|
כליות הגדרה[1] - זוג אברים פנימיים בגוף בעלי חיים צורתן ומהותןמהותןהכליות נבראו לנקות את הדם מהנוזלים שאינם ראויים להיות דם, ובבהמה הן נמצאות סמוך לשדרה (ראה ערכו) שלה, קרוב לכבד (ראה ערכו), כאשר הכליה הימנית גבוהה יותר מהשמאלית (כן משמע מיבין שמועה לרשב"ץ, טריפה ד"ה כליות). צורתןהכליות הן חלקות (כן משמע מרש"י תהלים נא ח, ורש"י ראש השנה כו א ד"ה טוחות, לגירסת הרש"ש שם), וכל כליה דומה לגרגר חיטה (אבן עזרא דברים לב יד; השרשים לרד"ק, כליות), אבל כלית בהמה גסה עשויה חתיכות-חתיכות, נפרדות קצת זו מזו, וכל אחת מהחתיכות נקראת "ענבא" (בית יוסף יו"ד מד ה, בשם מהר"י בן חביב). צבע הכליה נוטה לאדום (בית יוסף שם, בשם העיטור; לבוש שם ט), ויש בה רוב דם (כן משמע מאיסור והיתר הארוך נג ה; רמ"א יו"ד עד א). באמצע הכליה יש חריץ (כן משמע מחולין נה א), ובו ה"לובן" (ראה להלן: בטריפות), היוצא מתחת המתניים (כן משמע מהגמ' שם), והוא המקום שבו הכליה מחוברת אל הגוף (יבין שמועה שם). הכליות מוקפות בחֵלב (ראה ערך חלב א: החלבים האסורים, ושם: חלב הכליות. כן משמע מחולין קכו ב, ורש"י ד"ה כוליא) ובשני קרומים, אחד בין החלב לכליה, ואחד על החלב (כן משמע מחולין צג א, ורש"י ד"ה עילאה וד"ה תתאה). שמםהשם כליות לאברים אלה שבגוף הבהמה הוזכר בתורה בהקטרת אימורי הקרבנות או תנופתם (ראה להלן: בקרבנות). בנביאים ובכתובים הוזכר שם זה אף לענין אברים אלו שבגוף האדם (ירמיהו יא כ, ותהלים ז י, ועוד), ונקראו כליות, מגזרת נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהלים פד ג), כי שם כח התאוה למשגל (אבן עזרא שמות כט יג, ויקרא ג ד, ותהלים קלט יג; השרשים לרד"ק שם; יבין שמועה שם). וכן נקראו טוחות, שנאמר: מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה (איוב לח לו), ודרשו: אלו כליות (ראש השנה כו א), שהן חלקות (רש"י תהלים נא ח, וראש השנה שם, לגירסת הרש"ש שם), או לפי שהם טוחות מן החלב אשר עליהם, מלשון: וְטָח אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד מב. רמב"ן איוב שם), שהן טוחות ומכוסות בחלב (השרשים לרד"ק, טוח)[2]. בטריפותבהמה שניטלו ממנה הכליות, הרי היא כשרה (משנה חולין נד א; תורת כהנים שמיני פרק ג ט; רמב"ם שחיטה ח כה; טוש"ע יו"ד מד א) - ואפילו ניטלו שתי כליותיה (ראב"ן רנו, בשם רב האי גאון; מאירי חולין נה א), שאין חילוק בין כליה אחת לשתים לשום דין (הגהות מהרש"ל לשערי דורא פט)[3] - שנאמר: נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל (ויקרא כב ח), מה נבילה שאין כמוה חיה, אף טריפה שאין כמוה חיה, יצאה זו שכמוה חיה (תורת כהנים שם), שהואיל ויש בריות שאין להן כליה, אף בהמה זו יכולה לחיות בלא כליה (יבין שמועה שם). על ידי חוליודוקא כשנבראה כך, אבל ניטלו הכליות על ידי חולי - אסורה (כן משמע מרמב"ן ור"ן חולין עו א; ארחות חיים, טריפות לו, וכלבו קט, בדעת הראב"ד; שו"ע יו"ד מד ו), שכיון שכבר נאסרה כשקטנו לפחות מכשיעור (ראה להלן) - שאין דרך הכליה להינטל כולה בבת אחת מחמת החולי, אלא הולכת וקטנה עד שלא נשאר ממנה כלום (לבוש שם ו) - איך תחזור להכשרה כשכלו לגמרי (ארחות חיים וכלבו ושו"ע ולבוש שם)[4], ולכן צריך לבדוק את מקום הכליות, אם הוא מלא חֵלב, ניכר