הגדרה^[1] - נתינת כסף מאדם לחברו לשם קנין

כסף בתורת קנין, נזכר בהלכה לגבי קנין קרקעות ומטלטלין, לגבי קדושי אשה (ראה ערך קדושין), וכן לגבי קנין של עבד-כנעני (ראה ערכו), עבד-עברי (ראה ערכו), ואמה-עבריה (ראה ערכו). הערך שלפנינו עוסק בקנין כסף לגבי קרקעות ומטלטלין.

הקנין וגדרו

קנין כסף כיצד, פסקו ביניהם הלוקח והמוכר את סכום הדמים, בדברים הנקנים בכסף (ראה להלן: הדברים הנקנים), ונתן הלוקח את הדמים - אפילו פרוטה אחת (ראה להלן) - למוכר, עבר המקח לרשות הלוקח לכל דבר, ואין אחד מהם יכול לחזור בו (טור חו"מ קצח).

גדרו

בגדר קנין כסף, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין קנין זה חל אלא על ידי כסף הניתן בתורת שיווי דמי החפץ (כן משמע מרש"י בבא מציעא מח ב ד"ה בזמן, ושם עב ב ד"ה ואמר, לפי שו"ת הרדב"ז ב תתה, ושיטה מקובצת שם מח ב, בשם ה"ר יוסף טוב עלם וריצב"ש; תוספות רי"ד קדושין ג א, לפי אבני מלואים כט סק"ב וס"ק יב), אם משום שקנין כסף בקרקע נלמד לדעתם משדה עפרון (ראה להלן: הדברים הנקנים) - ושם ניתן הכסף בשיווי דמי השדה (סמ"ע קצ סק"א, ופרישה שם סק"ב, סמ"ע ופרישה שם), או משום שלענין מטלטלין למדים קנין כסף מסברא, שרוב קניינים בכסף הם - לסוברים כן (ראה להלן: שם) - והרי ברוב קניינים הנעשים בכסף ניתן הכסף בתורת שיווי דמי המקח (אבני מלואים שם סק"ב). לדעה זו אין קנין כסף נוהג במתנה (ראה ערכו. פרישה רמא סק"א, ושושנת יעקב חו"מ קצ ס"ק א, בדעת הרמב"ם זכיה ג א, והטור חו"מ רמא; העמק שאלה לג א, בדעת השאילתות שם והטור שם; חידושי הרי"ם שם ג, בדעת הטור שם), שהרי באופן זה אין הכסף ניתן בתורת שיווי דמי המקח, אלא כמעשה קנין גרידא (העמק שאלה שם ומשיב דבר שם; שושנת יעקב שם).

• ויש סוברים שקנין כסף חל בתורת מעשה קנין גרידא (כן משמע מתוספות רי"ד קדושין יג א, ור"ן נדרים כט א ד"ה וכתב הרשב"א; חמדת שלמה קדושין כז ב; חסד לאברהם (תאומים) תנינא או"ח מה, שכן הסכמת האחרונים), וכפי שמשמע מהכתוב ממנו למדים קנין כסף בקרקעות: שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ (ירמיהו לב מד. ראה להלן: שם. ב"ח חו"מ קצ א; חידושי הרי"ם קדושין מז א), וקנין כסף נוהג אף במתנה (תוספות רי"ד שם; כן משמע מהר"ן שם), אף על פי שבאופן זה אין הכסף ניתן כשיווי דמי החפץ, אלא כמעשה קנין גרידא (העמק שאלה שם, ומשיב דבר שם; חמדת שלמה שם)^[2].

אמירה

קנין כסף, נחלקו בו ראשונים:

• יש מצריכים שתהא בו אמירה (ראה להלן), מהם שכתבו שדווקא המוכר צריך לומר ללוקח "שדי קנויה לך", שקנין כסף במוכר הוא תלוי, ולא בלוקח (כן משמע מרמב"ן ורשב"א קדושין ט א); ומהם שכתבו שבכל אופן חל המקח, בין אם אמר המוכר ללוקח "שדי קנויה לך", ובין אם אמר הלוקח למוכר "שדך קנויה לי" (כן משמע מתוספות רי"ד ושיטה לא נודע למי, ומאירי שם ה ב); ומהם שכתבו, שאם אמר הלוקח למוכר "שדך קנויה לי" המקח חל, ואם אמר המוכר ללוקח "שדי קנויה לך", הרי זה ספק (מאירי שם, בשם תוספות).

• ויש סוברים שבקנין כסף אין צורך באמירה (כן משמע מרמב"ם מכירה א ד, וטוש"ע חו"מ קצ ב, וטור שם קצח).

קנין קרקע במקצת מעות

הקונה מחברו בית או שדה באלף זוז, ופרע לו מהם חמש מאות, או אפילו פרוטה, לשם תחילת פירעון, או אפילו בסתם, קנה הלוקח את הכל (בבא מציעא מח ב, ושם עז ב, ורש"י שם מח ב ד"ה מאי, ומאירי שם ושם), ואין אחד מהם יכול לחזור בו (רמב"ם מכירה ח ב; טוש"ע חו"מ קצ י), שכיון שהתחיל לפרוע המעות כנגד כל הקרקע, כנגד כולה הוא קונה (שיטה מקובצת שם מח ב, בשם ה"ר יוסף טוב עלם וריצב"ש), שנאמר: שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ (ירמיהו לב מד), ומשמע אפילו כסף כל שהוא (שער המלך שם א ג; המקנה קדושין כו א).

ואמרו על זה בתלמוד שמחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים (בבא מציעא שם ושם), וביארו ראשונים שהוא לשון גוזמא, לומר שהדמים הנשארים חוב הם אצלו, ואינם מעכבים בקניית השדה, אבל חייב לפורעו לאלתר אם לא קצץ זמן (ריטב"א שם מח ב, בשם רבו).

