הֲמַם II, Ithpa. אִתְהָמַם (denom. of מוּם) to mutilate one’s self (h. הִתְגּוֹדֵד). Targ. O. Deut. XIV, 1 (ed. Berl. תתח׳, v. Berl. Massor. p. 90). Targ. I Kings XVIII, 28 Kimḥi (some ed. אתח׳); a. e.—Part. מִתְהָמַם mutilated. Targ. Jer. XLI, 5; XLVIII, 37 (some ed. מתח׳).