שכך נבראה, וכשרה, ואם נמצא שם חלל ומקום ריק, ניכר שהיו לה כליות, אלא שנימוחו, וטריפה (ארחות חיים וכלבו ומאירי ושו"ע ולבוש שם). ניטלו הכליות ביד, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכשרה (כן משמע מהרמב"ן ור"ן שם; מאירי שם נה ב, בשם יש מפרשים; שו"ע שם; לבוש שם א); ויש סוברים שאסורה (מאירי שם; כן משמע מהים של שלמה חולין ג ח, בדעת הראב"ד, ומהט"ז שם ס"ק יג). נבראה עם מספר כליות שונהבהמה שנבראה עם כליה אחת, הרי זו כשרה (הלכות גדולות, טריפות, עמ' תרל במהדורת מכון ירושלים; ראב"ן רנו, בשם רב האי גאון; רמב"ם שחיטה ח כה, ופירוש המשניות חולין נד א; רוקח שצט; ארחות חיים שם; כלבו קא; מרדכי חולין תרל; שו"ע שם א), וכן אם נבראה בלא כליות כלל (כן משמע מהרמב"ם שם כד; רוקח וארחות חיים וכלבו שם), וכן אם נבראה עם שלוש כליות - או יותר (ראב"ן שם; רוקח שצו; מרדכי שם) - כשרה (הלכות גדולות שם; רי"ף חולין נה ב; רמב"ם שם כה, ופירוש המשניות שם; רוקח שם ושצט; מרדכי שם; רא"ש שם ג מה; מאירי שם נה ב; טוש"ע שם), שכל יתר (ראה ערכו) הרי הוא כנטול (ראה ערך יתר: "יתר כנטול". רי"ף וראב"ן ומאירי ורא"ש ומרדכי שם; ט"ז שם סק"א), והרי שנינו שאם ניטלו הכליות, כשרה היא (ראה לעיל. מרדכי שם)[5]. כשלקתה באחת הכליותבהמה שלקתה בכליה אחת - וכל שכן בשתיהן (רש"י שם מב ב ד"ה לקתה, ונה א ד"ה בכוליא) - נחלקו בה אמוראים:
לא אמרו שטריפה כשלקתה בכליתה, אלא אם כן הגיע הליקוי למקום חריץ (גמ' שם נה א; כן משמע מהרמב"ם שם כו, וטוש"ע שם ב), היינו, מקום הלובן היוצא מתחת המתניים (כן משמע מהגמ' שם) הנכנס באמצע הכליה (רי"ף ורמב"ם ומאירי ושו"ע שם, לפי משיב דבר ב כח; רשב"א שם), הוא מקום שהגידים מעורים שם (רש"י שם ב ד"ה למקום; שבלי הלקט, טריפות י; ר"ן שם), היינו, אותו חוט שבכליה, שבו היא תלויה (ראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות אלף פט, ב, בשם פירוש הקדמונים, ושסמכו על כך רבותינו למעשה; אור זרוע א תכג, בשם רש"י ופירוש הקדמונים)[7], אבל אם לא הגיע הליקוי למקום חריץ, הרי היא כשרה, ואף על פי שסופו להגיע לשם, הרי אם ינתנו לה סמי מרפא, סופה להתרפא (תורת הבית הארוך ב ג). הגיע עד למקום החריץ, אבל לא הגיע אל הלובן שהוא מקום החריץ עצמו - כשרה (כן משמע מאור זרוע שם; ארחות חיים, טריפות לו, בשם מספר ראשונים; ים של שלמה חולין ג פז; ב"ח שם; ט"ז שם סק"ז; ועוד)[8], ואף על פי שאין הפסק בין הליקוי ללובן (פרי מגדים שם). לא היה הליקוי אלא בלובן, ואילו כל שאר הכליה בריאה - טריפה (שו"ע שם ג; לבוש שם ג), לפי ששם הוא עיקר חיותה (בית יוסף שם; לבוש שם; ט"ז שם סק"י)[9]. מהות הליקויליקוי שאמרו, נחלקו בו ראשונים:
ניקבה הכליהבהמה שניקבה כליתה, הרי זו כשרה (חולין נה ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם א), אפילו אם הגיע הנקב עד מקום החריץ (רשב"א שם א, ותורת הבית הארוך ב ג; רא"ש שם ג מה; ר"ן שם; טוש"ע שם)[13]. ודווקא כשניקבה שלא על ידי חולי (העיטור שם; איסור והיתר הארוך נג ב; ש"ך שם סק"ב, בשמו), אלא על ידי מכה - או מחט (ש"ך שם) - שלאחר מכן חוזרת הבהמה ונרפאת (העיטור שם), אבל ניקבה על ידי חולי, כליקוי הוא, וטריפה (ראה לעיל. העיטור שם; ש"ך שם); ויש