במה דברים אמורים, בקרקע אחת, אבל בשתי קרקעות - הנמצאות בשני מקומות, או אפילו סמוכות זו לזו אלא שיש מיצר ביניהן (רמב"ן קדושין כז א) - אם נתן דמים לשם אחת מהן לא קנה חברתה, ואפילו פירש המוכר ואמר לו קנה את חברתה בדמי זו, לא קנאה (כן משמע מהגמ' שם; המקח לרב האי יג). ובטעם החילוק ביארו אחרונים - לדעה שכסף הקונה כסף שיווי הוא (ראה לעיל) - שלענין שאר הקרקעות אין המעות חשובות כסף שיווי, אלא כסף קנין בלבד (אמרי בינה ב קנינים א; חידושי רמ"ש שם; חידושי ר"ש שקופ קדושין א).

קנין מטלטלין במקצת מעות

הקונה מחברו מטלטלין - שאין מעות קונות בהם אלא לענין מי-שפרע (ראה ערכו. ראה להלן: במטלטלין) - ונתן לו מקצת מן המעות, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים כנגדו הוא קונה (רב בבבא מציעא מח ב; רבי חייא בר יוסף בירושלמי קדושין ב א), שכיון שהורע כח הכסף במטלטלין שאינו קונה בהם אלא לענין מי שפרע, אין מקצת הכסף קונה הכל (רש"י שם ד"ה ומאי).

• ויש אומרים כנגד כולו הוא קונה (רבי יוחנן בגמ' שם, ובירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם מכירה ז א; טוש"ע חו"מ רד א).

היה המקח דבר שאין דרכו להיקנות לחצאין, כגון פרה או טלית, הכל מודים שכנגד כולו הוא קונה (ירושלמי שם), שלא על דעת להיות שותפין עשו כן (רמב"ן שם עז ב, ומלחמות שם; ריטב"א שם).

קנין מטלטלין בחליפין שמקפיד עליהם

חליפין ומקפיד עליהם - דהיינו שנתן הלוקח למוכר חפץ עבור החפץ שרוצה לקנות, והמוכר מקפיד לראות שיהא חפץ זה שוה כל כך (רש"י שם מז א ד"ה חליפין) - נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שלא קנה (רב אדא בר אהבה בגמ' שם), שכיון שמקפיד על הדמים - ואין דעתו על גוף החפץ אלא שמקבל אותו בתורת שוה כסף (חזון איש קדושין מד ז) - אין זה קנין חליפין, אלא קנין כסף, ומטלטלין אינם נקנים בכסף (ראה להלן: במטלטלין. כן משמע מרש"י שם ד"ה מהו; רמב"ן שם מו ב, ובמלחמות שם).

• ויש אומרים שקנה (כן משמע מרבא בגמ' שם), אם משום שבאופן כזה לא בטלו חכמים קנין כסף במטלטלין (המאור שם), או שקנין חליפין הוא, שהרי אף בחליפין מקפידים אנשים לדעת שיהיו החפצים שוים (רמב"ן שם ושם), וכל שמחליפים הלוקח והמוכר את החפצים זה בזה, ורצונם לקנותם בבת אחת, אף שדעתם על שיווי החפצים הרי זה קנין חליפין (חזון איש שם), וכן הלכה שקנה (רמב"ם מכירה ה א; טוש"ע חו"מ רג א).

הכסף

שוה כסף

שוה-כסף (ראה ערכו), הרי הוא ככסף לענין קנין, והדבר נלמד מסברא, שכיון שנתרצו ביניהם המוכר והלוקח ונשתוו במחיר, מדוע לא יהיה דינו של שוה כסף ככסף (תוספות רי"ד קדושין ז ב; מאירי וריטב"א שם ב א).

הנאה

הנאה שגורם הלוקח למוכר, חשובה כסף (ריטב"א ור"ן בבא מציעא טז א), וכן שנינו בגזלן שמכר קרקע שאינה שלו לאחר, וחזר ולקחה מבעלים הראשונים, שקנאה הלוקח בהנאה שגרם לגזלן בכך שהאמינו וסמך עליו שיעמיד הקרקע בידו (גמ' שם), שהנאה זו חשובה כאילו נתן הלוקח לגזלן כסף לאחר שלקח הגזלן את הקרקע מהנגזל, והנאה חשובה כסף בכל מקום (ריטב"א ור"ן שם).

מלוה

מלוה, נחלקו בה הדעות:

• יש סוברים שמלוה אינה קונה (המקח לרב האי יג, ותשובת הרי"ף בשיטה מקובצת שם עז ב, על פי קדושין מז א, תוספות שם טז א ד"ה האי, בתירוץ השני, ושם מו ב ד"ה יש, וקדושין כז ב ד"ה במה, על פי קדושין ו ב, ושם מז א; רמב"ן קדושין מז א, ובבא מציעא מח ב, על פי ירושלמי קדושין ב ה; שו"ע חו"מ רד י, בשם יש חולקים), ואפילו הגיע זמנו של החוב להיגבות (ריטב"א ויד רמה ותוספות הרא"ש קדושין ו ב), ואפילו מעות ההלואה (ראה ערכו) עדיין בעין (תשובת הרי"ף שם; תוספות ר"י הזקן קדושין ו ב; רשב"א שם כח ב), ואף במטלטלין אינה קונה, ואין המקח חל כלל, אף לא לענין מי-שפרע (ראה ערכו. ראב"ד מכירה ה ד; רמב"ן קדושין מז א, ובבא מציעא מח ב; ריטב"א קדושין שם), ואין חילוק בזה בין מלוה-על-פה (ראה ערכו) למלוה-בשטר (ראה ערכו. מאירי קדושין ו ב).

