בִּישׁוּ, בִּושׁוּת, בִּישׁוּתָא, בְּאִישׁ׳ f. (בִּישׁ I) 1) bad quality. Targ. Jer. XXIV, 2; a. e. —2) wickedness, evil. Targ. O. Gen. XXXI, 52; a. fr.—Sabb. 156ᵃ חדא לב׳ one quality on the bad side; כולי לב׳ all bad. Lam. R. to I, 1 בישו עבדית וכ׳ (רבתי) (not בישי) have I done wrong that I &c.? Pesik. Zakh. p. 24ᵇ [read twice:] למיגזי לבישא בִּישׁוּתֵיה; (Tanḥ. Ki Thetse 6 בִּישְׁתֵּיה, ed. Bub. ib. בישותיה) to repay the bad man his badness. B. Kam. 115ᵃ מפורסם לב׳ notorious for vice.—Men. 52ᵃ מבישותין וכ׳ of our shortcomings they speak to them. Ab. Zar. 65ᵃ עינא … ב׳ the eye which desires to see your misfortune. Keth. 25ᵇ; Macc. 5ᵇ הדר הזייה לר׳ א׳ בישות he turned around and looked at R. E. with displeasure; Pes. 53ᵇ חזא ביה … ב׳ (Ms. M. 2 a. Oxf. בבישות, v. Rabb. D. S. a. l. note 400).—Y. Taan. III, 66ᶜ bot. ומדינתא אזלא בבאישות and the city perishes in wickedness (by pestilence).