כּוּב m. (כָּבַב, v. כְּבַב) 1) [ball,] thorn, a prickly salt-plant.—Pl. כּוּבִּים, כּוּבִּין. Gen. R. s. 49 למגל כוסחת כ׳ like a sickle mowing thorns; Yalk. Prov. 950 כוב. Ex. R. s. 42 נעשו כזבים (corr. acc.), v. סֵרָיוּת. —2) מדבר כ׳ pr. n. Desert of Kub (cmp. Ez. XXX, 5) = Biblical שׁוּר. Ex. R. s. 24; Yalk. ib. 255; (Tanḥ. B’shall. 18; Mekh. ib., Vayassa 1; Yalk. Jer. 266 בזב).