• ויש סוברים שמלוה קונה (כן משמע מתוספות בבא מציעא טז א ד"ה האי, בתירוץ הראשון, ורמב"ם מכירה ה ד, ושם ז ד, ומגיד משנה ז ד, על פי קדושין כח ב; מאירי שם מו ב, בשם גדולי המחברים והפוסקים; שו"ע שם, בשם יש אומרים), שבחוב הנוצר מחמת הלואה, מעות ההלואה חשובות כאילו נמצאות בעין בשעת המכר, ובחוב הבא על ידי מכר - כגון במחליף דמי שור בפרה - הקנין חל משום שנראה הדבר כאילו לא התחייב המוכר לקונה מעות מעולם, אלא שהחליפו ביניהם המוכר והלוקח פרה בשור (כן משמע מלחם משנה שם ה ד, בדעת המגיד משנה; עצמות יוסף קדושין כח ב, בדעת הרמב"ם). והקנין חל בקרקעות לענין קנין גמור, ובמטלטלין לענין מי שפרע (כן משמע מרמב"ם שם ז ד; מאירי בבא מציעא מו ב, בשם גדולי המחברים והפוסקים; סמ"ק מצוריך רסט קצג).

• ויש שחילקו בדין זה בין חובות הבאים מחמת מכר לשאר חובות, שבחובות הבאים מחמת מכר, כגון שהחליף דמי שור בפרה, מעת שנתחייב המוכר לקונה את דמי המקח ויש ברשותו מעות, אין הוא רשאי להוציאן - לדעתם - ועל כן חשובות הן פקדון, ומשום כך חשובה מחילת הלוקח למוכר כנתינת מעות בעין, אולם בחובות הבאים באופן אחר, כגון על ידי הלואה, כיון שרשאי הלוה להוציא המעות (ראה ערך הלואה: פרעונה), אין מחילת החוב חשובה כנתינת מעות בעין, ולפיכך אין היא מועילה לקנין כסף (כן משמע משו"ת ר"י מיגש קיג, ומאירי קדושין כח א, ותוספות ר"י הזקן שם ב; עצמות יוסף קדושין כח ב, ולחם שלמה קנין כסף ז, בדעת הראב"ד).

כשהרויח זמן ההלואה

הרויח הלוקח למוכר את זמן ההלואה, הרי זה קונה (כן משמע מקדושין ו ב; תוספות בבא מציעא טז א ד"ה האי, ושם מו ב ד"ה יש; רא"ש קדושין א ה; טור חו"מ רד; רמ"א שם י, בשם יש אומרים). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים במוכר שהיה חייב כסף ללוקח, והרויח לו הלוקח את זמן הפרעון - אף קודם שהגיע זמן הפרעון (כן משמע מתוספות טוך ותוספות רא"ש קדושין שם; כן משמע ממאירי שם, בשם קצת אחרונים) - ואמר לו מכור לי חפץ זה בהנאה שהיית נותן פרוטה לאדם שיפייסני על כך (תוספות טוך ותוספות הרא"ש שם).

• יש מפרשים כעין זה, בלוקח שהרויח למוכר את זמן ההלואה, אלא שלדעתם אין הדבר מועיל אלא אם כן כבר הגיע זמן הפרעון (כן משמע מהרי"ף שם, ותוספות בבא קמא צט א ד"ה אלא; נמוקי יוסף קדושין שם), שאם עדיין לא הגיע הזמן, אף שמרויח לו הזמן יותר, אין זה חשוב הנאה כל כך (פרישה שם סק"ח, וסמ"ע שם ס"ק טז); ויש שהוסיפו, שאין הדבר מועיל אלא כאשר מעות הפרעון מזומנות בידי המוכר לפרוע (תוספות ר"י הזקן, שכן הוא בהלכות הרי"ף הבאות מספרד; תוספות רי"ד שם, בשם הרי"ף; רשב"א שם, בשם ר"א אב"ד), שיכול הלוקח לגבותן בעל כרחו של המוכר, וחשוב הדבר כאילו גבאן (רשב"א שם, בשם הראב"ד והר"א אב"ד).

• יש מפרשים בלוקח שמלוה כסף למוכר בשעת המכירה, ואומר לו שתהא השדה קנויה לו בהנאת הזמן שמרויח לו במלוה זו, שלא יתבענה ממנו עד זמן פלוני (כן משמע מרבנו חננאל ותוספות הרא"ש שם, ומרדכי שם תעח; רמב"ם אישות ה טו; מאירי שם, בשם גדולי המחברים), או שהמוכר רוצה ללוות לזמן מועט, והלוקח מלוה לו לזמן ארוך יותר עבור המקח (מאירי שם), ולדעתם הרווחת הזמן של הלואה קיימת אינה מועילה (כן משמע מרבנו חננאל והרמב"ם שם; תוספות רי"ד שם; מרדכי שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), שהרי בשעת המכירה אין המוכר מקבל מהלוקח כלום (מגיד משנה שם; ט"ז שם ס"ק יט).

• ויש מפרשים במוכר שהיה חייב מעות לאדם אחר, וכשהגיע זמן הפרעון, בא הלוקח ונתן למלוה פרוטה כדי שירויח למוכר את הזמן (כן משמע מתוספות שם ד"ה דארווח, ורמב"ן ור"ן ונמוקי יוסף שם, בשם אחרים, וריטב"א שם, בשם יש מפרשים).

מלוה שיש על אחרים

מלוה שיש לקונה על אחרים, אינה כמלוה שיש לקונה על המוכר, אלא ככסף בעין (כן משמע מקדושין מז ב), שכאשר נותן הלוקח למוכר מלוה שיש לו על אחרים - ומוציא השעבוד מרשותו ומשליט את המוכר עליו (רשב"א ותוספות הרא"ש שם) - נותן הוא לו דבר חדש שלא היה בידו קודם לכן (תוספות שם ד"ה לעולם; רשב"א ותוספות הרא"ש שם), והרי הוא כמי שמוציא דבר מרשותו ומכניסו לרשות המוכר (רשב"א שם).

משכון על מלוה

זקף הלוקח על עצמו את מעות המקח במלוה, והניח אצל המוכר משכון (ראה ערכו) עליהן - לא קנה (כן משמע מקדושין ח ב, וירושלמי שביעית י ד; רמב"ם מכירה ז ה; טוש"ע חו"מ קצ ט ורד ה).

