זִיו m. (b. h.; = זהיו; זהה) 1) splendor, glory, countenance. Sot. IX, 15 (49ᵃ) ז׳ החכמה the glory of learning, ז׳ הכהונה of priesthood. Ber. 64ᵃ ז׳ השכינה Divine Glory; a. fr.—ז׳ איקונין, v. אִיקוֹנִין. —2) good looks, bloom of health. Koh. R. to III, 11 עדיין לא בא זִיווֹ וכ׳ my son’s former good look has not come back yet; Cant. R. to II, 5 עדיין לא בא בני בזִיווֹ הנשתנה וכ׳ my son has not yet recovered his bright looks which changed &c. Koh. R. l. c. זִיוָון של בני; Cant. R. l. c. זיותן וכ׳ (corr. acc.); Yalk. Ex. 272. —3) bloom, forth-coming vegetation. Y. R. Hash. I, 56ᵈ bot. ‘the month of Ziv’ (I Kings VI, 1) שבו זִיווֹ של עולם because in it the world appears in bloom. Cant. R. to VI, 11 זיון של ירק (read זִיווֹ) the beauty of a vegetable garden. —4) (b. h. Ziv, name of the Spring-month. R. Hash. 11ᵃ, a. e., v. supra. Pesik. Baḥod., p. 106ᵇ; a. e.