אוֹפִיכָא, (אוֹפְכָיָיא f.) (אפך) destruction, ruin. Lam. R. to III, 13 (expl. בני אשפתו ibid., v. אַשְׁפָּה) בני אוֹפִיכֵיה (Var. אוֹפְכָיֵיה) the children of those he laid in ruins; v. אִימְרָיָיא. [Differ. in Esth. R. to I, 1ᵇ, v. אוּכַּיְיפָא a. אֲמוּרְיָא.]