שוויו

אין קנין כסף חל בפחות משוה פרוטה (ראה ערכו. כן משמע מקדושין יג א; ירושלמי קדושין א ג, ומעשר שני ד ה; כן משמע מרמב"ם מכירה א ד, וטוש"ע חו"מ קצ ב)^[3] - בין במכירה בין בשכירות (מאירי קדושין שם) - שנאמר: שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ (ירמיהו לב מד. ירושלמי קדושין שם), ופחות משוה פרוטה לאו כסף הוא (לבוש שם ב; פני משה שם), ואין תורת ממון עליו, והוא מכלל שיעורי חז"ל שנתקבלו איש מפי איש עד משה רבינו (ערוך השלחן שם ב), ואף אם שוויה של הקרקע הוא פחות משוה פרוטה, אי אפשר לקנותה בפחות משוה פרוטה (כן משמע מסמ"ע שם סק"ב, ופרישה שם סק"ב; ערוך השלחן שם).

הקונה שתי קרקעות

אף הלוקח מאדם אחד שתי קרקעות שאינן סמוכות זו לזו, דיו שיתן פרוטה אחת (ירושלמי כתובות ה א), ואותה שאמרו שהנותן פרוטה על קרקע אחת לא קנה חבירתה (קדושין כז א), הרי זה משום שנותן הפרוטה עבור קרקע מסוימת, ובכך רוצה לקנות גם את האחרת (ראה לעיל: הקנין וגדרו), אבל אם נותן הפרוטה עבור שתי הקרקעות גם יחד, קונה את שתיהן (שמחת יום טוב (אלגזי) נג).

נתינתו

בקנין כסף, צריך הלוקח ליתן את הדמים למוכר (כן משמע מטור חו"מ קצח), נתן המוכר את הכסף ללוקח, אינו קונה בכך (מאירי קדושין ה ב).

קנין המעות

המעות הניתנות למוכר, נחלקו בהם אחרונים:

• יש סוברים שנקנות לו בקנין משיכה (ראה ערכו. כן משמע מהמקנה קדושין כב ב, ושם כו א, ומנחת חינוך שלו ט, ודברי חיים (אויערבך) מכירה י). ואף לסוברים שמשיכה (ראה ערכו) אינה קונה מטלטלין מהתורה (ראה ערך משיכה), מכל מקום כיון שאין קנין כסף שייך בזה, הרי זה כמציאה ומתנה שמשיכה מועילה בהן, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל. המקנה שם; מנחת חינוך שם).

• ויש סוברים שהמעות הניתנות למוכר אינן צריכות להיות קנויות לו כלל, שלא הקנאת המעות מקנה את החפץ, אלא עצם הנתינה (חידושי הרי"מ קדושין מז א; חקר הלכה א קנינים ד; חידושי הגרנ"ט קדושין צא).

תן מנה לפלוני וקנה בכך השדה

האומר לחברו תן מנה לפלוני, ותהא שדי קנויה לך, כיון שנתן את המנה לפלוני קנה את השדה, וכפי שמצינו בערב (ראה ערכו), שמשעבד את עצמו אף על פי שלא הגיעה הנאת המעות לידו (ראה ערך ערב. קדושין ז א, ועבודה זרה סג ב; כן משמע מרמב"ם מכירה א ו, וטוש"ע חו"מ קצ ג).

מתנה על מנת להחזיר

נתן הלוקח למוכר את הכסף במתנה-על-מנת-להחזיר (ראה ערכו), המקח חל (כן משמע מרש"י קדושין ו ב ד"ה במכר, על פי מסקנת הגמ' שם; ראב"ן שם; נמוקי יוסף שם; טוש"ע חו"מ קצ ב), ועל כן אם אמר אדם לחברו תן מנה לפלוני במתנה על מנת להחזיר, ותהיה שדי קנויה לאותו פלוני, קנה פלוני את השדה (ב"ח שם ג).

היה הלוקח אדם-חשוב (ראה ערכו), ונתן לו המוכר את המעות במתנה-על-מנת-להחזיר (ראה ערכו), אין הדבר מועיל בתורת קנין כסף (כן משמע מרמב"ן ורשב"א ור"ן שם ז א, על פי בבא מציעא מז א).

בקנין לאחר זמן

נתן מעות לצורך קנין לאחר זמן

נתן הלוקח למוכר מעות כדי לקנות חפץ לאחר-זמן (ראה ערכו), חל הקנין באותו זמן, אף אם נתאכלו המעות בנתיים ואינן בעולם, שמעות אלו אינן כמעות פקדון - שאם לא נשתייר בהן שוה פרוטה אין הקנין חל (כן משמע מרש"י קדושין נט א ד"ה ולאו) - שמעות פקדון ברשות בעליהן נתאכלו, ואילו מעות אלו ברשות המוכר נתאכלו, וכן אין מעות אלו כמעות מלוה - שאינן קונות, לסוברים כן (ראה לעיל: הכסף) - שכן מלוה להוצאה ניתנה, ואילו מעות אלו ניתנו מתחילתן על דעת מכירה (תוספות יבמות צג א ד"ה קנויה, וכתובות פב א ד"ה הא, וקדושין סג א ד"ה כגון, על פי קדושין נט א; רשב"א ור"ן ונמוקי יוסף בבא מציעא טז ב; מרדכי קדושין תקכה).

אבדו המעות ואי אפשר להיפרע מהן

אבדו המעות או נאנסו קודם זמן חלות הקנין, באופן שאי אפשר לחזור ולהיפרע מהן, נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שהמקח איננו חל (כן משמע מרמ"א שם ד, ודרכי משה שם סק"ג, לפי סמ"ע שם סק"ט), שלדעתם הטעם שקנין כסף חל לאחר זמן אפילו נתאכלו המעות, הוא משום שאם לא היה הקנין נגמר, היה על המוכר להחזירן, ולפיכך כשאי אפשר לחזור ולהיפרע מהן - ופטור הוא להחזירן ללוקח - אין למקח במה לחול (סמ"ע שם, בדעת הרמ"א שם).