המצדדים, שאף אם ניקבה כליתה על ידי חולי, כשירה היא (ב"ח שם, שכן משמעות הפוסקים), וכתבו אחרונים שלהלכה יש להכשיר אם לא הגיע הנקב למקום החריץ (ראה לעיל. פרי מגדים שם, שפתי דעת סק"ב; פרי חדש שם סק"ב; מחזיק ברכה שם ס"ק טז). נחתכה הכליהבהמה שנחתכה כליתה, הרי זו כשירה, אפילו אם הגיע החתך עד מקום החריץ (רשב"א שם, ותורת הבית שם; רא"ש שם ג מה; טוש"ע שם)[14]. ואפילו אם נחסרה הכליה - כשרה (טור שם; הגהות שערי דורא פט; תורת חטאת פט ד, בשם הרא"ש; ט"ז שם סק"ב; פרי חדש שם סק"ב)[15]. אבל אם נבקעה הכליה לשנים - טריפה (ראב"ה, תשובות וביאורי סוגיות אלף פט; איסור והיתר הארוך נג ה, וים של שלמה חולין ג פו, בשמו)[16]. מים בכליהנמצאו בכליה מים זכים, הרי הבהמה כשרה (חולין מח א, ושם נה ב; רמב"ם שם כו; טוש"ע שם ב), אבל נמצאו בה מים עכורים או סרוחים, הרי זו טריפה (גמ' שם נה ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם). נמצאו בה מים שמראיהם רע, אבל לא היו עכורים, אלא מראיהם כמראה הדבש, נחלקו ראשונים:
דם בכליהכליה שנמצא בה דם, דינה כנמצאו בה מים זכים (ראה לעיל), והבהמה כשרה (תשובות הגאונים (חמדה גנוזה) קכב; ראבי"ה ואור זרוע שם, בשם הלכות גדולות; שו"ע שם; ועוד), שהרי לא אמרו שטריפה אלא בנמצאו בה מים עכורים או סרוחים, ולא בנמצא בה דם, לפי שדם הוא בריאות ולא ליקוי (תשובות הגאונים שם; ראבי"ה ואור זרוע שם, בשם הלכות גדולות)[17]. אבנים בכליהבהמה שנמצאו אבנים בכליתה, הרי זו כשירה (רוקח שצח; ארחות חיים, טריפות לו; שו"ע שם ד), לפי שמשם יורדות לגיד הערוה (רוקח שם). אם הגיעו האבנים אף למקום חריץ, נחלקו ראשונים: יש סוברים, שטריפה היא (ארחות חיים שם); ויש סוברים, שכשירה היא (רוקח שם, לפי תורת חטאת פט ו, וש"ך שם ס"ק יא, ופרי חדש שם סק"ח), לפי שדרכן לגדול שם (תורת חטאת שם)[18]. כליה קטנה ביותרבהמה שנמצאה כליתה קטנה ביותר - ואפילו רק אחת משתי כליותיה (איסור והיתר הארוך הארוך נג ג; ים של שלמה שם ג פח) - הרי זו טריפה (גמ' שם נה ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם ה). ודווקא שהיתה גדולה ונתקטנה (רא"ש שם ג מה; איסור והיתר הארוך שם, בשמו) מאליה מחמת חולי (רש"י שם ד"ה הקטינה; טוש"ע שם), או בידי אדם (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א), אבל אם היתה קטנה בתולדתה, הרי זו כשירה (תורת הבית ורשב"א שם; רא"ש ומאירי שם; טוש"ע שם). ומראה מוכיח עליה, שכאשר רואים שהקרום שלה כווץ, בידוע שמחמת חולי הוא, ואם אינו כווץ אלא עשוי כמידת הכליה, מוכח הדבר שתחילת בריאתה היתה כך, וכשרה (ר"ן שם, בשם הראב"ד,; שו"ע שם), ואם אין אפשרות לדעת אם נתקטנה מחמת חולי או לא, הרי זו טריפה (ערוך השלחן שם יז)[19]. שיעור הקטנות המטריפה, בבהמה דקה הוא עד כפול - בינוני (העיטור שם, בשם רב האי גאון) - ובבהמה גסה - ובחיה (בעי חיי עץ הדעת יו"ד סו) - עד כענבה בינונית (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו ענבי הגפן (ראב"ן רנו; ים של שלמה שם; בית יוסף וב"ח שם, בדעת רבנו יונה), שהיו במקומם בארץ ישראל גדולים יותר מפול (ראב"ן שם)[20]. היה שיעורה כפול או כענבה, נחלקו הדעות אם כשרה היא (הלכות גדולות שם; הלכות פסוקות עמ' קצח; ראב"ן שם; העיטור שם, בשם רב האי גאון); או שהיא טריפה (רמב"ן ורשב"א ור"ן שם; רא"ש שם), שכן אמרו: כל שיעורי חכמים להחמיר (חולין נה א. רמב"ן רשב"א ור"ן שם נה ב), ואיסור תורה הוא (רא"ש שם). ולכן, בשאלה אם "עד, ועד בכלל" או "עד, ולא עד בכלל" הולכים לחומרא, ושכשאמרו עד כפול וכענבה, היינו שבשיעורים אלה היא טריפה (רשב"א ורא"ש ורבנו ירוחם ור"ן שם), וכן הלכה (טוש"ע שם). כליות עוףכליה של עוף, נחלקו בה ראשונים:
בקרבנותהכליות הן בכלל האמורים (ראה ערכו. תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ט יד; רמב"ם מעשה הקרבנות א יח) [האיברים ששורפים אותם על גבי המזבח, מן החטאות הנאכלות, האשמות והשלמים], כמו שנאמר: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וגו' יְסִירֶנָּה, וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ וגו' הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא ג ד-ה, ועוד), ובטעם הדבר כתבו ראשונים שהם כלי המחשבה והתאוה (רמב"ן ויקרא א ט; חינוך צה). עיכובהכליות ויותרת הכבד - היינו חצר-הכבד (ראה ערכו), שהוא אחד מהאמורים (ראה ערכו) - אין מעכבות זו את זו, שכן דרשו: וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה (ויקרא ג ד), יסיר יותרת אף על פי שאין כליות, יסיר כליות אף על פי שאין יותרת, ואפילו אם אבדו הכליות, יקטיר את היותרת. וכן הכליות עצמן אינן מעכבות זו את זו, שכן דרשו: יסירנה (ויקרא שם), אפילו כוליא אחת (תורת כהנים, ויקרא נדבה פרשה יד ט, וראב"ד שם)[23]. תנופההכליות הן מהאימורים הטעונים תנופה (ראה ערכו. תורת כהנים צו פרשה יא י; רמב"ם מעשה הקרבנות ט ח), שנאמר בתנופה: מֵאִשֵּׁי ה' (ויקרא ז לה), לרבות שתי הכליות (תורת כהנים שם), והן מונחות על היד בשעת ההנפה, למעלה מהחזה והשוק (רמב"ם שם). אף אם נטמאת הכליה, ולא נשארה אלא כליה אחת, טעונה תנופה, שנאמר שם: אֹתוֹ (ויקרא ז ל), אפילו כוליא אחת (תורת כהנים וראב"ד לתורת כהנים שם). דמן וחלבןבישולהכליות, כתבו ראשונים רבים שאסור לבשלן בקדירה - משום שיש בהן רוב דם (רמ"א יו"ד עד א) - ושהמנהג לצלותם (האגור אלף רמה ואיסור והיתר הארוך הארוך א כא, בשם הרוקח; הגהות שערי דורא לח; מהרי"ל, איסור והיתר משערי דורא; רמ"א שם, בשם יש אומרים), אבל לאחר צלייתן, מותר לבשלן (מהרי"ל שם); ויש מהאחרונים שכתבו שהמנהג לבשלם (בית יוסף שם), והיתר גמור הוא (לבוש שם א). לדעה הראשונה אם נתבשלה הכליה עם שאר בשר, נחלקו בה ראשונים אם הכליה מותרת (איסור והיתר הארוך שם, בשם הרוקח), וכן הלכה (רמ"א שם, בשם יש אומרים); או שאפילו אם אין בתבשיל שישים כנגד הכליה, התבשיל מותר, אבל הכליה אסורה (הגהות שערי דורא שם, בשם מהר"י טרושין; מהרי"ל שם). מליחהמליחת הכליות עם שאר בשר, יש שכתבו שאין לעשות כן (איסור והיתר הארוך הארוך א יט, בשם הרוקח) לכתחילה (איסור והיתר הארוך שם, לדעה זו); ויש שכתבו, שאף על פי שיש בהן רוב דם, מותר למלוח אותן עם שאר בשר (רמ"א שם), ואפילו לכתחילה (ש"ך שם סק"ד). צלייה ומליחה עם החלבכליה שנצלתה - או שנמלחה (רבנו ירוחם טו ה יב) - עם החֵלב (ראה ערכו) שעליה - שאסור באכילה (ראה ערך חלב: החלבים האסורים, ושם: חלב הכליות) - נחלקו בה ראשונים:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
