּרָאִי … לבקא Ar., v. בַּקָּא (ed. אִימְּרָא … מב׳ she ran away in anger from &c., v. מְרַד). Keth. 63ᵇ אימראי quot. in Rashi to Job XXXIX, 18 (ed. אימרדה). —3) to refuse to abide by a bargain; to retract. B. Mets. 77ᵃ אייקרא … ואִימְּרוּ פועלים labor became dearer, and the laborers struck. Ib. ואימרי בעה"ב Ar. (ed. ואימר, fr. ימר, v. מוּר I) and the employer refused &c.