• ויש סוברים, שדין זה תלוי במחלוקת הראשונים בגדר חלות קנין כסף לאחר זמן כשנתאכלו המעות, שלסוברים שהקנין חל לאחר זמן מחמת ההנאה (ראה לעיל), אם אבדו המעות באופן שפטור המוכר מלהחזירן, אין הקנין חל, ואילו לסוברים שהקנין חל על ידי נתינת המעות בתחילה (ראה לעיל), אף אם אבדו המעות באופן שאין המוכר חייב להחזירן, חל המקח (נתיבות המשפט שם).

הדברים הנקנים

קרקע נקנית בכסף (משנה קדושין כו א; רמב"ם מכירה א ג; טוש"ע חו"מ קצ א), שנאמר: שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ (ירמיהו לב מד. גמ' שם).

כשרגילים לכתוב שטר

אין קרקע נקנית בכסף, אלא במקום שאין דרך לכתוב שטר, אבל במקום שדרך לכתוב שטר - היינו שרגילים בכך כולם, או על כל פנים רובם (תשורת ש"י קמא תד) - אין קרקע נקנית בכסף עד שיכתבו את השטר (גמ' שם; רמב"ם מכירה א ד; טוש"ע חו"מ קצ ז), שעד אז אין הלוקח סומך דעתו על המקח (רש"י שם ד"ה לא קנה), ולפיכך כל עוד לא כתבו שטר, יכולים שניהם לחזור בהם מן המקח (פסקי רי"ד שם). ואף לענין עבד-כנעני (ראה ערכו) - לסוברים שדינו כקרקע לענין קנין כסף (ראה להלן) - במקום שדרך לכתוב שטר על העבדים, אין הוא נקנה בכסף לחוד, עד שיכתבו שטר (תוספות בבא מציעא ק ב ד"ה דמי; ריטב"א ותוספות הרא"ש שם א). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שכל זה במקום שדרך לכתוב שטר לשם קנין - שדעת הלוקח לקנות בקנין המועיל יותר, ושטר יותר מועיל מכסף, לפי שמועיל הן לקנין והן לראיה (ר"ן שם כו א, בשם איכא מאן דאמר; כסף משנה שם, בשם יש אומרים), אבל במקום שדרך לכתוב שטר לראיה בלבד, נקנית הקרקע בכסף לחוד, והרי זה כמקום שאין דרך לכתוב שטר (כן משמע מהעיטור ג – אגב, דף יג טור א במהדורת רמ"י, ומרשב"א שם, וממאירי שם בשם גדולי צרפת; ר"ן שם, בשם איכא מאן דאמר; כסף משנה שם, בשם יש אומרים).

• ויש סוברים, שאף במקום שדרך לכתוב שטר לראיה בלבד, אין קרקע נקנית בכסף עד שיכתבו שטר ראיה (כן משמע מרמב"ן גיטין י ב; ריטב"א קדושין שם; כן משמע מר"ן שם וכסף משנה שם, בדעת הרמב"ם), וכן הלכה (שו"ת רבי בצלאל אשכנזי יז, בדעת רש"י והרמב"ם והטור, ושכן דעת רוב הפוסקים; סמ"ע שם סק"ח), ומכל מקום הקרקע נקנית למפרע משעת נתינת הכסף (ר"ן שם)^[4].

כשהתנה שיקנה בכסף

אף במקום שכותבים את השטר, אם התנה הלוקח ואמר, אם ארצה לקנות בכסף אקנה, ואם ארצה לקנות בשטר אקנה, כלומר, אם ירצה המוכר לחזור בו לאחר נתינת הכסף לא יוכל לחזור בו, ואילו אם ארצה אני לחזור בי עד קבלת השטר, אוכל לעשות כן, תנאו קיים (קדושין שם; רמב"ם מכירה א ה; טוש"ע חו"מ קצ ח). וכן אם התנה המוכר תנאי כזה, שאם ירצה הלוקח לחזור בו לאחר נתינת הכסף לא יוכל לחזור בו, ואילו אם ירצה הוא לחזור בו עד קבלת השטר יוכל לעשות כן, תנאו קיים, והדבר תלוי בו (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

שכירות קרקע

כשם שגוף הקרקע נקנה בכסף, כך שכירות קרקע נקנית בכסף (בבא קמא עט א, ובבא מציעא צט ב; רמב"ם מכירה א יח; טוש"ע חו"מ קצה ט, ושם שטו א) לחוד (בית יוסף חו"מ קצה ט; רמ"א שם; לבוש שם ט). ונחלקו אחרונים:

• יש סוברים שנקנית היא בכסף אף במקום שדרך לכתוב שטר, שדווקא לגבי מכר אין הלוקח סומך דעתו על המקח עד שיכתוב לו המוכר שטר, מה שאין כן בשכירות, שבקנין כל שהוא סומך הלוקח דעתו (בית יוסף שם; לבוש שם).

• ויש סוברים ששכירות הרי היא כמכירה לענין זה, אלא שכיון שאין נוהגים לכתוב שטר על שכירות, נקנית היא בכסף לחוד (כן משמע מהסמ"ע שם סק"כ, וביאור הגר"א שם ס"ק לב).

כשקונים בחזקה

במקום שרגילים לקנות קרקע בחזקה, נחלקו הדעות:

• יש סוברים שאין קרקע נקנית בכסף עד שיעשה בה הלוקח חזקה (שאילתות קטו; ריטב"א בבא מציעא יד א, בשם רבנו תם; מרדכי בבא קמא ו), ואפילו חזקה כל שהיא (ריטב"א שם, בשם רבנו תם; מרדכי שם).

• ויש סוברים, שאף במקום שרגילים לקנות קרקע בחזקה, נקנית היא בכסף לחוד (ריטב"א שם; מאירי קדושין כו א)

המחובר לקרקע

כל המחובר-לקרקע (ראה ערכו) וצריך לה, הרי הוא כקרקע לענין קנין כסף (רמב"ם שם יז; טוש"ע חו"מ קצג א), וכן זרעים שבעציץ, דינם כקרקע לענין קנין כסף (מאירי גיטין כב א; רבנו ירוחם מישרים יא; מגיד משנה שם ג טו).

