אֱלָהּ, (= h. אֱלוֹהַּ) God. Dan. III, 28; a. fr.—Targ. O. Deut. XXXIII, 26; a. fr.—Lev. R. s. 5, end את אלה רב Ar. (ed. אלוה). Y. B. Mets. II, 8ᶜ אלההון דיהודאי the God of the Jews. Y. Snh. X, 28ᵇ.—Pl. (also plur. majest.) אֱלָהִין. Dan. II, 11; a. e.—אֱלָהַיָּא. Jer. X, 11. Targ. Ps. CXXXVI, 2 אלהי אלהיא the God of gods. [Gen. R. s. 26 כומריא גנבו א׳ וכ׳ (read אלהון) when priests rob—who would swear by their god?] Ib. (ref. to Gen. VI, 2).—Lev. R. s. 33 תמן קריין … אֱלָהַיָּיא there (in Rome) they call their kings gods.