עבד כנעני

עבד-כנעני (ראה ערכו) נקנה בכסף (משנה קדושין כב ב), שנאמר: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה (ויקרא כה מו), הקישו הכתוב לשדה-אחוזה (ראה ערכו), מה שדה אחוזה נקנה בכסף (ראה לעיל) אף עבד כנעני נקנה בכסף (גמ' שם).

שטר חוב

שטר-חוב (ראה ערכו), נחלקו בו הדעות אם נקנה בכסף (בבא קמא יד ב, לגירסתנו, ורש"י ד"ה שטרות); או לא (תוספות שם ד"ה עבדים, ותוספות רבנו פרץ שם, לגירסתם בגמ'; רמב"ן בבא בתרא עז א), וכן הלכה (כן משמע מרמב"ם מכירה ו יא, וטוש"ע חו"מ סו א; ש"ך שם סק"ב). ונחלקו אחרונים אם מהתורה אין מועיל בו קנין כסף (קצות החושן שם סק"ג; ערוך השלחן שם ג); או שמהתורה דינו כשאר מטלטלין, שמועיל בהם קנין כסף - לסוברים שדבר תורה מעות קונות (ראה להלן: במטלטלין), ולסוברים שמכירת-שטרות (ראה ערכו) דאורייתא (ראה ערך מכירת שטרות) - אלא שחכמים בטלו בו קנין זה, כבשאר מטלטלין (כן משמע משו"ת בית שמואל אחרון נ; מהר"ש ענגיל ד כד ו).

במטלטלין

המטבע אינו קונה את המטלטלין (ראה ערכו). כיצד, נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו (משנה בבא מציעא מד א), ונכסים שאין להם אחריות - דהיינו מטלטלין (פירוש המשניות לרמב"ם קדושין כו א) - אינם נקנים אלא במשיכה (ראה ערכו. משנה שם, ובבא בתרא קנו א).

מדאורייתא

קנין כסף, אם נוהג מן התורה במטלטלין, נחלקו בדבר תנאים ואמוראים:

• יש אומרים שדבר תורה מעות קונות - מקל וחומר, מה גופו קונה בכסף בעבד-עברי (ראה ערכו), מטלטליו לא כל שכן (רבנו חננאל ורי"ף בבא מציעא מז ב)^[5] - וחכמים תקנו שלא יקנו במעות, אלא במשיכה (רבי יוחנן בעירובין פא ב, ועוד; רב נחמן בבבא מציעא מח א; גמ' שם, בדעת רבי שמעון; רבי ינאי בירושלמי בבא מציעא ד ב; רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שביעית ח א), משום גזירה, שמא תפול דליקה באונס בבית המוכר, ויאמר המוכר ללוקח "נשרפו חטיך בעליה" (בבא מציעא מז ב; ירושלמי שם), ולא ימסור נפשו לטרוח ולהצילן (רמב"ם מכירה ג ה; טוש"ע חו"מ קצח ה), וכיון ששומר-חינם (ראה ערכו) הוא, יהא פטור מלשלם (תוספות עירובין פא ב ד"ה שמא; ריטב"א בבא מציעא שם), וכן הלכה (המקח לרב האי יג; רי"ף בבא מציעא מו ב ומז ב; תוספות קדושין יד ב ד"ה הואיל, ועבודה זרה עא א ד"ה רב, ועוד, בשם רבנו תם; רמב"ם שם א; טוש"ע שם א)^[6].

• ויש אומרים שמשיכה קונה דבר תורה, אבל לא מעות (ריש לקיש בקדושין כח ב, ועוד; רבי אושעיא בבכורות יג א; ריש לקיש בבבא מציעא מז ב, בדעת חכמים; רבי יוחנן בירושלמי שביעית שם), שנאמר: אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ (ויקרא כה יד), דבר הנקנה מיד ליד (בבא מציעא שם).

מטלטלין שאין משיכה שייכת בהם, הכל מודים שנקנים בכסף מן התורה (אור זרוע א תשנב ו).

חזרה

לסוברים שמעות אינן קונות דבר תורה, יכולים הן המוכר והן הלוקח לחזור בהם לאחר מתן מעות (כן משמע מהגמ' שם), שכיון שלא נגמר המכר, למה לא יחזרו בהם (תוספות רבנו פרץ שם).

לסוברים שמעות קונות דבר תורה, וחכמים תקנו שלא יהיו המעות קונות, נחלקו תנאים:

• יש סוברים שכל שהכסף בידו - ידו על העליונה (רבי שמעון במשנה שם מד א; רבי ורבי חנינה בירושלמי שם), כלומר שרק המוכר יכול לחזור בו, אבל לא הלוקח (גמ' שם מז ב).

• ויש סוברים שהן המוכר והן הלוקח יכולים לחזור בהם לאחר מתן מעות (כן משמע מתנא קמא במשנה שם מד א), שכדרך שתקנו משיכה למוכרים - לחזור בהם כל זמן שלא משך הלוקח (רש"י שם מז ב ד"ה כדרך, ושם מט ב ד"ה כדרך) - כך תקנו משיכה ללקוחות (גמ' שם ושם) לחזור בהם (רש"י שם ד"ה כך ושם ד"ה כך), והשוו חכמים מידותיהם שלא תהא יד אחד מהם על העליונה (תוספות רבנו פרץ שם מז ב; רמב"ן שם, בפירוש הראשון; מאירי שם), וכן הלכה (רמב"ם מכירה ג ד; כן משמע מטוש"ע חו"מ קצח א).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שחכמים בטלו את קנין המעות, ועשאוהו כמי שאינו (כן משמע מר"י מיגש שבועות מח א, ורמב"ן גיטין ל ב, ורשב"א בבא מציעא מח א, וריטב"א שם מז ב), שעשו מעות אלו כמי שאינן שלו לענין קנין (רשב"א שם מח א; ריטב"א שם מז ב), ולפיכך כשרוצה הלוקח לקנות את החפץ, צריך הוא לעשות בו קנין המועיל ולהתכוין לקנותו (קבא דקשייתא נב, בדעת ר"י מיגש והרמב"ן; אמרי בינה א ג יב, ושם חו"מ ב ה, לצד זה).

• ויש סוברים שאף לאחר התקנה קונות המעות את המטלטלין, אלא שחכמים תקנו למוכר וללוקח זכות חזרה, ולכשימשכם הלוקח, ייקנו לו המטלטלין למפרע משעת נתינת המעות (מאירי עירובין פא ב; גט מקושר (נבון) הפקר בי"ד; אבני נזר חו"מ לה; דברי חיים (אויערבך) מכירה ט), ודי במה שיבוא החפץ לרשותו, ואין הוא צריך לעשות בו מעשה קנין חדש, או להתכוין לקנותו (דברי חיים שם, בהג"ה), ומכל מקום החזרה מבטלת את המקח למפרע (נאות יעקב (אלגזי) א ד; דברי חיים שם).

אונס

נאנס החפץ לאחר מתן מעות, כגון שנשרפו החיטים, נחלקו הדעות:

• יש סוברים שלמוכר נאנס (המקח לרב האי יג; רבנו חננאל והרי"ף שם; כן משמע מרש"י קדושין כח ב ד"ה שמא; המאור בבא מציעא שם, בשם הגאונים; רמב"ן שם, בשם כל בעלי הוראה, ובמלחמות שם; רא"ש שם ד ח), דהיינו שהלוקח יכול לחזור בו (רבנו חננאל שם; רמב"ן שם ושם), שאם לא יוכל הלוקח לחזור בו לאחר אונס, מדוע יטרח המוכר בהצלת החפץ (מלחמות לרמב"ן שם), וכן הלכה (טור חו"מ קצח יד; שו"ע חו"מ רד ב)^[7].

• ויש סוברים שללוקח נאנס (רש"י בבא מציעא שם ד"ה כך, לפי אור זרוע ג בבא מציעא קמו, ותוספות הרא"ש שם, ומרדכי שם שג, ועוד; אור זרוע שם, בשם רשב"ם, שכתב בשם רבותיו; מאירי גיטין נב א), ואין הוא יכול לחזור בו (רש"י שם, לפי תוספות הרא"ש שם; המאור שם).

הקדש ויתומים

הקדש (ראה ערכו), מעות קונות בו, שאם נתן גזבר מעות של הקדש עבור מטלטלין, קנה אותם ההקדש בכל מקום שהם, וכן אם נתן אדם מעות לגזבר עבור מטלטלין, קנה אותם ההדיוט בכל מקום שהם (כן משמע ממשנה קדושין כח ב). וכן יתומים (ראה ערכו), פעמים שדינם כהקדש לענין זה, ואין נכסיהם נקנים במשיכה כשאר הדיוטות, אלא בכסף (כן משמע מגיטין נב א).

כשהתנו שהקנין יועיל

לסוברים שדבר תורה מעות קונות מטלטלין (ראה לעיל), אם התנו ביניהם הלוקח והמוכר שיגמר קנין המטלטלין במעות - או שלא התנו ביניהם, אלא שכך הוא מנהג אותו מקום (כן משמע מדרישה חו"מ רא סק"ג, ושער משפט קצח סק"ב) - נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שבאופן זה מעות קונות (בית יוסף וב"ח חו"מ קצח ה; דרכי משה שם סק"א, ורמ"א שם ה; שו"ת הרדב"ז ו ב אלפים צז), שכיון שמהתורה מעות קונות, ותקנת חכמים שאין המעות קונות, לטובת הלוקח נתקנה (ראה לעיל), יכול הלוקח לומר אי-אפשי-בתקנת-חכמים (ראה ערכו. דרכי משה שם; ב"ח שם).

• ויש סוברים שאף באופן זה אין המעות קונות, שלא חילקו חכמים בתקנתם (ראה ערך לא פלוג. דרישה שם, בדעת הטור שם; ש"ך שם סק"י, שכן סתימת כל הפוסקים), והמתנה על דברי חכמים אפילו בדבר שבממון אין תנאו קיים - לסוברים כן (ראה ערך תנאי) - ואף לסוברים שתנאו קיים (ראה ערך הנ"ל), היינו בדבר ששייך בו ענין מחילה, אבל אי אפשר להתנות לעשות קנין מדבר שאינו קנין (ש"ך שם).

כשטעם התקנה אינו שייך

כשהחיטים מונחות במקום המושכר ללוקח

היו החיטים מונחות בעלייתו של לוקח המושכרת למוכר, מעות קונות אותן, שהטעם שתקנו חכמים שאין המעות קונות - לסוברים שדבר תורה מעות קונות (ראה לעיל: במטלטלין) - הוא משום גזירה שמא יאמר המוכר ללוקח נשרפו חטיך בעלייה (ראה לעיל: שם), וכיון שחיטים אלו ברשות לוקח הן, אם תיפול דליקה באונס, יטרח ויצילן (בבא מציעא מט ב; טוש"ע חו"מ קצח ה), שהרי יודע הוא בקיומה של שריפה זו, ואף יש לו רשות להיכנס בתוך שלו (מאירי שם), ועל כן אין צריכים לתקנה זו (רש"י שם ד"ה מושכרת; נמוקי יוסף שם), והעמידו דינם על דין תורה (מגיד משנה מכירה ג ו; נמוקי יוסף שם; שו"ע שם).

הנותן מקצת מעות

הנותן מקצת מן המעות על מטלטלין, לא קנה את המטלטלין אלא לענין מי-שפרע (ראה ערכו. כן משמע מגמ' שם מח ב, ורמב"ם שם ז א, וטוש"ע חו"מ רד א). ואף על פי שאין לחוש שמא יאמר לו המוכר "נשרפו חטיך בעליה", שהרי לא נתן לו הלוקח אלא מקצת מן המעות, וכיון שלא ירצה המוכר לילך עם הלוקח לדין יטרח ויציל, מכל מקום לא חילקו חכמים בתקנתם (שער משפט קצח סק"ב; אמרי בינה ב קנינים ה; חידושי הרי"מ בבא מציעא מה ב).

באופני קנין שאינם שכיחים

אופני קנין מסוימים, שאינם שכיחים, אמרו בתלמוד שמעות קונות בהם - לסוברים שדבר תורה מעות קונות מטלטלין (ראה לעיל: במטלטלין) - שכיון שאין הם מצויים (ראה ערך מלתא דלא שכיחא), לא גזרו בהם חכמים, והעמידו דינם על דין תורה:

המחליף דמים בבהמה

המחליף דמי שור בפרה, או דמי חמור בשור - קנה (קדושין כח ב, ובבא מציעא מו ב, בדעת רב נחמן; רי"ף בבא מציעא שם; רא"ש שם ד ה; רמב"ם מכירה ה ד; טוש"ע חו"מ קצט ב), שאם שמעון שמשך את שורו של ראובן ונתחייב לו דמיו, ואמר ראובן מכור לי פרתך בדמי השור שיש לי בידך, אם אמר לו שמעון הרי היא לך בדמים שיש לך בידי – קנה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו (רבנו חננאל ורי"ף בבא מציעא שם; רש"י שם ד"ה כיצד, הראשון, וקדושין שם ד"ה כיצד; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאין זה שכיח שיהיו שמים דמי מטלטלין במטלטלין (רש"י בבא מציעא שם ד"ה גזרה)^[8].

כשלא הקפיד לשאול למנין המעות

האומר לחברו מכור לי חפץ שלך במעות אלו שבידי, ולא הקפיד המוכר לשאול כמה הן - או שחפן הלוקח בידו מעות בלא משקל ובלא מנין, ואמר למוכר מכור לי באלו (תלמיד הרשב"א שם מו ב; טוש"ע שם א) - וקיבלן המוכר מיד הלוקח, קנה הלוקח את החפץ באותן מעות, ואין אחד מהם יכול לחזור בו (גמ' שם מו ב - מז א), שאף על פי שקנין כסף הוא זה - ולא חליפין (ראה ערכו), שהרי בלשון מכר נעשה (רש"י שם מז א ד"ה סבר) - מכל מקום כיון שהרי זה דבר שאינו שכיח, לא גזרו בו חכמים (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אופנים בהם לא ביטלו הקנין

קנין בהמה בארבעה פרקים

בארבעה פרקים בשנה - בערב יום טוב האחרון של חג, בערב יום טוב הראשון של פסח, בערב עצרת, ובערב ראש השנה^[9] - היו כופים את הטבח לשחוט בעל כרחו את השוורים שנתנו עליהם הלקוחות מעות, אפילו היה השור שוה אלף דינרים, ולא נתן לו הלוקח אלא דינר אחד (תנא קמא במשנה חולין פג א), שבזמנים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שמעות קונות (רבי אלעזר אמר רבי יוחנן בגמ' שם; רב אילא אמר רבי יוחנן בעירובין פא ב; רמב"ם מכירה ט ז; טוש"ע חו"מ קצט ג), מפני כבודם של ימים אלו (מאירי שם ושם), או משום שכל העם צריכים לבשר (רמב"ם שם), ולפיכך אין הטבח יכול לחזור בו, אף על פי שאין לוקחים לשאר השור (רש"י חולין שם ד"ה אפילו; רמב"ם שם; מאירי שם ושם), כיון שנתן הלוקח מעות, ונעשה שותף בגוף הבשר, ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט (מאירי שם ושם).

זכיית ערוב

בזכיית ערוב - דבערובי-חצרות (ראה ערכו), ושתופי-מבואות (ראה ערכו. כן משמע מרש"י עירובין שם ד"ה בעירובין, ומאירי שם), או בערובי תחומין (רשב"א שם; מאירי שם ב, בשם קצת מפרשים) - יש מהאמוראים שפירשו שמחלוקת תנאים היא אם העמידו חכמים דבריהם על דין תורה, שעשאוהו כארבעה פרקים בשנה (ראה לעיל. רב נחמן אמר רבה בר אבהו בגמ' שם, בדעת רבי אליעזר במשנה שם א), מפני תיקון השבת (רש"י שם א ד"ה בארבעה), וזכו לו מעותיו (רבי אליעזר במשנה שם); או שלא זכו לו מעותיו (חכמים במשנה שם), שלא העמידו חכמים דבריהם על דין תורה (ריטב"א שם), וכן הלכה (רמב"ם עירובין ו כ; טוש"ע או"ח שסט א).

ענייני מצוה אחרים

כשם שבארבעה פרקים העמידו חכמים דבריהם על דין תורה משום שצורך מצוה הוא (ראה לעיל), כך העמידו דבריהם על דין תורה במי שנתן מעות על יין בערב שבת כדי ליטול היין בשבת, שמאחר שרוצה לקיים ביין זה מצות קידוש והבדלה, אין המוכר יכול לחזור בו (מהרי"ל ליקוטים לו; רמ"א חו"מ קצט ג, בשם יש מי שכתב). ואף על פי שלענין ערובי חצרות ושיתופי מבואות, להלכה לא העמידו חכמים דבריהם על דין תורה (ראה לעיל), מכל מקום לענין קידוש (ראה ערכו) והבדלה (ראה ערכו) מעות קונות, שערובי חצרות ושיתופי מבואות אינם מצוה ממש, אלא זהירות בעלמא (תוספת שבת שסט סק"א; נהר שלום שם סק"א) להציל מאיסור טלטול (נהר שלום שם), ואינם חובה כמו יין לקידוש (ביאור הגר"א חו"מ קצט סק"ו), או שדוקא לענין עירובין לא העמידו דבריהם, משום שאפשר לערב באופנים אחרים (ראה ערך ערובי חצרות וערך שתופי מבואות. אליה רבה שם סק"א; ברכי יוסף שם א). והוא הדין לענין אתרוג, או שאר מצוה שאינה מצויה, שמעות קונות בהם אף מדבריהם (פרי מגדים או"ח תרנו, אשל אברהם סק"א)^[10].

הערות שוליים